אמא מי אני?

כאשר אנחנו מודעים לכך שהילד מתנהג בטבעיות, נחסכת מאיתנו עוגמת נפש רבה. אין לנו מה לפחד, הילד שלנו איננו מוזר. עלינו להכיר במציאות ה”לא נעימה” הזו: הילד שלנו, קטנוני, עקשן, סרבן או איך שלא נקרא לזה.

האמת היותר גדולה שהילד פשוט חולה “במחלת ילדים” המחלה טבעית ונורמאלית היא אינה מדבקת ואינה מסוכנת.

המחלה אמנם טבעית, אך זה לא אומר שאנחנו צריכים להשלים איתה או שלא צריך לבצע איתה משהו.

המחלה איננה מסוכנת, כל עוד היא נמצאת תחת “אחריות-הורית” ובמקרה “החמרה” גם בתהליך טיפול. אבל אם חס ושלום במקרה “החמרה” נזניח את “המחלה” ונאפשר לילד להתנהג כאוות נפשו הוא עלול להיהפך ח”ו למרדן וגס רוח.

ומצד שני, אם נרדה בילד, נשפיל אותו על כל התנהגות מרדנית או קטנונית, הוא יהיה ח”ו מופנם, כבוי וחשוך.

ה’ יתברך ברחמיו המרובים עשה איתנו חסד ונתן לילד שלנו את ה”מחלה” הזו בגיל מוקדם יחסית, בעוד ידינו תקיפה עליו. דהיינו כשאנחנו עדיין יכולים להשתלט עליו ולהחליט בשבילו בלי הרבה עימות מצידו, מה שבגיל מאוחר יותר כבר קשה יותר.

בגיל הרך, קל לנו לחנך את הילד ולכוון את אישיותו לאפיקים חיוביים. חכמינו הקדושים הגדירו את הילד כ”דיו כתובה על נייר חלק”. בגיל הרך, אישיות הילד עדיין חלקה, אין לו משקעים מהעבר ועדיין לא גיבש דפוסי חיים וחשיבה על מנת להתנגד לחינוך שאנו רוצים לתת לו. הילד ממש רך כמו פלסטלינה  והוא ניתן לעיצוב כפי שאנחנו נעצב אותו.

גם המרדנות הקטנה שהוא מציג לנו לפעמים, היא בעצם “הצגה” שניתן להשתלט עליה ולעצב אותה. ככל שנטפל ב-מחלתו בגיל יותר מוקדם הוא לא יפריע לנו לעזור לו ונוכל אפילו ליהנות ממנה.

תהליך הבראה

כבר אמרנו שאין לנו להתרגש מהתנהגות הילד. אך באותה מידה אסור להזניח אותה. יש לטפל ב”מחלה” ולסלקה, אך לא בבהלה, לא בלחץ, (לא מתים מזה) אלא מתוך מתינות ועבודה ארוכה.

עלינו להבין שההתנהגות המרדנית של הילד לא תעלם בין רגע ואין פתרונות קסם. יש כאן “תהליך הבראה” ממושך שיכול לקחת חצי שנה ולעיתים אף שנתיים. כל שלב בהתפתחותו של הילד מביא איתו אתגרים חדשים. עלינו לשנס מותניים, ללמוד את הסימפטומים של ההתפתחות ולהיות פתוחים ומבינים את ההתנהגות של הילד.

אנחנו צריכים להפנים טוב טוב, שהילד גודל וחלק בלתי נפרד מגדילתו היא “הכרת העולם”. בנוסף לכך, אישיותו של הילד מתבגרת ועם הבגרות החדשה שנפלה בחלקו- גדילה כמיהתו לעצמאות, ומכאן גם השוני המתמיד בהתנהגותו.

חובה עלינו לקחת אוויר ולהתאזר בסבלנות. בדיוק כמו במחלה שכל מערכות הגוף משובשות ומשתנות, כך גם במחלת המרדנות- הילד ממש הפוך. הוא לא מבין את עצמו וכ”ש שאינו יכול לעזור לעצמו. בכדי לעזור לילד אנחנו צריכים זמן. זמן פירושו-סבלנות. הסבלנות היא “הסוד הגדול של החינוך”. 

סבלנות אינה בטלנות, עצלות או אי אכפתיות.

הסבלנות- לוקחת בחשבון את הקצב העצמי של האירועים.  לכל בעיה יש קצב עצמי משלה שעם טיפול נכון- תיפתר ויתרה מכך תוביל את הילד “לדעת את מקומו” ולהתנהג בהמשך בצורה הראויה והמצופה ממנו. אי אפשר לדחוק את הזמן. “וכל הדוחק את השעה- השעה דוחקתו”. עלינו להתקדם בהדרגה ובלי קיצורי דרך.

אמא מי אני?

מקור הבעיה של הילד מוגדרת כחוסר החלטה של הזהות העצמית של הילד.

לפני גיל שנתיים יש לתינוק איזון פסיכולוגי של ילד ממושמע. מגיל שנתיים עד שש לערך (תלוי בהתפתחות הילד ובסביבה בה הוא נמצא) מופר האיזון, והוא נמצא בלבטים עצמיים מי אני?! “האם אני ילד או תינוק?”. לפעמים הוא מתנהג כמו תינוק ולפעמים בבגרות של ילד. פעמים והוא רוצה “לבד, לבד”. ופעמים הוא מתפנק “תאכילו אותי!”. יש והילד יגיע להתנהגות של תינוק עד כדי זחילה על הברכיים, לקיחת מוצץ, שתייה מבקבוק, רצון לאכול דייסה וכו’. ופעמים הוא בוגר, גיבור, פועל, יוזם, מסדר- ממש ילד גדול.

הילד עצמו אינו יודע מי הוא וממש עדיין לא החליט- אם הוא ילד או תינוק.

ולכן בכדי “לטפל” בבעיית ה”מרדנות” של ילד בגיל הרך, צריך קודם להבין את מצבו ואת בעייתו ע”פ מה שכתבנו לעיל ואח”כ לעבוד איתו ב-2 מישורים: “סור מרע” ו”עשה טוב” שעליהם נדבר בע”ה בהמשך המאמרים הבאים.