עולם האמונה

 

 

 

בנתיב זה צועד אדם אשר משחר ילדותו מתחנך לאמונה בבורא ולפעמים אף ללא הסברים וחקירות מרובות. כמו כן קיימים בני אדם שנחנו בנטייה טבעית לאמונה, אשר מוצאת את ביטוייה בחיפוש אחר הבורא ובהתקרבות לאנשים דתיים. לפעמים מתעוררת האמונה בלב אדם בעקבות מאורע מרשים, חד פעמי, התעוררות זו יסודה באמונת הרגש.

בנתיב זה נמצא את כל אותם האנשים המתקרבים לאמונה בבורא על פי חישובים שכליים, הבנויים בדרכי ההיגיון (חישובים מדעיים וכד’).

מכיוון שאמונה בבורא היא עניין אישי פנימי של כל אדם, הרי שעל פי רוב בוחר כל אדם, באופן טבעי, בנתיב האמונה הקרוב לנטיותיו האישיות. לפיכך אין הכרח שאמונת אדם אשר לא למד ולא השכיל, תהייה דווקא אמונה תמימה רגשית. ייתכן שאדם כזה יגיע לאמונה בדרך שכלית באמצעות חישובים שיצר בעצמו. לעומתו, ייתכן שאמונת איש מדע האמון על מחקרים מדעיים, תהיה אמונה תמימה רגשית.

גם במערכות החיים, הדבר דומה. לדוגמה: חוקרים וממציאים רבים, חשים את תוצאת מחקריהם עוד בטרם השיגו אותה בדרכי המחקר והחשיבה, ובמקרים רבים הרגשות אלו הן הדוחפות אותם להמשיך במחקריהם עד להוכחת התוצאות המקוות. כלומר, גם אנשי מחקר פועלים על פי אינטואיציה בנושאים שאפשר לעסוק בהם, לכאורה, רק בדרכי השכל.

 
משהגיעו שני סוגי בני אדם אלו אל האמונה, כל אדם בדרכו – זה בנתיב האמונה התמימה וזה בנתיב האמונה השכלית – מעתה שוב אין שום הבדל בין תחושת האמונה שבקרבם. כהרגשתו של זה כן הרגשתו של זה. משל לשניים הטועמים מצרך מסוים, האחד מכיר את הרכבו הכימי של המאכל, והאחר אינו מכירו, ההבדל בידע, לא יצור הבדל בתחושת הטעם, והשניים יטעמו טעם שווה. כך, אין הבדל בין תחושת האמונה של אלו השניים, אף כי האחד הכירה בדרך שכלית והאחר הגיע אליה באמצעות הרגש.

יתר על כן, גם זה אשר השתמש בדרך חשיבה ושכל כדי לרכוש אמונה, לא יחשב למאמין מושלם כל עוד הרגשתו אינה מושלמת וצריך הוא להשתמש מפעם לפעם בחישובים שכליים כדי לחזק את אמונתו. רק באותה העת שלא יזדקק עוד לסעד שכלי לחיזוק הרגשת אמונתו, יהיה לאיש אמונה שלם. כי אז, ורק אז, תהיה אמונתו חדורה בפנימיותו ותיהפך לקניינו האישי, מעין "כל עצמותיי תאמרנה ה’ מי כמוך", ובכך יהיה רגש האמונה חלק מאישיותו והוויתו, עד כי לא יוכל למסור תיאורו לאחרים.

 
דומה הדבר למי שחפץ לתאר לזולתו רגש הנאה או הרגשת טעם שמרגיש. מיטב התיאורים לא יצליחו לתת לאחר את ההרגשה המדוייקת של המתאר, כי הרגשה אינה דבר חיצוני אלא חלק מעצמותו של האדם. רק אם יהנה האחר מאותו מקור הנאה או יטעם מאותו מאכל, יוכל להבין ולהרגיש את אותה הרגשה של חברו. כמו כן בנידון דידן, לאחר שהאמונה תתאמת בלב איש, היא תיהפך לקניינו הפרטי והבלעדי ולחלק בלתי נפרד מאישיותו, ולכן יקשה להעבירה לאחרים. להם יציע המאמין: טעמו וראו כי טוב ה’, טעמו גם אתם מאותו מקור שטעמתי אני, ואז תחושו ותבינו את רגש אמונתי.

הרגשה זו היא הרגשה פעילה. והאדם שהאמונה מפעמת בקרבו מוכן להקריב למענה את חירותו ואף את חייו.

עם זאת יש לזכור שכשם שהמאמין באמצעות השכל, מגיע בסופו של דבר לאמונה רגשית – גם המאמין באמונה רגשית מתעניין בצדדים השכליים, הקשורים לאמונה בבורא.

הדבר דומה גם בתחום האומנויות. אדם הנולד עם חוש לציור, קרבתו לנושא מביאה אותו להתעניין גם בצדדים הטכניים של הציור, ואדם שלא נולד עם אותו חוש מקבל את הרגש הקשור לציור, תוך כדי התעסקותו בנושא. המעבר מהידיעה השכלית להשפעה על הרגש מובא ברמב"ם (בספרו היד החזקה, הלכות יסודי התורה פ"ב ה"א) כדרך להגיע לאהבת ה’ ויראתו:

ואיך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול….

התבוננות מעמיקה ומקורית בתופעות היסודיות ביותר של הקוסמוס הסובב אותנו, הביאה את אברהם אבינו להכרה בבורא. בזמן שכל האנושות הייתה עובדת אלילים הבקיע אברהם אבינו את הדרך אל האמת, באותה הדרך שמציין הרמב"ם, שפירושה אי עצירה באמצע, והסקת מסקנות עד הבירור הסופי כיצד העולם נוצר.

 
המדרש מספר שכאשר עמד אברהם אבינו על דעתו הרהר בליבו ושאל מי ברא שמים וארץ אותי, נשא עיניו לשמיים וראה את השמש המאירה את העולם, המפיצה את חומה והמצמיחה את הצמחייה, אמר ודאי זהו מלך העולם, התפלל לשמש והשתחווה לה, לערב, עת שקעה השמש אמר, אין זה מלך העולם. עם ירידת החשכה על העולם נשא עיניו לשמיים וראה את הירח והכוכבים מסביבו אמר, ודאי זהו מלך העולם והכוכבים הם משרתיו, עמד והתפלל לירח. עם בוקר שקע הירח במערב וזרחה השמש במזרח אמר אין ביד אלו כח, אדון יש עליהם ואליו אתפלל ואליו אשתחווה.

המעיין בתנ"ך ובספרות התורנית בכל התקופות נוכח לראות שהדרך שמציין הרמב"ם שעמה אפשר להגיע לאמונה היא אכן הדרך שבה השתמש האדם בכל התקופות ובכל התרבויות. באותן 4000 שנה שעברו מאברהם אבינו הגיעו אנשים רבים ובדרכים שונות – כפי מדעי זמנם ובנתיבים שונים – לאותה הכרה. וכמובן בכירי המדענים בתקופתנו מבקיעים לעצמם דרך ומגיעים לאותה מסקנה עתיקה.

 

נעיין בקטע מן העיתונות:

המדע מוכיח שיש כוח עליון המשליט סדר בקוסמוס כולו

בבית תבורי בתל אביב נפתח הכנס המדעי השני של המיקרוביולוגים והכימאים הרפואיים בישראל, המוקדש לעבודות המחקר המבוצעות במעבדות, אך כבר עם הפתיחה חרג הכנס מזווית הראיה של עדשת המיקרוסקופ.

הייתה זו תרומתו של פרופ’ אהרן קציר, שבהתכבדו לשאת את הרצאת הפתיחה, סחף עימו את שומעיו לתחומי האין סוף של הקוסמוס. נושא הרצאתו היה: החיים מנקודת ראות כימו- פיסיקאלית.

לפני קהל שומעים מובחר כזה, הבודק את התופעות בחדרי מעבדות דיבר הפרופסור קציר בלשון מקצועית – בשפת הנוסחאות של הפיסיקה והמתמטיקה. עם זאת ניסח את דבריו בבהירות מחשבתית ומילולית, ככל שהנושא התיר.

לאחר שהתיר את כל הסבכים הגיע למסקנה, שיש איזה כח ארגוני עליון, המשליט סדרים בבריאה ומכוון את תנועתה ואת התפתחותה לפי כללים וחוקים. הפלא הגדול של החיים עודנו ממשיך לעמוד בעינו ונשאר בחזקת תעלומה – אמר פרופ’ קציר, מסתבר שעם כל ההתקדמות המופלאה של המדע נשארה שאלת היסוד בלתי נפתרת עד עצם היום הזה.

אנו מכירים את התופעות, אבל לא תמיד את סיבתן. הרי למשל דוגמה של תופעה: קרן אור עוברת ביקום ומגיעה לנקודה מסוימת במינימום של זמן. אולם כיצד יודעת אותה קרן אור לבחור מסלול מינימאלי מבחינת הזמן? האם יש מי שמכוון אותה לכך – או שמא נאמר שזו פעולה מכנית בלבד?

כיום כשהמדע צעד כברת דרך ניכרת ורצינית קדימה, נוטים דווקא המדענים לחשוב שיש איזה כוח מארגן המשליט סדרים בקוסמוס כולו. לכאורה – פראדוקס, שהרי המדע בנוי על נוסחאות ולא על אמונה, ושני אלה הם תרתי דסתרי. אולם נראה שזוהי פראבולה, שבהגיעה לשיאה היא חוזרת בצורה קשתית כמעט במקביל לדרך שעשתה….(ציטוט ממעריב, כ’ בתשרי תשכ"ג)

 

ברם יש לזכור שאברהם אבינו חי וגדל בעולם אלילי ואף על פי כן הצליח להשתחרר מכל אותן דעות ודפוסי מחשבה, ולהאמין, מכח מסקנותיו, בא-ל אחד השולט על הטבע ואינו נמצא במגבלותיו.

כיום שונה מצבנו. אין צורך בתעוזה רבה כדי להאמין בכל אלה. תרבותנו מקרבת אותנו לכך בלא מודע. שפע הידיעות המועברות אלינו ללא הרף על הנפלאות העצומות הסובבות אותנו, פלאי החלל הרחוק והנפלאות שבהרכב גופנו ונוסף על אלה – חוסר האפשרות לפענח את חידת הטבע והחיים עד תומה, כל אלה יצרו אצל בן תקופתנו פתיחות לקבלת רעיונות חדשים, רעיונות שהם מעל ומעבר לקווי המחשבה היום יומיים. חוט השני העובר בין כל אותן מחשבות הוא – כי קיים כוח עליון אלוקי הסובב את כל הבריאה.

פיתוח הטכניקה הביא את תקופתנו לפתיחות לאמונה ביחס לדורות עברו. לפנים הייתה כל פעולה של האדם ידנית, כלומר האדם היה מפעיל בגופו מכשירים וכדו’ ורואה בעצמו כיצד פעולתו מתבצעת. כיום, עם פיתוח הטכניקה, חלק גדול מהמכשירים הסובבים אותנו ממונעים על ידי חשמל ולאדם אין צורך לעשות יותר מאשר לחיצה על המתג המתאים. מעתה תפעל המכונה בלעדיו. למותר לציין כי ברוב המקרים אין האדם יודע כלל כיצד מתנהלת פעולת המכשיר אשר הוא עצמו הפעילו, ולכל היותר הוא מפטיר מעניין כיצד פועל המכשיר, אך למעשה נשאר הדבר מחוץ להבנתו.

כיום רגיל אדם להאזין לרדיו מבלי שהוא רואה את המדבר אליו, לשוחח עם חבריו בטלפון על אף המרחק העצום בין שניהם, יש אפשרות לחזות במכשיר טלוויזיה תמונות אשר מוקרנות אי שם במרחק ולשמוע את קולו מסרט ההקלטה. אמצעים אלה מרגילים את בן תקופתנו לחיות עם הבנה טבעית כי קיימת אפשרות להנציח דברים לעולמים וקיימת אפשרות לפעול מבלי להיות קשור עם פרטי הפעולה באופן ישיר.

המחשות אלו מתוך הסובב אותנו, מחזקות ומשרישות בלב האדם בלא מודע את אפשרות הקליטה והאמונה כי קיימת אוזן שומעת ועין רואה ושכל מעשינו נבדקים, אף אם איננו רואים את העין והאוזן. היום קל לנו יותר להבין ולהאמין כי האלוקים היושב בשמים מקשיב ובוחן את מעשינו, נותן לנו לחם לאכול ובגד ללבוש ומוליכנו יד ביד בכל שלבי החיים.

אולם אין להתעלם שעל אף שחיים אנו בתקופה המגישה לנו את הרקע לאמונה בבורא עולם, בכל זאת לתקופתנו חסרונות משלה.

כיום מרות השלטון הולכת ופוקעת, השלטון נבחר על ידי אנשי המדינה, ולעיתים יכול העם להפיל את הממשלה או להדיח את המושל גם באמצע תקופת שלטונו החוקי. למצב זה יש גם השלכות עלינו, החיים בתקופה זו. בתקופתנו חי אדם עם ההרגשה שאינו חייב כלום למי שמעליו, קשה לאדם להתרגל למושג שהוא עבד לבורא עולם. כלומר: נכון, מאמינים אנו בבורא עולם, אולם אין הסקת מסקנות שהדבר מחייב.

כנראה שזוהי נקודת הבחירה של אנשי תקופתנו, אנו חיים אולי יותר מהדור הקודם עם האמונה בבורא. אולם אנו צריכים להתאמץ יותר ביישום האמונה האופפת אותנו, בביצוע החובה המוטלת עלינו – קיום ציוויו של הבורא.

 

 

 (מתוך "אל המקורות")