מסכת מנחות פרק ז משנה ב-ג

ז,ב  המילואים היו באים כמצה שבתודה–חלות, ורקיקים, ורבוכה.  הנזירות הייתה באה שתי ידות כמצה שבתודה–חלות ורקיקים, ואין בהן רבוכה; ועשרת קבין ירושלמיין, שהן שישה עשרונות ועדואין.  ומכולם היה נוטל אחד מעשרה תרומה, שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן, תרומה לה’" (ויקרא ז,יד):  "אחד", שלא ייטול פרוס.  "מכל קרבן"–שיהיו כל הקרבנות שווין, שלא ייטול מקרבן לחברו.  "לכוהן, הזורק את דם השלמים–לו יהיה" (שם), והשאר נאכל לבעלים.

ז,ג  השוחט את התודה בפנים, ולחמה חוץ לחומה–לא קדש הלחם.  שחטה עד שלא קרמו בתנור, ואפילו קרמו כולם חוץ מאחד מהן–לא קדש הלחם.  שחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה–קדש הלחם.  שחטה, ונמצאת טריפה–לא קדש הלחם.  שחטה, ונמצאת בעלת מום–רבי אליעזר אומר, קדש; וחכמים אומרין, לא קדש.  שחטה שלא לשמה, וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן–לא קדש הלחם.