כללי המשחק – חלק ב

 

 

בחלק א’ של מאמר זה, הושם דגש על המבט החלקי של האדם הדן ושופט לפי ראות עיניו ללא שיוכל לדעת את העבר וההקשרים השונים, כיוון שמשפט שמים מקיף אלפי שנים ואין לנו כלל מושג על כל הקיפה של התמונה. ממילא איננו יכולים לשפוט על תמונה חלקית זו. ומכאן שאיננו רשאים לטעון כלפי דין שמים.

הזכרנו את נושא הערבות אמנם ועתה נרחיב את הדברים. בבסיס החשיבה של בן דורנו חניך התרבות המערבית עומד הפרט, כלומר האדם במרכז והכל, הכל, נועד לשרת את צרכיו, רצונותיו, זכותו לדעת, זכותו על גופו וחייו ועוד, אך הכל נגזר מכך שהאדם הוא ראשית הכל ותכלית הכל, ואחת מהסיסמאות הנפוצות ביותר היא ”חיה ותן לחיות”, כלומר, אני איני אומר לך כיצד לחיות ומה לעשות אף אתה בכבודך הנח לי לחיות את חיי כרצוני. כמובן כל עוד אין זה פוגע בזולת שכן לעורכי מסיבות יש הגבלה ברורה לא להרעיש לאחר שעה מסוימת, ולא להפריע את מנוחת השכנים, וכמו כן על הנוהג ברכב להישמע לתמרורים ולנהוג לפי כללי התחבורה שנקבעו על פי חוק, שכן זה נוגע גם לאחרים.

במקורותינו מוצאים אנו גישה שונה בתכלית. כלומר האדם אינו בודד, והוא תמיד עומד במחויבות כלפי אחרים.

נאמר בספר דברים (פרק כט’ פסוק ט’), ביומו האחרון של המנהיג הדגול משה, הוא מכנס את כל העם וכורת ברית בינם לבין הקב”ה, מחויבות מוחלטת לציות לכל מצוות התורה. ”אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם כל איש ישראל (יא) לעובדך בברית ה’ אלוקיך ובאלתו אשר ה’ אלוקיך כורת עמך היום (י”ג) ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת (יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד לפני ה’ אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום”.

כלומר, ברית זו נכרתה אף עם הדורות הבאים והם קיבלו על עצמם להמשיכה אף לדורות הבאים, והמעיין בפסוקים האלה יראה שהעניש הכתוב על הרהורי לבן של היחיד!! (פסוקים יז-כח) הנסתרות לה’ אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. מוצאים אנו שוב בכניסתם לארץ, בפרשת כי תבוא, עברו שוב את הברית ע”י ברכת הכהנים בהר גריזים והר עיבל, ושם נאמר "ארור האיש אשר לא יקיים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", והגמרא דרשה זאת על מחויבות של כל אחד ואחד לדאוג לכך שגם חבריו יקיימו כמוהו את כל המצוות.

בתורה מצאנו במספר מקומות שחטא של אדם אחד נזקף לחובת הכלל כולו.
בספר שמות פרשת בשלח (פרק טז פסוקים יא-כח) מספרת התורה על הפלא של ירידת המן – אוכל שמיימי לכל העם!! (מצוי היה במשך 40 שנה עד כניסתם לארץ ישראל – וצנצנת המכילה מן שמרו עמהם עד זמנו של המלך יאשיהו – סוף בית ראשון כ- 830 שנה! שאז ידעו שהבית עומד ליהחרב וגנזוה).

והנה הבורא מצווה את משה שני דברים: א. לבל ישאירו מהמן לבוקר כי אז יעלה תולעים ויבאיש. ב. לא לצאת ביום השבת ללקוט כי אז לא ירד. והנה הפסוקים מספרים לנו (כ): ”ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וירום תולעים ויבאש, ויקצוף עליהם משה. ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו”. כמה יצאו? מי היו? מגלה לנו המדרש: שניים היו, דתן ואבירם, שני האופוזיציונרים של משה, שניים מתוך כל הכלל שמנה 600,000 גברים מגיל 20-60 ובסה”כ כ- 2.4 מליון (פס’ כח): ”ויאמר ה’ אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי”. מי מאן? מי סרב? שני אנשים בלבד וכל הכלל נכלל באשמה?

וכך מצינו בחטא עכן שמעל בחרם (איסור שהטילו ישראל על רכוש העיר יריחו) ספר יהושע (פרק ז’ פס’ י’): ”ויאמר ה’ אל יהושע וגו’, חטא ישראל וגם עברו את בריתי, אשר ציויתי אותם, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם”.

וכל הלשון הזו על חטא של אדם אחד, שגרם למותם של 36 איש בקרב על העי (פסוק ה’): ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש וגו’"…שוב רואים אנו כי הכלל כולו נחשב כיחידה אחת וכל אחד ערב מחויב בגלל חברו, ונענש ראובן בחטא שמעון.

בצורה בולטת ביותר נפגשים אנו בכלל זה בפרשת אברהם ואנשי סדום, התורה מתארת לנו בספר בראשית (פרק י”ח פסוקים כ-לג) את סדום כמקום רשע, ושחיתות ללא תקנה עד כי גזר דינם נחתם להיעקר מן העולם. אברהם שומע על כך ופונה אל הבורא בשאלה (כג): ”האף תיספה צדיק עם רשע” (כד) אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר? ”האף תיספה ולא תישא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה?” הקב”ה עונה לו (פסוק כו): ”ויאמר ה’ אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם”. כלומר חמישים צדיקים לא זו בלבד שינצלו מהעונש אלא זכותם תגן על כל העיר.

 

הגמרא במסכת סנהדרין (דף צ”ט עמוד ב’) אומרת כי האומר מה הועילו לנו תלמידי חכמים, כל לימודם לעצמם, כלומר אינו מתווכח אף על ההנחה כי לימוד תורה חשוב ומעלה את הלומד, אך שאלתו מה יוצא לי, לנו, או לכלל מלימודו של אותו תלמיד חכם, ועל כך אומרת הגמרא הלא הוא מכחיש פסוק מפורש – ”ונשאתי לכל המקום בעבורם”. זאת אומרת, שלא רק לעצמם הועיל הלימוד אלא הוא מהווה מטריה הסוככת אף על אחרים. וכן נאמר "עם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו פרק ל”ג). כלומר ללא בריתי – לימוד התורה ביום ובלילה – אין זכות קיום לעולם כולו. והמדובר בתורתו של יחיד!!

הרי לנו עד כמה יכול היחיד בזכויותיו לעמוד לכלל כולו.

מכח גמרא זו מסיק תלמידו של הגאון מווילנא רבי חיים מוולוז’ין בספרו "נפש החיים" (שער ד’), כי אם היה העולם כולו פנוי מעסק התורה אפילו שניה אחת – (כלומר שהיה איזה זמן שבכל העולם כולו לא למד איש תורה) היה העולם הופך לתוהו ובוהו, כעין הוצאת תקע החשמל מהמחשב המשוכלל ביותר, שהיה מפסיק את כל פעילותו והופך אותו לגוש מתכת חסר כל תועלת.

בזוהר מובא במספר רב של מקומות כי כל כלל ישראל נחשב כגוף אחד, ומשל זה מלמד כי כולם קשורים ומחוברים ואין אפשרות לחלק להיפרד ולומר אין לי אחריות לכלל, שכן נושא זה אינו נתון כלל לבחירתו, כלומר הוא יכול שלא לעשות ולקיים את המצוות אך עליו לדעת כי בכך הוא פוגע לא רק בעצמו אלא בכלל כולו.

 
ומכאן, אומר התנא במסכת קידושין (דף מ’): ”לעולם יראה האדם עצמו כאילו העולם כולו מחצה זכאי ומחצה חייב, עשה מצווה אחת אשריו שהכריע כל העולם כולו לכף זכות, עושה עבירה אחת אוי לו שהכריע כל העולם לכף חובה”. דהיינו, כל מעשה נבחן לא רק ביחס לאדם עצמו אלא תמיד קשור לציבור ולמצבו.

מכוח זה מצאנו לרמח”ל בספרו הנפלא "דרך ה’", כי מחסדי הבורא היה כי תיתכן אפשרות שיחיד – רם מעלה ישא בייסוריו חטא הציבור, וייחשב כאילו לכולם יתכפר מכוח קבלת ייסורים באהבה של הצדיק. וכן מספרת הגמרא במסכת בבא מציעא כי רבי יהודה הנשיא חלה שנים ארוכות וסבל ייסורים קשים מאוד מאוד. ובכל אותן השנים לא הפילה אישה בכל ארץ ישראל!!! כל זאת בזכות הערבות ההדדית!

 
לסיכום:

כלל משחק 2 אומר: כי בכל מצב מעשיו של האדם, יטיבו או ירעו לזולת (כמו להרעיש לאחר שעה מותרת). המחשבה כי מעשי קשורים אך ורק בי ולא בזולת, אינה תופסת ביהדות. אף אם אין זה מוצא חן בעינינו, זה הכלל במשחק, והוא צריך להיות נגד עינינו בבואנו לשאול שאלות ולהבין את ההנהגה האלוקית בעולם.

 

 

(מתוך: "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)