משולש רוחני
זהו זה! כל ההחלטות הנפלאות שלנו על השינויים אליהם אנו נכספים, אל מה שהיינו באמת רוצים להיות (אם רק...) עומדים עכשיו במבחן! ואם נצליח, אז כנראה שתהיה לנו סיבה מספיק טובה לרקוד...
גבירותיי ורבותיי, זהו זה! כל ההחלטות
הנפלאות שלנו על השינויים אליהם אנו
נכספים, אל מה שהיינו באמת רוצים להיות
(אם רק…) עומדים עכשיו במבחן! ואם
נצליח, אז כנראה שתהיה לנו סיבה מספיק
טובה לרקוד…
פעם השתתפתי בהרצאה בה הצביע הרב על נקודה מאוד מעניינת ואמר, שהקשר בינינו לבין הסובבים אותנו הם בעצם מדד לקשר שלנו עם הכל יכול. הוא המשיל את הקשר הזה למשולש – אנחנו יכולים להחליט ולקבוע את העוצמה והכוח של הקשר שלנו עם השם דרך העיסוק וההתמדה במצוות "ואהבת לרעך כמוך". או, כפי שאומר משפט אידשאי עתיק: "הצרכים הגשמיים שלך, הם הרוחניות שלי". במילים אחרות, העיסוק בצרכיהם הגשמיים של הזולת הם הרוחניות של האדם.
לא מזמן, אבל ממש לא מזמן, סיימנו את החג הרוחני רב העוצמה – יום כיפור. באותם רגעים אחרונים, כששערי תשובה עמדו להיסגר, שכבות היוהרה, ההתנשאות והקנאה התקלפו מעלינו, או אז אחזה בנו תדהמה לנוכח ההכרה שעמדה בפנינו הזדמנות שכמעט החליקה לנו מבין האצבעות. היינו נחושים בדעתנו להשתנות – להישאר מרוכזים וממוקדים בערכים היקרים והחשובים בחיים ולקשר עצמנו אל בורא העולם.
אבל אז, הגיע ערב סוכות! הבית צריך להיות נקי, האוכל צריך להיות מוכן וטעים כמו שרצינו, הסוכה בנויה, ו… להמשיך להתעלות, עם כל ההדסים והערבות הממלאים את המקרר, כשבקושי יש מקום לכל האוכל שהכנו! כי אנחנו רוצים לשמוח בחג שלנו (ואנחנו גם מצווים – "ושמחת בחגך"…) אנחנו רוצים להישאר מקושרים, להיות בדרגה רוחנית גבוהה – אם רק אותם אנשים (בעיקר קרובי משפחה) יפסיקו להתרוצץ לנו בין הרגליים ויפריעו לנו בדרכנו.
אבל גבירותיי ורבותיי, זהו זה! כל ההחלטות הנפלאות שלנו על השינויים אליהם אנו נכספים, אל מה שהיינו באמת רוצים להיות (אם רק…) עומדים עכשיו במבחן! זה לא קל (ואף אחד לא אמר שזה יהיה קל) ואם להיות כנים וגלויים, פשוט להודות ולומר שזה אפילו מאוד קשה. אולם פסק הדין עדיין לא נחתם. יש לנו הזדמנות להוכיח את עצמנו באמת, להראות להשם יתברך שאנחנו רציניים בכל הנוגע להחלטות והקבלות שקיבלנו על עצמנו, לפני שהספרים נסגרים ונחתמים בהושענא רבה. ואם נצליח, אז כנראה שתהיה לנו סיבה מספיק טובה לרקוד…
ישנו סיפור יפה הממחיש כל כך את הגבהים אליהם אפשר להגיע באמצעות "ואהבת לרעך כמוך":
זה היה בלתי אפשרי לא להבחין באיש ששכב בפינת בית הכנסת ואשר נחר בקולי קולות. בגדיו מלוכלכים וריח אלכוהול נורא נדף ממנו. חברי בית הכנסת הזדעזעו! איך יכול יהודי להגיע למצב כזה, ועוד בערב יום כיפור?
כשהשמש החלה לשקוע מעט, שקט השתרר בבית הכנסת. הרבי נכנס ועשה את דרכו אל קיר המזרח. תיבת ספרי התורה הקדושים נפתחה והגבאי החל להוציא אותם, כהכנה לתפילת ‘קול נדרי’ הממשמשת ובאה.
השיכור החליט שזה הזמן להתעורר. הוא עשה את דרכו לעבר הבימה, הלם באגרופו על השולחן והכריז: "נאום אתה הראית"! הוא חשב שהמתפללים מתחילים את ההקפות של שמחת תורה!
הקהל הנרעש וההמום לא היה רחוק מלזרוק את אותו יהודי מבית הכנסת, כאשר הרבי פנה אליהם ואמר: "הניחו לו. בשבילו, זהו זמן ההקפות. הוא כבר נמצא שם".
למחרת בערב, כאשר הרבי ישב עם חסידיו ואכל עימם את הסעודה שלאחר הצום, הוא סיפר לחסידיו את הסיפור של ר’ שמואל, השיכור של ‘קול נדרי’.
בבוקרו של ערב יום הכיפורים, היום הקדוש, הגיעה שמועה לאוזניו של ר’ שמואל – הפריץ מקומי השליך לצינוק יהודי (שהיה חברו) יחד עם אשתו וששת ילדיו, משום שלא שילם את שכר הדירה. ר’ שמואל פנה אל האציל והתחנן בפניו שישחרר את המשפחה, אולם הפריץ סירב. "עד שכל הכסף שלי ישולם, ואני מתכוון עד לאגורה האחרונה שהאיש הזה חייב לי", הוא נשבע, "היהודי ומשפחתו לא ישוחררו. ועכשיו, הסתלק מכאן לפני שאשלח את הכלבים שלי עליך".
ר’ שמואל לא יכל לסבול את המחשבה שמשפחת חברו תעביר את היום הקדוש – יום הכיפורים – בצינוק. הוא החליט לאסוף את הכסף שהם חייבים ולשחררם.
ר’ שמואל בילה את כל ערב יום הכיפורים כשהוא עובר מדלת אל דלת בעיירה ואוסף כספי צדקה לשחרורם. למרות שכולם פתחו את כיסם וליבם, אך עד אחר הצהריים עדיין חסרו לו 300 רובלים. מאין ישיג סכום כסף גדול כזה כשהחג כבר בפתח? הוא חלף על פני בית-מרזח במקום וראה קבוצה של גברים צעירים לבושים בהידור משחקים בקלפים. הוא הבחין גם בערימה גדולה של שטרות כסף ומטבעות זהב וכסף שהיו מונחים על השולחן.
ר’ שמואל היסס. מה כבר אפשר לצפות מחבורה של יהודים המבלים את ערבו של היום הקדוש ביותר בשנה, בעיסוק נלוז וחסר תועלת שכזה? אבל אז הוא נזכר במשפחה האומללה שצריכה לעבור את היום הקדוש בצינוק והבין שאין לו ברירה אחרת. הוא צעד לעבר שולחנם וסיפר להם על מצוקת המשפחה.
הם עמדו לשלוח אותו כלעומת שבא ובידיים ריקות, כשאחד מהם קם ואמר: "זה לא יהיה כיף לראות יהודי חסיד שיכור?" ואז הוא סימן למלצר להגיע, והזמין חצי ליטר וודקה. "שתה את זה בלגימה אחת", הוא אמר לר’ שמואל, "ואז אתן לך 100 רובלים".
ר’ שמואל הביט על הכוס הגדולה שהייתה מונחת לפניו ואז על ערימת השטרות שאחז האיש ונופף בהם. חוץ מלגימת ‘לחיים’ בערב שבת או בחתונות, ר’ שמואל לא שתה מעולם פרט לפורים, כי ‘חייב אנש לביסומי’ (שתיית מצוה בפורים)… אבל ר’ שמואל היה נחוש בדעתו לעזור לחברו. הוא שתה את כל הוודקה שהייתה בכוס בבת אחת.
"כל הכבוד!" צעק האיש, והעביר לידיו של ר’ שמואל 100 רובל.
"אבל זה לא מספיק", אמר ר’ שמואל, וראשו כבר החל להסתחרר מהמשקה החזק. "אני צריך עוד 200 רובלים כדי לשחרר את המשפחה מהכלא!"
"עסק זה עסק!" צהל האיש. "ניתן לך עוד 100 רובל אם תשתה עוד כוס וודקה! מלצר! מלא בבקשה את הכוס לחברנו השתיין!"
ליטר וודקה ו-200 רובלים הם אלה שהובילו את ר’ שמואל אל מחוץ לבית-המרזח אל יעדו, כשהוא מתנדנד מצד אל צד. אדי האלכוהול שסובבו את ראשו נראו לעיני כל – מבטיהם של חבריו היהודים הרצים הביתה לעשות את ההכנות האחרונות לקראת היום הקדוש, הכלבים האכזריים של הפריץ אשר נבחו ללא הפסקה, דמעות השמחה שהיו בעיניו כאשר העביר את הכסף לפריץ ושחרר את המשפחה. הוא עשה כל מה שהיה ביכולתו ואז פנה לעבר בית הכנסת. הוא גם ידע, שאם יגיע לביתו כדי לאכול את הסעודה המפסקת לפני הצום, הוא לא יצליח להגיע לבית הכנסת לפני ‘קול נדרי’.
"בראש השנה", אמר הרבי לחסידיו כשהוא מסיים את הסיפור, "אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, אנו ממליכים את השם, מגלים ומפרסמים לכל שהשם הוא המלך, מלכו של עולם. היום – צמנו, התפללנו וחזרנו בתשובה. אנו מתאמצים ועמלים לתרגם את מחויבותנו לבורא – מעבר מתוקן לעתיד משובח ומשופר. כעת אנו לפני חג הסוכות, בו אנו שמחים ומממשים את ההישגים של ‘ימי ההתעוררות’ – הימים הנוראים, באמצעות המצוות המיוחדות של הצום ועבודת היום הקדוש – שמחה המגיעה לשיאים וגבהים עצומים בהקפות של שמחת תורה. אבל ר’ שמואל כבר הגיע. כאשר הוא הכריז על ההקפות ב’קול נדרי’ אתמול, לא הייתה זו ‘טעות’. בשבילנו, יום כיפור רק התחיל, בשבילו, זה כבר היה זמן שמחת תורה…"
י"א תשרי התשע"ג
9/27/2012
הסיפור מובא בספר של ר’ שלמה קרליבך זצ”ל.
י"א תשרי התשע"ג
9/27/2012