ברית ‘מילה’

"ריבונו של עולם, הלוא אני המילה
ניצבת לנגדך. הלוא תמחל ותסלח
אם אשאל שאלה, כיצד נברא העולם?
האם בלעדיי נעשה? "… והאלוקים
התעטף בשתיקה.

עת באה השעה שייברא אדם… מיד הסיר ידו האלוקים ממלאכת הבריאה. חושש היה.

אי אפשר היה שלא לבוראו, שכל אשר נברא – בעבורו נברא, ואי אפשר היה שייברא אדם בלא שיינתן בו הדיבור ותימסר לו המילה. והמילה… קשה היה בעיני ריבון העולם למוסרה. חלילה לומר שנבצר מריבונו של עולם לברוא כל שליבו חפץ, אלא שלא בכל ליבו היה חפץ בה, במילה. הכיר בה הבורא שחרב פיפיות היא, החיים והמוות בידה, ומשעה שתינתן תחת ממשלתו של האדם, ברצותו חיים יביא באמתחתה, וברצותו יקיץ הקץ על כל אשר נברא.

נטל המלך את המילה והניחה תחת משמר בבית גנזיו. באוצרו של מלך, באפילה גדולה, הייתה מוטלת המילה. אנה ואנה הייתה מהלכת, מבקשת לראות אור יום, לשוטט בעולם היה כל חפצה. בכלאה החשוך לא מצאה מנוחה. מאחורי סורג ובריח נגנזה המילה, חומת ברזל בצורה חוצצת בעדה. ליבה כבד עליה ודמעתה על לחיה. שליחים הייתה משלחת המילה אל המלך, מבקשים היו עליה, שיחוס וירחם, והיה המלך משיב פניהם ריקם, שעדיין יפה לה בעיניו השתיקה. בצר לה הייתה צועקת המילה ומגביהה קולה, אך אוצרו של מלך חתום ואדם אין לשמוע את קולה.

נועץ המלך בפמליא שלו, בשרפים שוכני מעלה, כיצד ינהג בה, במילה?

נחלקו שרי צבאותיו. הללו מטהרים והללו מטמאים. אלו להוציאה לחירות מפצירים ואלו לגנזה לעולמי עולמים. הללו מסנגרים – היאך אפשר לעולם בלא דברי תורה? והללו מקטרגים – והיאך אפשר לעולם בשקרים, אמרי חנף ודברי רמייה? הללו מזכים – דברי רעות וחסד, דברי כיבושין ודברי אהבה, והללו מחייבים – דברי רכיל ומלשינות, דברי הבל ו"גבוהה גבוהה".

מוטלת הייתה לפני המלך ושריו גווייתו של אדם הראשון טרם נופחה באפה נשמה. דוממת הייתה ושלווה, פיה חתום ושפתיה קפוצות. ממתינה הגווייה לגזר דינה. עטופה בשתיקה.

חיים היה מבקש המלך ליתן בה, בגוויה, אלא שחיים בלא מילים אינו רוצה שיפלו בחלקה, שאדם בלא מילה דומה כשופר שפייתו נסתתמה, ואם יימסרו המילים בפיו, שמא ירעים בקולו שברים ותרועת מלחמה.

כבר עמד עולמו של הבורא על תילו, אור וחושך עשו שלום ביניהם וחדלו לשמש בערבוביה. המים אל מקום אחד נקוו, שמים בתכלת נצבעו, משיירי צבעו של כיסא הכבוד נעשו. צמח השדה החל להעמיק שורשיו, לבנה וחמה נתלו ברקיע, שקצים ורמשים הונחו במקומם, ציפורי כנף מעופפים בכנפיהם ובעלי חיים החלו תרים אחר פרנסה…

ואדם אין על פני האדמה… אין פוצה פה ואין אומר מילה.

כיון שהרגישה המילה בגוויה המוטלת לפני המלך ושריו, כמעט יצאה מדעתה. כוספת הייתה להיכנס אל תוך פיה של הגווייה ולומר מילתה. התחלפו להן הצעקות בדמעות ותפילה, ברטט הייתה מתחננת לרצות פני קונה. כיוון שנתנה קולה בתפילה כמן נס נעשה, נסדק הבריח וחלל צר נפער בחומה, שאין השערים ננעלים בפני תפילה מלוחלחת בדמעה. כיון שראתה המילה כך חמקה מבית גנזיו של המלך מבעד לסדק הצר ופרחה והגיעה עד לפני כיסא הכבוד. נשתטחה לפני מי שהכיסא שלו והכבוד שלו, ואמרה לפניו:

"ריבונו של עולם, הלוא אנוכי המילה ניצבת לנגדך. הלוא תמחל ותסלח אם אשאל שאלה, היאך נברא העולם? וכי בלעדיי נעשה? הלוא בי השתמשת עת פקדת ‘יהי אור’ ובי ציווית לכל צבאי צבאות וברואי ברואים שימלאו את עולמך. הלוא אנוכי שפחתך ולפניך שימשתי בנאמנות שישה ימים ומחצה של בריאה, והיאך הנחתני במשמר כסוררת וכנוכריה?"

והאלוקים התעטף בשתיקה.

ראתה המילה כך, הוסיפה תת קולה: "הלוא אם יפה אני בעיניך שייברא בי עולם, טובה אני שישתמש בי האדם!"

כיוון שיצאה מפיה תיבת "אדם", הורה ריבון העולם באצבעו לעומת הגווייה ולחש למילה: "דבר אין לי עלייך, בתי, מילתי לך נתונה. לגורלך אני חושש ומן האדם אני מבקש למלט את נפשך. חושש אני שמא הרבה ידבר בך ודבר מן המוטל עליו לא יעשה, שמא ישתמש בך ככסות חגיגית להצניע בה בושתו ומעשיו הנקלים, מתיירא אני שמא ייטול אותך כדי לשטות באנשים תמימים. חס אנוכי עלייך מפני הדרשנים שיגביהו אותך לגובהי מרומים באין בהם מעש, רק אומר ודברים. חומל אני עלייך מפני הצבועים ומפני הרמאים ומפני החנפנים ומפני מלביני הפנים. וביותר חס אני עלייך מפני אוחזי חרב הלשון הנועצים מילותיהם בגבם של אנשים".

כיון ששמעה המילה כך מיד נשתתקה. הביט בה ריבונו של עולם, ראה שהיא משימה את דבריו על ליבה. הוציא ידו מנרתיקה והעבירה בנועם על ראשה של מילה. ידו מלטפת, מנחמת, ישובים בצוותא, המלך ובתו המילה, אוחזים בפלך שתיקה.

"ותורה, מה תהא עליה?" הרהר לפתע המלך בקול, לאחר שעה ארוכה. "חייב אני לברוא אדם ולשים בפיו מילה".

"ועליי מה יהיה?" שאלה המילה, שכבר קיבלה דברי המלך והשלימה עם מר גורלה, "איני רוצה שיעשוני סיפורי בדים, קלון ודברי נבלה", אמרה, קמה על רגליה, הסבה גבה מבקשת לשים פעמיה אצל בית גנזיו של המלך, אל מקום כלאה.

"עצרי" קרא המלך, והיא הסתובבה. "אי אפשר לעולם בלא אדם ואי אפשר לאדם בלא מילה".

"בי נשבעתי כי איני משתרבבת לגוויית האדם אם אין בפיך אליי נחמה", אמר המילה, דבוקה על מקומה.

ראה המלך כך, פייסהּ. הושיבה לנגדו, וברית כרת עימה. "מה יעשה בך האדם, איני יודע, שבידו נתתי הבחירה", אמר המלך למילה. "ברשותו לנהוג בך כבוד, ברצונו יאונה לך הרע. אלא זאת אני מבטיח לך, יקרה בעיניי מילה אחת טובה שתצא מפיו מאלפי דברי בוז ונאצה. חשובה תהא מילה מאירה, ואפילו זעירה, מכל דברי חושך ומזימה".

עדיין לא התנחמה המילה: "ומה יהא עליי בהינתני בכסת סופרים ובנוצת משוררים, הלוא כבשלהם יעשו בי, וייטלוני אל ממלכת הדמיון, ההבל והמשטמה!"

"על דברתי", הבטיח הבורא למילה, "תחת זאת ברית אני כורת איתך. לכי לשלום אל תוככי הגווייה, חיים אתן בה, פה ומילה. ובוא יבוא היום שבין תיבות הסיפורים וחרוזי השירים תבצבץ ותתגלה אמת גדולה".

כרעה המילה ברך לפני בוראה. הניחהּ אביה בחלל פיו של אדם, מבעד לסורגי השפתיים ובריחי השיניים משכנה. מתפללת מאז לפני אדונה החדש כי לא יפתח פיו לטמא את נפשה.

ויהי אדם לנפש חיה.

(באדיבות אתר מכון מאיר)