שמע ישראל

אני עומדת כאן בפעם הראשונה בתור יהודיה. הדמעות חונקות אותי. "אבא, הגשמת לי את המשאלה. אני יהודיה. תודה רבה לך"...

3 דק' קריאה

שרון פריידמן

פורסם בתאריך 20.01.08

אני עומדת כאן בפעם הראשונה בתור
יהודיה. הדמעות חונקות אותי. "אבא,
הגשמת לי את המשאלה. אני יהודיה.
תודה רבה לך".
 
 
הערה: זהו סיפורה האישי של אחת מגולשות האתר – שרון פריידמן.
 
* * *
 
זה היה טיול בר המצווה לירושלים בבית הספר בו עשיתי שירות לאומי, ואיך ייתכן טיול ללא בת שירות? לכן הייתי שם.
 
עברו לפחות שלוש שנים מאז הפעם האחרונה בה ביקרתי בכותל. נכנסתי אל רחבת הכותל כשצמרמורת קלה עטפה את גופי, התקרבתי אל הכותל וכל צעד שצעדתי לקראתו פשוט הרגשתי שנשמתי רועדת מהתרגשות. השענתי את ראשי על הקיר וים של דמעות פרץ מעיניי… דמעות של הכרת תודה. בהתחלה לא הבנתי מה הרגשתי בתוך תוכי, אז המשכתי לבכות ולבכות…
 
פתאום הבנתי. נזכרתי בפעם האחרונה שהייתי כאן. פעם בה ביקשתי רק בקשה אחת, אותה כתבתי על פיסת נייר והשארתי במקום שבו כל התפילות והבקשות נשמעות. בקשה שביקשתי במשך חמש שנים! והנה אני כאן, מודה לך השם יתברך שסוף סוף היא התגשמה.
 
עליתי לארץ מרוסיה כשהייתי בת אחת-עשרה.
 
הרבה לפני שראיתי את הארץ פשוט הייתי מאוהבת בה. מהרגע שהגענו כל מצווה שהכרתי – עשיתי. לא הבנתי מה זו מצווה, אבל קיימתי. למדתי שיש יום כיפור וצמים אז צמתי, שמדליקים נרות שבת ושומרים כשרות. אף אחד לא הכריח אותי ואף אחד לא אמר לי שזו חובה, אבל הנשמה פשוט חשקה בזה.
 
אמי ראתה את המתרחש ויום אחד שוחחה איתי. היא הסבירה לי שאינני נחשבת יהודיה, כי סבא הוא יהודי ובארץ ישראל הדת היא לפי האם. היא הוסיפה ואמרה שישנו תהליך שנקרא גיור. עלי לציין שכל העניין הזה עלה הייתי רק בת ארבע-עשרה!
 
אבל לא התבלבלתי אפילו לשנייה אחת ואמרתי לה שזה הוא רצוני. אני רוצה שנלך לרבנות לפתוח תיק גיור.
 
"מה פתאום" הגיבה אימי, "את עוד קטנה. מי יפתח לך תיק? הם יגידו לי שאני צריכה לעשות את זה. אני מצטערת, זה לא בשבילי כל התהליך הזה עכשיו, תחכי עד שתגדלי ואז תעשי את זה".
 
כמובן שלא ויתרתי ושכנעתי אותה לנסות לבוא איתי שהיא תפתח לי את התיק, כי אפילו תעודת זהות לא הייתה לי.  
 
הלכנו לרבנות וכמובן שביקשתי מהקדוש-ברוך-הוא בלי סוף שיעשה לי נס – שיתנו לי ללמוד ולהתחיל את התהליך. ואכן כך קרה. פתחו לי תיק והתחלתי ללמוד אצל רבנית צדיקה שמגיירת גרים כבר יותר משבעים שנה. היא הייתה כמעט בת תשעים ואני, הייתי התלמידה הכי צעירה שהייתה לה אי פעם. אם יכולתי ללמוד איתה כל יום וכל היום, הייתי עושה את זה. כל כך אהבתי ללמוד איתה. היא חיזקה אותי עם אהבתה אליי.
 
אבל המניעות לא פסקו אלא רק החלו.
 
בתיכון למדתי בבית ספר צבאי. המערכת הבית-ספרית חששה שאחליט לא להתגייס והציעו אלטרנטיבה של גיור צבאי, שכמובן לא הסכמתי לה. תקופת הלימודים שלי לגיור נמשכה שלוש שנים ולקראת סיום החומר הנדרש לגיור, הרבנית שלי עברה לגור בירושלים. שתינו הרגשנו שהגיע הרגע ואני מוכנה כבר למבחן. לא ספק בכלל שאני אסיים את תהליך הגיור בהצלחה. (וזה לא קרה. חשוב לי לציין, שברור לי שהמניעות הן למען הכיסופים).
 
הגעתי למבחן ובית הדין החליט שאני צעירה מדי ולא בקיאה מספיק בחומר, לכן דחו אותי על סף. ליבי נשבר. בכיתי בלי סוף וליבה של הרבנית שלי אף הוא נשבר. אבל ידעתי כבר אז "שאין ייאוש בעולם כלל" ולא ויתרתי. התחלתי ללמוד בקורס עם קבוצה מאורגנת שנתיים נוספות.
 
במקביל הייתי לקראת סיום לימודי בתיכון. הייתי אחת המצטיינות בשכבה והראשונה שהובטח מקומה להמשך לימודי עתודה בכיתה י"ג. תוך כדי הלימודים למדתי לתואר באוניברסיטה הפתוחה במסלול לתיכוניסטים מצטיינים.
 
הדלת לקצונה הייתה פתוחה לרווחה אל מול עיניי. כל החיים פשוט משורטטים על בלוק ציור…
 
אבל אלו היו השרטוטים שלי, לא של השם יתברך. בגיור הגעתי לשלב של ראיון מסכם לפני ההחלטה האם להגיש אותי למבחן, שם נאמר לי: "זה יפה שאת בקיאה בחומר אבל לא נגיש אותך למבחן אם את ממשיכה ללמוד לעתודה. הצעתנו היא שתלכי למדרשה או שאולי היית אומרת לנו שאת מתחתנת עם תלמיד ישיבה, אז היה מתאים להגיש אותך למבחן".
 
קשה לי לתאר מה זה עשה לי וכמה בכיתי כששמעתי את זה, במיוחד העניין עם תלמיד ישיבה (וצחוק הגורל הוא, שאני נשואה היום לתלמיד ישיבה). הרגשתי אובדת עצות. לא ידעתי מה לעשות. הרבנית שלמדתי אצלה בתחילת דרכי התערבה ודרשה מהם להגיש אותי למבחן למרות החלטתם.
 
הייתי צריכה לקבל החלטה, וזה מה שעשיתי. החלטתי לעזוב את הלימודים באוניברסיטה, הקריירה הצבאית ולעשות שירות לאומי כי אין דבר יותר חשוב לי מהגיור! כל שאר הדברים הם הבל הבלים מבחינתי.
 
פעם, כשהייתי בטיול מבית הספר בכותל, כתבתי על פיסת נייר: ‘השם, בבקשה תעשה אותי יהודיה’, ואת הבקשה הזאת בכל יום הייתי מבקשת במשך חמש שנים, כל בוקר הייתי מתפללת ברכות השחר ובברכה האומרת: "ברוך שלא עשני גויה" הייתי מבקשת: "בבקשה תעשה אותי יהודיה".
 
והנה אני עומדת מול הכותל חנוקה מדמעות.
 
אני עומדת כאן בפעם הראשונה בתור יהודיה. "אבא, הגשמת לי את המשאלה. אני יהודיה. תודה רבה לך".
 
היום ברוך השם אני נשואה לתלמיד ישיבה. אנחנו חסידי ברסלב. גיליתי, בעצם, שרבינו היה איתי עוד לפני שהתגיירתי, אבל זה כבר סיפור אחר.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

חשבתי לתומי שהמסע אל האמת הפנימית יסתיים באומן, אבל מסתבר שהמסע הפרטי שלי רק מתחיל...

Featured Products