קריירת האדם הסבלן

היהדות לא דורשת ממך לשלוט
בכעס, להתאפק או לבלוע את הכל.
אלא, שתחנך את עצמך כך שלעולם
לא תרגיש צורך לזעום, שלא תרגיש
שדברים "מוציאים אותך מהכלים".
מוגזם?! אולי. אבל אין ברירה.

עבדי הכעס – פרק 1

קודם כל, מספר מילים על מידת הכעס ועל מהותה. הכעס מרעיל את חיינו ללא הרף. הוא גוזל מאיתנו את שמחת החיים. ובעיקר, הינו מחבל הרסני ביחסי האנוש שלנו. הוא גם המפרנס הגדול לכל התמונות והדימויים השליליים המתרוצצים בקרבנו. כולנו, בצורה זו או אחרת, עבדי הכעס.

אז מה המניע הגורם להתפרצויות הזעם?

בואו ונשוחח מעט על מידת הכעס, שכמעט כולנו עבדים לה. בוא נדבר היום מעט על תכונת אבדן השליטה העצמית, שאנו, מדי פעם, משרתים אותה בנאמנות. אף נאמר מספר מילים לא מחמיאות באוזני התוקפנות שלוחת הרסן, חוסר הסבלנות, שהפכה כמעט לאופי הלאומי, הפקר הפה ואלימות העט, שהיו לסגנון חיינו. סגנון, הפושה בכל רקמות החברה שלנו…

איך הגענו לשוחח על כך? בגלל משנה בפרקי אבות. זו המשנה, המונה את ארבעת סוגי ההתנהגות האנושית, שעה שהכעס תוקף את האדם:

"ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע" (פרקי אבות, פרק ה, משנה יא).

משנה זו מפליאה אותנו. מפליאה בשתיים. מה פתאום – דעות? האם לנבוח על בן שיחנו, זו שאלה של דעת או השקפת עולם? הלא הכעס וחרון האף מתחילים בנקודה שבה מסתיים ההיגיון?! הלא הם פורצים ממעמקי האינסטינקט שהשתחרר מכבלי התבונה! כלום לא היה מתאים יותר לכתוב במקום המילה דעות את המושג – תכונות? ארבע מידות בתכונות?

זו שאלה אחת.

שאלה שנייה, קשורה בתארים שבהם מוכתרים ארבע הגישות האנושיות למידת הכעס. את שתי הראשונות מתארת המשנה תיאור פרקטי: "יצא שכרו בהפסדו, או יצא הפסדו בשכרו". ואילו לשתי האחרונות, קושרת היא כתרים מתחום המוסר: חסיד או רשע. מדוע?

התשובה על כך הביאה אותנו אל העיון הנוכחי. כאשר האדם המשתולל נח לבסוף מזעפו, מנסה הוא לשקם את תדמיתו, בעיני עצמו ובעיני הסביבה. הוא משתמש אז באמצעות הטיעון הבנאלי: "כזה אני! זה האופי שלי! נכון, אני יודע שזה אופי לא טוב. אבל אופי אי אפשר לשנות! בודאי לא בגילי". מילים אלו מרגיעות אותו עד להתפרצות הבאה, כאשר לאחר ההתפרצות, ישמיע שוב לעצמו את המילים המצדיקות. משנתנו, בניסוחה המדויק, שוברת את מעגל הקסמים הזה.

כעס, היא מלמדת אותנו, אינו עניין של אופי בלבד. כי אם של דעה, השקפת עולם וגישה לחיים. ראיתם כבר את חסר הסבלנות, העונה ברוגזה לכל מי שפונה אליו בבקשת עזרה כלשהי, כמו איתור כתובת ברחוב, או בקשה לפרוט שטר של 100 שקל? ראיתם כיצד משתנה טון הדיבור וההתנהגות שלו, כאשר הפונה לעזרתו הוא אדם שהוא חפץ בקרבתו, כראש ישיבה למשל, או כמנהל גמ"ח, או כמנהל סניף הבנק שבו יש לו אוברדרפט? פתאום יהיה לו זמן, לידידנו הנרגז וחסר הסבלנות. לפתע הוא יודע היכן הרחוב המבוקש, והתשובה: "רגע, אבדוק אם יש לי לפרוט", תבוא במקום המילים הנרגזות: "אין לי! מה אני בנק?!" שהטיח אך לפני רגע בפני פלוני אלמוני.

מה ההבדל? אם לפנינו הבדל בתכונות, או הבדל בגישה אישית מאדם לאדם? כלום לא צודקת המשנה, הקובעת שהנוח לכעוס והקשה לרצות הוא רשע? הלא אם אתה טיפוס נוח (נוח לכעוס!), מדוע אינך טיפוס נוח עד הסוף שתהיה גם נוח לרצות?! האם לא ברור שהשוני בהתנהגות הנרגזת נובע משוני ההשקפה האישית על הזולת, על העולם וכן, גם על הקב"ה?

אתה מבין מדוע אין זו רק שאלה של תרבות, חינוך או אורחות חיים, כי אם שאלה יהודית טהורה? למעשה, נוגעים כאן, כפי שנראה, בציפור נפשה.

אבי אבות הטומאה

אתה יודע?! אין חיים ליהדות אמת, יוצרת ותוססת, בלא שיקדם לה תיקון מידות. זהו תנאי בל יעבור. והמידה הפוגמת ביותר, המשחיתה את נפש האדם כמעט ללא אפשרות תקנה, היא הכעס. אני לא מגזים.

קרא, קרא מעט ביטויים חריפים של חכמינו ז"ל. בעיניהם: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". הסגידה לאלילי נכר הינה העוון החמור ביותר. והנה, מלמדים אותנו חז"ל שכעס אחד מזכה אותנו בעבירה זו. הכועס, בהשקפת חז"ל, הוא רשע ללא תקנה, מלא חטאים, שנוא על הקב"ה. אדם, שלעולם לא תשיגנו הטובה, אבי אבות הטומאה. אדם, שרחוקה ממנו השלמות המוסרית, ויהיה תלמיד חכם ככל שיהיה. כי הלא מצאנו, שהפגם ביסודו הוא פגם בדעה, בגישה ובהתייחסות, ולא בתכונה.

מה פלא שחז"ל דורשים מן האדם לעקור תכונה ודעה זו מליבו כליל. אין הם מסתפקים בהפגנת הריסון כלפי חוץ. אמנם, האדם המרוסן ימלא בכך את חובת הנימוס. הוא יהיה בסדר מבחינה חברתית. אולם, לדרגת היהודי טרם הגיע. כאן, ביהדות, לא דורשים ממנו לשלוט בכעס, להתאפק ולבלוע הכל פנימה. כאן רוצים שיחנך את עצמו כך, שלעולם לא ירגיש צורך לזעום. על הסבלנות להפוך לטבע ראשון שלו, עד כי אף פגע מפגעי תבל לא "יוציא אותו מהכלים".

מוגזם?! אולי. אבל, אין ברירה. אין התורה יכולה לוותר על דרישה זו. מטרתה לעצב אישיות שההכרה הרוחנית אלוקית תכוון את כל אורחות חייה. אין היא יכולה להיות סובלנית כלפי חוסר הסבלנות, או להישאר אדישה לנוכח "רגעים מתים" שהופקרו לשלטון הבלעדי של האינסטינקט. כשהאדם נתון להתקפת זעם הוא לא אחראי למעשיו. הוא אדם אחר. אישיות שונה לחלוטין. ספר הזוהר כותב: "בשעת הכעס עוקר האדם את קדושת נשמתו ושורה עליו נשמה אחרת, טמאה".

רגע, אתה לא שמת לב לכך, כשהתפרצת פעם? לא התביישת בעצמך, אחרי שנרגעת, בחלוף הכעס?! האם לא רצית למחוק רגעים מכוערים אלו מן המציאות, מן התודעה ומן הביוגרפיה שלך?! האם אינך משוכנע היום, שאז, כשהשתוללת, היה זה אדם אחר ולא אתה?!

ובכן, אתה טועה. זה כן היית אתה. מעטה הנימוסים והשקט היחסי שבנפשנו פיתחו בקרבנו את האשליה לגבי המהות האמיתית שלנו, כאילו אנו בסדר. אולם, החיה הטורפת בסך הכל מנמנמת בסתרי הלב, בציפייה דרוכה להזדמנות לטרוף.

נכון, החברה והתרבות מסתפקות בכך. העיקר שיהיה שקט. שאיש מאיתנו לא יפריע למנוחת השכנים. אולם, תורתנו הקדושה, מה לעשות, לא! אותה מעניין מה שמתרחש בעמקי הלב. שם היא רוצה שנהיה אנו שומרי תורה זכים, ישרים, טהורים ונקיים.

אל נאמר לעצמנו, כי בהחלט אי אפשר להתחנך לכך, משום שאפשר. בהחלט אפשר גם אפשר. המשנה שלנו דורשת זאת. על כן, היא מכנה את הקשה לכעוס ואת הנוח לרצות בשם התואר – חסיד. קשה, נכון, קשה עד למאוד, אולם, האם אתה מכיר הישג שהושג בנקל?

קריירת האדם הסבלן

ובאמת, היו יהודים רבים שהשקיעו את כל חייהם בפיתוח "קריירה" זו דווקא. "קריירת" האדם הסבלן. הם עמלו קשות, אך עמלם השתלם. הם הגיעו להישגים בשליטה העצמית.

דוגמאות? בבקשה.

הנה למשל רבי פרידא, שהגמרא מספרת שמזלו הועיד לו ללמד תלמיד קשה-הבנה במיוחד. תלמיד זה, מספר לנו התלמוד, חייב היה לשמוע את השיעור הנלמד 400 פעם עד שהבין אותו!

באחד הימים ביקש רבי פרידא מתלמידו, שהיום יתאמץ לקלוט מהר יותר את הנלמד, כי הוא, הרב, חייב להקדים ולצאת את בית המדרש. דאגת התלמיד והלחץ הנפשי שאליו נקלע עקב בקשה זו, השיגו תוצאות הפוכות. גם אחרי 400 פעם לא הבין את הנלמד. רבי פרידא נשאר בבית המדרש, וחזר על שיעורו עוד 400 פעם באוזני תלמידו ה"מוכשר", בסך הכל 800 פעם.

האם אנו תופשים את עומק הסבלנות של רבי פרידא זה?

הגמרא עצמה מעלה על נס את גובה הפסגה של הר הסבלנות, שאליה העפיל רבי פרידא והיא מתארת את השכר העצום שלו זכה, בעטיו של ניצחון זה על עצמו: בת קול מן השמים הכריזה, במה חפץ הוא, לחיות 400 שנה או לזכות את כל דורו לחיי העולם הבא? רבי פרידא, אומרת לנו הגמרא, בחר בזיכוי כל הדור לחיי עולם הבא…

מה שמידת הסבלנות של אדם אחד יכולה לעשות.

האין זו דוגמא להתייחסות נכונה לתפקיד המורה, המחנך בשילוב עם יחס של כבוד גם כלפי תלמיד מוגבל?! האין זה מלמד אותנו כיצד עלינו להתייחס לכל סביבתנו?

ועוד דוגמא:

אחד מגדולי הצדיקים, אשר כגודל צדקתו, כך היה גם גודל עניותו, חסך מפתו הדל פרוטה לפרוטה, כדי שיוכל לקנות בסוכות אתרוג מהודר. מצווה זו הייתה חביבה עליו במיוחד.

באחת השנים, שנה שגברה עניותו ולא היה בבית לחם לפי הטף, הצליח בכל זאת לחסוך פרוטה לפרוטה לקניית אתרוג נאה. כששב לביתו ואשתו ראתה את האתרוג בידו, בערה חמתה עד להשחית. היא חטפה מידו את האתרוג, השליכה אותו על הרצפה ובכך פסלה אותו, תוך כדי הטחת דברים קשים על עוניים כי רב הוא.

הצדיק לא כעס. הוא הרים את האתרוג שנפסל, אחזו בידיו ואמר: "ריבונו של עולם! אתרוג הוא מצווה. לא לכעוס אף היא מצווה. איני יודע איזו מצווה עדיפה. אנקוט אפוא במידה של "שב ואל תעשה" ולא אכעס…"

כן, הוא גם מיהר לסגור את החלון, הלא אשתו הזועמת והבוערת כולה עלולה חלילה להצטנן ממשב הרוח הקר שחדר מבעד לחלון.

היחס העמוק למצוות הצמיח יכולת שלווה זו. ההשקפה הנכונה על תפקידו כאדם העומד לפני הקב"ה אפשרה לו את השליטה הפלאית הממלאת את ליבנו קנאה.

אלו רק שתי פנים שליקטנו ממחרוזת שלמות המידות, אשר נחרזה במשך הדורות בכל תפוצות ישראל. בקהילה שבה צמח אדם אחד כזה, הפכה סבלנותו למשב רוח רענן, ששיפר את חיי הקהילה כולה. אנו, הלא יודעים, כמה צער, נזק ובעיות הצמחנו בכך שלא הצלחנו לבלום את עצמנו בשעת מריבה, בעת וויכוח עם האישה או הבעל, עם הילדים, עם ההורים, עם השכנים, ועם מי לא, וכל ימינו מלאי יגון, כאב ואנחה.

(באדיבות מגזין "משפחה", מתוך המוסף החינוכי "לעצמי" – מסע הנשמה אל חינוכה העצמי והעצמתה האישית, מאת המחבר)