לתקן במילה אחת

הם אמרו לי שהוא חזר הביתה הרוס ומדוכדך,

 

 

בחור בשנות העשרים הייתי כשזה קרה, בתקופה בה דיברו עבורי נכבדות. מלבד מסגרת הלימודים שלי עסקתי בפעילות עם בעלי תשובה, כך שסדר היום שלי היה פורה פעיל ומלא סיפוק. הרגשתי שאני צועד על דרך המלך.

 

באותה תקופה, במסגרת פעילותי, הציעו לי ליצור קשר עם אדם מסויים, נקרא לו יונה לצורך העניין. פיניתי לי זמן, קבענו מקום ובאתי לשוחח עמו, לראות וליראות. יונה, בחור יתום מאב ואם, כפי שנודע לי לפני המפגש עמו, סירב תחילה להיפגש איתי, אלא שלמען העניין הסכים בסופו של דבר.

 

מיד ברגע הראשון שראיתי את פניו, חשתי כי לא אני המתאים לו. ליבי אמר לי שאין זה מן הטיפוסים שאיתם אני מסתדר בקלות. הרגשתי שחבל על הזמן היקר שנקדיש לקשר שלא נפיק ממנו שום תועלת, זמן שאני מסוגל לנצל לפעילות חיובית. התיישבתי מולו. היינו אמורים להתחיל בשיחה כלשהי אך שתקנו. לא מצאתי שום מילה כדי לפתוח את השיחה, האוירה היתה סמיכה ומביכה ויונה ישב סמוק ומושפל עיניים, חיכה שאוציא את המצב מהסבך הזה, אלא שהשתיקה היתה רועמת מדי.

 

עד עצם היום הזה איני יודע מה עבר לי באותן דקות, ככל שניסיתי לא הצלחתי להוציא אפילו מילה אחת מפי. התלבטתי איך לפתוח את השיחה וכיצד לסיימה, איך אומר דברים שלא יתפרשו כיצירת קשר שאני לא מעוניין בו? איך אומר בפירוש שלא נראה לי שהקשר הזה יוביל ליעד הנכון? כל מילה שהעליתי על דל שפתי – נפסלה במוחי. כך נקפו הדקות והשקט עדיין שרר.

 

יונה, על אף היותו אדם ביישן ומופנם, ניסה בכל זאת לומר משהו, הוא אפילו שאל, בעדינות כמובן, למה אני לא מדבר, למה אני לא אומר משהו. ניסיתי להעלות נושא כלשהו, אך מעשה שטן הצליח ובערפולי לא הצלחתי לפצות פה ולשון. הראש שלי היה ‘תפוס’ בכל כך הרבה עניינים אחרים, כך שמהר מאוד קמנו, אפילו שלום לא אמרנו, וכל אחד הלך לדרכו.

 

אלה שתיווכו בינינו, פנו אלי למחרת בתמיהה רבתי על צורת התנהגותי ליונה. הם אמרו לי שהוא חזר הביתה הרוס ומדוכדך, מושפל ומבוייש, הוא לא הבין על מה ולמה תיאמו לו פגישה עם אדם-קיר שאינו מגיב. התנצלתי ככל שיכולתי, הסברתי את עצמי שפשוט לא מצאתי מילה שתעזור לי לצאת מהסבך, הצטערתי מאוד על העניין ומהר מאוד המשכתי הלאה.

 

הלימודים והפעילות הענפה שלי עם בעלי תשובה העסיקו אותי כל כך, כך שלא ירדתי לעומקו של עניין. יום הולך ויום בא, מים רבים זורמים. מה עוד שבתקופה ההיא כבר הייתי שקוע בפרק ‘האיש מקדש’, הצעות עלו וירדו, והעניין עם יונה נשכח ממני מהר מאוד.

 

 

החל מאותה תקופה, הפכו חיי למורד תלול. חיים מוצקים ועירניים הוטו באחת כלפי מטה וירדיה אחת גדולה איפיינה אותם. לכל אדם קורה יום בלתי מוצלח או תקופה לא מוצלחת, אבל לא כך הם הדברים כאשר כל ענייני החיים, אבל כולם, הופכים באחת לסבך כישלון בלתי מוצלח. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, וכשמגיעים לתוצאה הסופית של מניין כזה מקבלים שנתיים.

 

הכל הסתבך. הפעילויות שלי אף הן נכשלו בזו אחר זו עד שחשבתי להפסיק אותם לגמרי. עוד שיחה מסתיימת באי-הצלחה בולטת לעין, עוד פעילות עם בעל תשובה הופכת לכישלון אחד גמור. אט אט אני חש כי כל הסובבים אותי משנים את פניהם אלי, כאילו אומרים: ‘סיימת. תודה רבה על העבר. ובקשה לעתיד: לך כבר הביתה".

 

חיים מלאים ועמוסים לעייפה – הפכו לפתע לחלל ריק גדול ומאיים. לא ידעתי איך ובמה למלא אותם. התייעצויות רבות ועצות שניתנו לא הובילו לשום מקום. גם התקווה מהכיוון של בניית בית, שבעזרתה חשתי שהכל יתהפך לטובה, אף היא התנפצה ממש בדיוק ברגעים שנראה היה כי העניין הולך ומתקדם לקראת גמר מוצלח, אלא שפתאום נפלה דממה, ניתק הקשר. כך ירד העניין הזה מהפרק ונותרתי כבלון שמוט, חסר חיות.

 

זה מכבר מלאו לי עשרים וחמש, ולדעת כולם כבר הגיע הזמן, אלא שמשמים לא הניחו לי. עוד הצעה בעלת סיכוי עלתה, שוב מתקדמים העניינים יפה, שוב מגיעים אל השלבים האחרונים, המשפחה כולה מתרגשת לקראת השמחה הקרבה ובאה, אך שוב, בדיוק בשלב האחרון מגיעה התנצלות, באי-נעימות מודיעים כי עקב סיבה צדדית כרגע לא יוכלו להמשיך. מי מסוגל להבין את זה? מי מסוגל להבין כשזה קורה כבר בפעם השניה?

 

מי מסוגל להבין לליבו של קשה יום כמוני, חשוך עולם, כשהסיפור הזה חוזר על עצמו בפעם השלישית?! כן, ממש. הייתי סבור כי חלום שחור הוא, אך לא! מציאות איומה שחזרה על עצמה בפעם השלישית.

 

בליבי ההרוס קיבלתי החלטה: אני לא שומע יותר על שום הצעה. אני כבר לא מסוגל ליותר. שמש ההצלחה שקעה עלי בצהרי יום בהיר – מבחור מוצלח פעיל ומבוקש, הפכתי לכלי שאין בו חפץ. ובכדי להמחיש את מצבי רק אספר שבחג הסוכות באותה שנה לא יצאתי מפתח הבית. העולם השמח, על ריקודיו וחגיו, על אתרוגיו וסוכותיו – לא עבר את מפתן ליבי הכואב.

 

זאת לא מגילת איכה, גם לא ספר איוב. לא יום תשעה באב וגם לא יום יגון אחר. לא אלאה אתכם בפרטים, כי מי שעבר את זה מבין במה מדובר, ומי שלא עבר, יעזרהו ה’ שלא יעבור אף פעם, לא יבין עד היכן מגיעים הדברים.

 

 

כמפלט אחרון נצנץ בי רעיון: להגיע לבני ברק אל ביתו של הגאון ה"סטייפלר" הקדוש הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל.

 

כתבתי על דף באותיות גדולות את פירוט מצבי הקשה בכל העניינים, וכי איני יודע מה מקטרג עלי. גוללתי את ליבי הקרוע בדף זה וביקשתי ברכה לזיווג הגון בקרוב. בעודי ממתין, חשתי בליבי כי אם מכאן אצא שבור – אין לי שום תקווה. הרגשתי שהכל תלוי במה שאשמע כאן בעוד דקה.

 

נכנסתי לחדרו של ה"סטייפלר". הנחתי לפניו את הדף וספרתי את רגעי הנצח שלא חלפו. שורות אחדות הוא קרא כשלפתע הוא פנה אלי בקול רם: "איני יכול לברך אותך". הוא ממש הזדעזע כשאמר זאת גם בפעם השניה: "איני יכול לברך אותך". פניו היו חמורות עד לאימה.

 

נותרתי לעמוד על מקומי כמסומר. מה חטאתי ומה פשעתי, איזה חטאים רובצים עלי עד כדי מידת דין שכזו? לא יכולתי לזוז אבל ניסיתי לומר משהו, אך עיניו של ה"סטייפלר" הבהירו לי ברורות, בצורה תקיפה: "איני יכול לברך אותך". כה מיואש הייתי שאפילו שדמעה אחת לא הזלתי, גם באותן דקות בהן הרגשתי איך הלב שלי תוסס באגם רותח וצורב.

 

לא הרפיתי. שלחתי אליו קרוב משפחה שיפציר בו ואזכה לקבל ממנו ברכה. הוא לא סיפר לו שהייתי כאן בעבר, אלא ביקש ממנו ברכה לקרוב משפחה המתעכב בשידוכים. ברגע ששמע ה"סטייפלר" את שמי נזעק וקרא: "הרי כבר אמרתי, איני יכול לברך אותו". ומנימת דברים אלו ברור היה לי כי לא ניתן לשנות את הפסק הזה.

 

חודשיים לאחר מכן ניסיתי שוב לקבל ברכה מה"סטייפלר". חניך שאותו ‘אימצתי’ וסייעתי לו בדרכו חזרה אל היהדות, היה בדרכו אל הרב והחלטתי להתלוות אליו. עם חניך זה התחלתי ממש מההתחלה וצעדתי עמו יד ביד כברת דרך ארוכה מאוד, עד שב"ה עמד מכוחות עצמו בחיי היהדות. ברגעים אלה חשבתי שחניך זה יהווה עבורי מקור ללימוד זכות. ביקשתי ממנו לציין בשולי הדף שעמד להגיש ל"סטייפלר", את שמי. ממש באותיות קטנות. כמו להמליץ עלי שברוך-ה’ יש לי חלק בהתעלותו ושמא בזכות כך ירחמו עלי.

 

לא היה לי אומץ להיכנס, עמדתי בחוץ, שמעתי את שפע הברכות שהרעיף ה"סטייפלר" על ראשו של החניך שלי. ואז, ברגע אחד בקעה זעקה גדולה מפיו: "שוב הוא כאן? הרי כבר אמרתי לו שאיני יכול לברך אותו".

 

באוזני שמעתי את הדברים, וידעתי כי זה הוא זה, רובצת עלי קללה ולא אשתחרר ממנה עוד. בתת-הכרה רציתי לצעוק לשמים, אלא שהדיבור שלי היה בגלות, לא יכולתי להוציא הגה.

 

 

לא אשכח את הבוקר ההוא. אם גאולת מצרים היתה נעשית רגע לאחר מכן – היו בני ישראל מגיעים ח"ו, לחמישים שערי טומאה. אם לא היו מאירים לי את שבריר האור אל אותו בוקר, כאשר כבר הייתי לאחר ארבעים ותשעה שערי יאוש, ה’ יודע מה היה קורה לי. אלא שהקב"ה שם קץ לחושך. לאחר שנתיים שכל יום בהן קשה היה מחברו – הגיע זמנה של אורה. בן עשרים ושבע הייתי אז.

 

לאחר שנות תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, חשתי באותו בוקר יום ראשון כי אמר אלוקים ויהי אור. שבת מרה עברה עלי, בליל מוצאי שבת התהפכתי מצד לצד, טרם האיר הבוקר קמתי לתפילת וותיקין, ואז, בשבריר של רגע, הכל נפתח. בעיצומה של התפילה התמוססה פתאום האבן שעל ליבי. ניצבתי בפינת בית הכנסת ופרצתי בבכי גדול.

 

השמים עוד אפורים היו, ללא ירח וללא כוכבים, אך משהו מואר החל מכחיל אז על הרקיע. השמש עוד לא זרחה, אך ציפור כבר רננה חרישית. פני היו כבושים בסידור ומגרוני בקע בכי של ילד קטן, בכי ללא מעצורים. הכל גאה מתוכי ונשפך החוצה, כל מרירות ליבי. היכן הייתי פעם והיכן אני כיום…תחינות ובקשות שהיו חנוקות בליבי מזה שנתיים פרצו החוצה: "למה אבא?", שאלתי בבכי את אבינו שבשמים, "למה אני נמצא במצב כזה, עד שכבר לא ניתן לברך אותי? האר לי את עיניי כדי שאוכל לתקן את מעשיי".

 

כמה זמן עמדתי כך? לעולם לא אדע. אולם הוקל לי ורווחה נדירה פשטה בליבי. חשתי כמו ילד שכבר ריצה את עונשו ומעתה הכל יהיה בסדר. שנתיים אני במשבר ואפילו דמעה אחת לא הזלתי, והנה באה הדמעה שהפכה עולמות.

 

תוך כדי שאני כורך את רצועות התפילין על בתיהם, בבת אחת, הכה במוחי ברק גדול: "יונה, יונה". רובץ עלי עלבונו של יונה, זה הביישן שנכלם משתיקתי. שנים רבות מאז אותו מעשה, אף פעם לא נזכרתי בו, אבל עכשיו, דווקא עכשיו, אני נזכר בעיניו המושפלות, בסבך שתיקתי. הרגשתי שתפילתי התקבלה במרומים, הבנתי מה עלי לעשות.

 

עוד באותו יום ערכתי בירור טלפוני קצר, ונודע לי כי יונה עובד כמזכיר-מסייע במוסד מסויים. התקשרתי אליו והצגתי את עצמי. שתיקה נוראה בקעה מהעבר השני של הקו. אמרתי לו שיש לי עניין חשוב מאוד לדבר עמו עליו. קבענו במשרדו והגעתי בשעה היעודה.

 

 

מי אני ומה אנו שנדע דרכי שמים, אבל באותו יום לא היה לי צל צלו של ספק כי כאן טמונה הסיבה לחרון האף הגדול והנורא הזה. ישבתי מולו כערבה שמוטה, ביקשתי ממנו סליחה ומחילה על אותה פגישה פוגעת ומעליבה. הבטחתי לו כי לא היתה כל כוונה וכי לא מרוע לב שתקתי. הרכנתי את ראשי על השולחן ובכיתי נוראות.

 

יונה נרעש ונרגש עד עמקי נשמתו, והחל אף הוא לבכות. הוא הבטיח לי כי הוא מוחל לי בכל ליבו, וכי מעתה אין לו טינה עלי. בלב כבד נפרדנו, בתחושה של "יש דין ויש דיין". העולם אינו הפקר, למדנו זאת על בשרנו. ענייני ‘בין אדם לחברו’ עמוקים וחמורים הם, אין להם כפרה עד אשר יפייס. כבוד הזולת הינו אש, אש השורפת גם אם אף אחד לא אשם, גם אם כולם צודקים.

 

לא אשם הייתי, היה זה עלבון שנגרם על ידי מבלי משים, אך גם על פגיעה מסוג זה יש לבקש סליחה ולפייס את הזולת. שבתי הביתה נקי, טהור מהאשמה האיומה של עלבון יהודי. חשתי קירבה להקב"ה כמו שלא חשתי זה זמן רב. הרגשתי ששבתי מאשפוז ארוך, ממאסר ממושך, הרגשתי שעולם אחר קידם את פני.

 

מהר מאוד שבתי לעצמי. בכוחות מחודשים התחלתי ללמוד וזכיתי להצלחה. כך גם לגבי הפעילות שבה עסקתי – פנו אלי וביקשו את עזרתי. כמובן שהסכמתי ואף זכיתי לראות כיצד שמש ההצלחה מאירה גם כאן. גם בעניין בניית בית בישראל החלו העניינים להתקדם ולבשר על בואה של השמחה הגדולה. וככל שהתקדמו העניינים כך גם גבר בי צמאון עז להגיע שוב אל ה"סטייפלר" ולבקש את ברכתו. מצד אחד פחדתי מאוד, אך מצד שני, רציתי את ברכתו.

 

העזתי, יצרתי קשר עם אחד מבני ביתו, וזה האיץ בי להגיע מיד. כשהגעתי אמרתי לאותו בן-בית כי אני מפחד פחד מוות מלהיכנס, לכן אני מבקש שרק יזכיר את שמי, אך הוא ממש הכריח אותי להיכנס איתו. "הוא רוצה ברכה על שידוך", קרא בקול, ולא פירט עוד. הרגשתי שאני רועד כמו דג מפרפר. לשמע שמי אורו פניו של ה"סטייפלר" והוא חייך אלי באור גדול: "ה’ יעזור לך, יעלה הזיווג יפה, בניין עדי עד". ועוד המשיך להביט בי, בכזו חביבות, בכזה מאור פנים.

 

באותו שבוע, בבכי ובשירות, זכיתי לראות בשמחתי הגדולה, עם האישה עמה זכיתי ב"ה להקים בית נאמן בישראל.

 

 

ימים רבים חלפו. את מפתן דלתי עברו שבורי-לב רבים. שיחות ארוכות שניהלתי בשנים האחרונות עם עשרות אנשים, הובילו אותי למחשבה אחת: מי יודע אם לא לעת כזאת, עברתי את מה שעברתי. כיום אני על תקן של יועץ-מסייע להרבה לבטים ומצוקות. נפגש פנים אל פנים עם בעיות חיים קשות, עם דיני שמים מתוחים, עם אנשים רצוצים הטובעים במצוקה שפתרונה אינה נראית באופק.

 

בין כל המקרים הללו נפגשתי גם עם מקרים קשים מאוד של מעוכבי שידוכים באופן מוזר ומחריד, שההשגחה הביאה אותם אלי. ברגעים מסויימים סיפרתי את סיפורי לאנשים אלה, ושאלתי אותם: אולי יש לכם שכן או אח, מכר או ידיד-נעורים, שבליבו רובצת מרירות עליכם? לרוב, אין לאנשים הרבה כאלה. אלא כשרק מתעורר האדם להתחיל לחשוב בעניין, הקב"ה מסייע לו ופתאום צף בזכרונו איזה מקרה שכוח.

 

אל סיפורי זה מצטרפות עדויות רבות של אלו שחוו זאת על בשרם: כאשר מאתרים את הנפגע ומבקשים ממנו סליחה – רואים באחת המתקת דינים, כאילו סר מר הגזירה ומעתה הכל מתיישר. בעצם, הכניעה אמורה לבוא מאליה, אלא שאם אין האדם מבין זאת – מאלצים אותו משמים להיכנע, לכפוף ראש ולבקש סליחה, בכתב או בעל פה.

 

זה מה שהביא אותי לספר את סיפורי ברבים, בצורה פומבית שכזו. כדי לומר, מתוך נסיון מר וכואב, לכולם: חבר’ה זהירות. היו חכמים קודם מעשה. כשפוגעים בזולת – משחקים באש. כבוד הזולת – תובע את עלבונו. צער של השני אינו נמחה בכך שאתה שכחת מכך ודמעה של השני אינה נשכחת.

 

בעניינים של בין אדם לחברו צריך להישמר מכל משמר. להבליג בכל הכוח כשצריך. להניח לזה שממול להיות צודק. לא לנסות להכניע אותו, לא לבייש אותו, לא להיכנס בכלל לוויכוחים. חשבון נפש פשוט מאוד יוביל אותנו למסקנה שעדיף בחיים האלה להיות חכמים ולא צודקים.

 

 

(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" – חלקים 1, 2, 3 מאת המחבר)