מסכת מנחות פרק י משנה ד-ה

י,ד  קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה.  והיו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרין, בקנים ובקלחות חובטין אותו, כדי שלא יתמעך; נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו.  שטחוהו בעזרה, והרוח מנשבת בו.  נתנוהו לריחיים של גרוסות, והוציא ממנו עישרון שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה.  והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה, ופטור מן המעשרות; רבי עקיבה מחייב בחלה ובמעשרות.  בא לו לעישרון, נתן שמנו ולבונתו, יצק, ובלל, והניף, והגיש, וקמץ, והקטיר; והשאר נאכל לכוהנים.

י,ה  משקרב העומר, יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי שלא כרצון חכמים, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, כרצון חכמים היו עושין.  משקרב העומר, הותר החדש מיד; והרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן.  ומשחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא יום הנף כולו אסור; אמר רבי יהודה, והלוא מן התורה הוא אסור, שנאמר "עד עצם היום הזה" (ויקרא כג,יד).  מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן–מפני שהן יודעין, שאין בית דין מתעצלין בו.