סוכות ושמחת תורה בנוראים שבימים

 

 

בסבל הבלתי נסבל והבלתי יתואר, במצור ובמצוק אותם עברו אחינו בית ישראל בשנות הזעם, ולמרות החנק של הגהנום נשארו יהודים נאמנים וקיימו את כל החגים במגבלות הנוראות.

 

צרור סיפורים של יהודים בתקופת השואה, על קומתם הרוחנית, על גבורה ועוז רוח שלא ויתרו על קיום חג הסוכות ושמחת התורה בנוראים שבימים.

 

 

 

אתרוג ולולב מ"שנה קודמת", שהביא יהודי המעיר לודז’, ב"משלוחים" אשר הגיעו בסמוך לחג הסוכות – הם שאפשרו לאלפים בעיר ההריגה, לקיים את מצוות החג. הערבות נקטפו מגדות הנהר שליד המחנה. אמנם לא ניתן היה להשיג הדסים…אבל תלמידי החכמים באושוויץ, ידעו גם ידעו על "דעה בפוסקים", שבשעת הדחק, מברכים אף על שלושה מינים בלבד…

 

לעולם לא תישכח השמחה העזה שתקפה את היהודים בעיר ההריגה, בעת נטילת הלולב והאתרוג לידיהם, תוך השמעת הברכה עליהם בכוונה רבה, שאף עצם נטילתם לברכה היתה כרוכה בסיכון גדול.

 

גם מצוות ישיבה בסוכה עלתה ביד כלואי המחנה הנורא. "נגרים" יהודים שעסקו בהתקנת מיטות וספסלים שיתפו פעולה. סוכת ארעי על פי ההלכה הוקמה במקום, מתחת לאפם של השומרים הגרמנים. הישיבה בסוכה כרוכה היתה בסכנת נפשות ממש. אנשי ה – אס.אס. חלפו כאן בכל שעות היום. אף על פי כן, יהודים רבים סיכנו את נפשם ונכנסו עם "כזית" כדי לברך "ליישב בסוכה". (עדות הרב צבי מייזליש).

 

* * *

 

 

בשנת תש"ד עשינו שם סוכה במסירות נפש ממש. בגבול המחנה בינינו לבין ה – אס.אס, סמוך לדירותיהם של המפקדים והשומרים, היה מחסן גדול, שבו עמדו שורות רבות של חביות גדולות וגבוהות, וביניהן היה רווח כשיעור סוכה גדולה. סידרנו גם דופן שלישית, ושמנו עליהן סכך כשר לפני סוכות, ואין מכיר בזה רק יחידי סגולה, שומרי סוד. בלילה הראשון של סוכות נכנסנו לשם בחשאי, קידשנו על פרוסת לחם, שהשארנו למשמרת מן הבוקר, ואכלנו "כזית" בחיפזון.

 

אולם, המקום שבו עמדה הסוכה, היה מוקף בחוטי ברזל, והכניסה לאסירים היתה אסורה בעונש מוות. נסתפקתי, אם לברך ברכת ליישב בסוכה, בגלל הסכנה לשהות שם. (ראה ש"ע או"ח, סימן תר"מ ברמ"א סעיף ד – שלא יוצאים בכלל בסוכה כזו).

מכל מקום, מחמת חביבות המצוה שנעשתה במסירות נפש, אחר שכמה שנים לא היתה לנו סוכה, נפלטו מפינו הברכות "ליישב בסוכה" ו"שהחיינו", בשמחת לב, על שזכינו לסדר סוכה בתוך מלתעות הארי. אכלנו שם אנשים רבים, זה יוצא וזה נכנס. (עדות הרב יהושע משה אהרונסון).

 

* * *

 

 

בשמחת תורה במחנה קלוגה נשתמר במחסני ההחרמה של ה- אס.אס. ספר תורה קטן, אשר עלה בידי החזן הוילנאי שלמה שרף להבריחו מן הגטו. אך בשעת החיפושים בכניסתנו למחנה נתגלה ספר התורה על ידי המפקדים הנאצים והוסתר בתוך מחסן הבגדים.

 

והנה, משהתקרב חג שמחת תורה, הצליח שחקן התיאטרון שבתאי בליאכר, שהיה מועסק בשירות המחנה (לאגר – דינסט) והיתה לו גישה למחסן, להוציא בחשאי את ספר התורה הקטן ולהביאו לחזן שרף…

 

בקומה העליונה של מחנה הגברים נערכו "הקפות" לכבוד שמחת תורה…כמה מבין אנשי "העולם התחתון" היהודים בוילנא, "החסונים" ("שטארקע") התנדבו לוותר על ההשתתפות ב"הקפות", כדי שיוכלו לעמוד למטה על המשמר, פן יבואו שומרי המחנה של ה – אס.אס. ויגלו את הטקס הזה…

 

בשכר השמירה הזאת ביקשו "החסונים" כי יובטח להם חגיגית, שעמידתם "על המשמר" בחוץ, תיחשב להם כאילו השתתפו אף הם בפועל ממש במצוה של עריכת "הקפות", לכבוד שמחת תורה…

 

…באותו פרק זמן לא נמצאה אף טלית אחת ברשות האסירים. על כן, התעטף החזן שרף בסדין, במקום בטלית, וכך התקיימו ההקפות בחשאי…(עדותו של ד"ר מ. דבורז’צקי).

 

* * *

 

 

בליל שמחת תורה, הוצאו חמישים נערים מצריפי הבידוד והובלו לתאי הגזים. המרצחים באושוויץ הודיעו להם, כי הם הולכים להתרחץ, ואחר כך יוחזרו לצריפיהם…אבל הנערים לא האמינו להבטחתם.

 

כשעמדו בפתח תאי הגזים, נשמע קולו של אחד מהחבורה: "חברים יקרים, הערב ליל שמחת תורה! גם אם אין בידינו ספרי תורה לרקוד עימהם, הרי ריבון כל העולמים נמצא עמנו. בואו נרקוד לפניו ברגעי חיינו האחרונים, בטרם נמסור את נפשנו על קדושת שמו יתברך".

 

דברי הבחור חדרו ללבות, ומיד יצאו כולם במעגל ורקדו. הכתפיים השחוחות נזקפו ונישאו לעולם שכולו התעלות רוחנית: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו". המילים התנגנו מעצמן.

 

שירה אדירה, בקעה מתוך תאי הגזים. התלהבות הרוקדים הגיעה עד כלות הנפש, ובכל קצווי מחנה הצלמוות – אושוויץ, האזינו להם.

 

המרצחים, לא יכלו להסתיר את חרון אפם למראה התמונה הבלתי רגילה. גם הם השתוממו מול חזיון שמימי זה, והבעת פניהם הסגירה את תמיהתם: "מנין העוז וגבורת הנפש, לצאת בריקודי שמחה, ברגעים האחרונים לחייהם…?!"

 

קצין ה – אס.אס. הממונה על תאי הגזים, ביקש הסברים לפשר השמחה. הנערים השיבו על תמיהתו: "הלא בין כך הולכים אנו למות, להסתלק מעולם בזוי ושפל, שאתם מנהלים וקובעים את חוקיו. כאשר אפשר להיפטר מעולם כזה – השמחה גדולה ביותר, ואנו שמחים גם שעוד מעט נתראה ונתאחד עם הורינו ובני משפחתנו הנרצחים, הנמצאים עכשיו בגן עדן העליון".

 

לשמע דברים אלו פרץ הנאצי בצרחות זעם: "אני עוד אלמד אתכם…במקום מוות מהיר אאריך את גסיסתכם, אכניס אתכם לחדר עינויים".

 

אבל, הבחורים המשיכו בשירתם ובריקודיהם, וצחקו על הקצין, עד שהובלו לצריף הנורא, בו אמורה היתה להתבצע נקמתו.

 

והנה אירע נס – ביום המחרת הצליחו רוב הנערים להסתנן לתוך קבוצת אסירים, שיצא ממחנה אושוויץ למקומות עבודה שונים. גם הבחורים שנותרו במחנה התפזרו בצריפים השונים כדי שלא יכירו אותם. (עדותו של שלמה רוזמאן).

 

* * *

 

 

כל יהודי בוקובינה נאלצו לעזוב את מדינת רומניה באותו יום של "שמיני עצרת". בתחנת הרכבת של ראדוביץ חנו אז ארבע רכבות גדולות, כל אחת בת 40-50 קרונות משא להובלת בהמות.

 

האדמו"ר מסערט-ויז’ניץ המתין עד ליציאת ה"משלוח" האחרון…ולקרון בו נסע, התקבץ מניין יהודים לתפילות החג, וגם לקריאה בתורה כדין וכדין, מתוך ספר תורה זעיר במידותיו, שזכה בו בירושה מזקנו – בעל ה"אהבת שלום" מקאסוב. אבל, למרבה הצער, בהמשך הדרך האיומה בין אוטיק לדז’ערין, אבד הספר בנסיבות הזמן.

 

למחרת ב"שמחת תורה" נערכו בקרון הרבי גם "הקפות", ומתוך ספר התורה הזעיר קראו את קריאות היום. למרבה הפלא, יצאו היהודים, ידועי הסבל והמכאוב, בשירה ובריקודים. זה פיזז וזה כרכר וטפח בידיו…ונתקיים בהם ביושבי הקרון: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים".

 

עוד פלא אודות יושבי הקרון המיוחד של האדמו"ר הוא, שהם היו כשבעים איש במספר ששהו עם האדמו"ר בחג, כולם נצלו ונשארו בחיים. כפי שהעידו השרידים ברבות הימים…(עדותו של מנשה מילר).

 

* * *

 

 

בשבתות ובחגים הצליח להעלות אותנו מתהום המציאות האיומה למרומי-על של רוחניות. נשמותינו הכואבות הזדככו והתעלו לעולם שכולו טוב…הוא עשה זאת באמונתו המזהירה. האיש הזה – האנס גוסלאר, בעל התשובה המפורסם, ישב לו כלוא במחנה ההולנדי, מלמד תורה לפי השקפת היהדות…

 

הסופר והחוקר, האנס גוסלאר, התקרב ליהדות עת שירת כקצין בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. אז שימש כראש מחלקת ההסברה במטה צבא הכיבוש…הוא נזדמן לבית כנסת ובית מדרש בעיירות קטנות ועניות בפולין ובליטא, בהן התגלו לפניו עולמות חדשים וחוויות רוחניות, שהשפיעו על נפשו הרגישה והצמאה לתכנים רוחניים עמוקים. הוא ביקר גם בישיבות ליטא וראה את המוני בית ישראל בפולין, אשר למרות עוניים המדכא, התעלו לדרגת "בני מלכים" בשבתות ובחגים.

 

גוסלאר היה ציוני-חרדי – שילוב נדיר של קצוות. שאף לעלות לארץ ישראל ואשרת הכניסה, שקיבל מהשלטון המנדטורי, הושמדה בהפצצת מטוסים גרמניים בעיר רוטרדם ההולנדית. ההשגחה העליונה הובילה אותו לברגן בלזן…שם ישב גוסלאר בצריף הענק, במחנה ההולנדי משמיע שיעור על שבת, על קדושת השבת, על שמירת השבת, על מנוחת השבת.

 

לכאורה, היה נראה כלועג לרש, שהרי הוכרחנו לחלל את השבת בעבודות פרך שונות, אבל הקשבנו לדבריו הנלהבים ושכחנו את מצבנו האיום…הוא העלה אותנו למרומי השמחה והאמונה…אירע לנו ש"פרצנו" בזמירות שבת והיינו מאושרים! ובשמחת תורה שוב היה זה גוסלאר, שדיבר בהתלהבות עצומה על תורתנו הקדושה ועל היהודים כעם התורה…

 

האיש הבלתי נשכח, האנס גוסלאר, אחת הדמויות המפוארות ביהדות גרמניה, גווע ברעב בברגן בלזן. היה זה זמן קצר לפני השחרור. הוא, שרומם רוחם של אחרים, לא זכה בעצמו להימלט מהמצוקה. (עדות שנרשמה ב"אלה אזכרה").

 

* * *

 

 

העולם עולה בלהבות, ואילו קהל הגולים בסמרקאנד משורר ורוקד במלוא ההתלהבות של אמונה ובטחון: "שישו ושימחו בשמחת התורה"…העיר הזאת בבוכארה בשנת תש"ג, כמו לבוב, או לובלין, שלפני המלחמה. פליטים יהודים מילאו את כל רחובותיה. תחושת החירות השתררה עליהם. הבולשביקים הרוסים הוכו בכל חזיתות המלחמה, ופניהם לעזרת אמריקה. היחס ל"יהודים דתיים" השתנה.

 

הוזמנתי לסוכתו של רבי חזקיה, מנכבדי היהודים במקום. סוכה מפוארת כמו אצלו לא ראיתי מימי. כל דפנות הסוכה היו מכוסים שטיחים פרסיים יקרי מציאות…השתוממתי למראה עיני. איך הצליחו יהודי בוכארה הצנועים להטמין אוצרות יקרים כאלה מעיני השלטונות.

 

המלחמה בערה בכל החזיתות בעולם. אבל בסמרקאנד פרצו יהודים בריקוד לכבוד שמחת תורה, כולם נסחפו עם הרוקדים, רבנים ובני ישיבות, יהודי בוכארה עם חסידים גולים ונודדים, זקנים עם צעירים, ואפילו קומוניסטים, שגורשו מעמדותיהם…(עדותו של יהודי שנכח במקום).