אל תיכנע!

יש מצבים שאסור להתבטל
בהם ולהיכנע. אדרבה, צריך לגלות
תקיפות גדולה. מדוע? הרי ביררת
והבנת שזו האמת אז תהיה חזק
בדעתך, אל תיכנע!

בגן החכמה – פרק 60

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

כידוע, אדם לא צריך להתבטל לכל אחד ולכל דעה מכיוון שישנם מצבים שאסור להתבטל בהם, אדרבה במצבים כאלה צריך תקיפות גדולה, כגון: לא להתבטל לעצות רשעים, לא להיכנע למסית וכו’.

והכלל הוא – שכל דבר שאדם קיבל מרבו, וברור לו שזוהי האמת, עליו להיות חזק בדעתו ואסור לו לתת לשום אדם להזיז אותו מזה.

אדם שמתבטל ונכנע במקום שאין להיכנע זהו כמובן פגם גדול הנקרא "חנופה", שהיא אחת המידות הגרועות ביותר שישנן.

רבי נחמן מברסלב כתב בעניין זה את הדברים הבאים: "ורבותינו, זיכרונם לברכה, קראו לענווה שאינו כראוי – חנופה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה מא, ע"ב) על ירמיה הנביא, שהיה עניו נגד הנביא-שקר חנניה, ואמר לו בהכנעה: אמן, כן יעשה השם, ואמרו רבותינו ז"ל על זה: ‘כל המחניף וכו’ לסוף נופל ביד בנו’ וכו’" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כב).

משיחה זו מובן שההכנעה והביטול בהכרח שיהיו עם חכמה ודעת, אחרת זו סתם חנופה, ובזה אפילו ירמיה הנביא טעה. עוד מובן, שאם על כל אדם פשוט להיות זהיר בביטול שלו, שלא יהיה בבחינת חנופה, כל שכן אדם שמנהיג אחרים שהוא צריך להיות זהיר בזה פי כמה וכמה, שלא יתבטל באופן שתיחלש מנהיגותו, אלא צריכה להיות לו תקיפות כדי להחזיק את המלוכה ולשמור על הגבולות בתוקף כדי שהמנהיגות והמלוכה לא ייפגמו, ככתוב: "אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו בלעו", וכן אסור להתבטל לעקמומיות של כולם משום שאז הכל יהיה עקום.

לכן, המנהיג האמיתי, שקיבל ובירר את האמת ויודע מהי האמת, צריך לדעת שלמרות שהוא חזק בדעתו ולא זז מהאמת כהוא זה, אך אינו יודע לפעול בנועם ובעדינות, בענווה ובכבוד, בזה מתבטאים הביטול וההכנעה שלו. ומכיוון שיש לו יושר ותמימות אמיתיים וכל מלכותו ללא גאווה כלל, משום שיודע שהשם נתן לו את ההנהגה והיושר הפנימי להיות מנהיג אמיתי – אותו יושר, שעל ידו נעשה מנהיג, הוא המנחה אותו כיצד לנהוג בענווה ובביטול בצורה הנכונה, כך שלא יתבטל לדעות מסולפות, ללחצים, עוולות וכדומה, אלא יתבטל אך ורק כדי לכבד כל אחד ולעזור לכל אדם.

והעיקר הוא, וזה דבר ברור ומובן, שכאשר המלך קורא לאדם אל לו להתמהמה כלל, ואילו היה החכם רוצה ליישב את דעתו כיצד לבוא לפני המלך ולעשות הכנות, למרות שזהו פגם גדול, כי כשהמלך קורא צריך לרוץ אליו יהיה איך שיהיה, אך זה עדיין עוד מובן, אולם להתמהמה כדי ליישב את הדעת וחכך בדעתו אם בכלל לשמוע אל המלך או לא – דבר זה מעיד כאלף עדים על פנימיותו שאין הוא מאמין כלל במלך, כפי שנראה בהמשך, שהחכם יוציא את מחשבותיו מפיו ויכפור במלך מכל וכל.

לערב עשה עבורו סעודה גדולה. בתוך סעודתו נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיה שלו, וענה ואמר: מה זאת, שמלך כזה ישלח אחרי, עבור שפל-ברך כמוני, ומה אני, שהמלך ישלח אחרי?! הלא מלך כזה שיש לו ממשלה וגדולה כזו – ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה, ואיך יתיישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח עבור שפל כמוני? אם אומר בשביל חכמתי – מה אני כנגד המלך? וכי אין להמלך חכמים? וגם המלך בעצמו בודאי חכם גדול, ומה הדבר הזה, שהמלך ישלח עבורי? וישתומם על זה מאוד מאוד…

לכאורה, נראה כי החכם מדבר דיבורים שבאים ממקום של ענווה, שהוא מחזיק את המלך כחשוב וגדול ממנו – "מלך גדול ונורא" כדבריו, ואילו את עצמו הוא מכנה: "שפל-ברך ונבזה". אך האמת היא, שמתוך דיבורי ה"ענווה" הללו מתגלה גאוותו. זה ברור וגלוי לעין שהוא מחפש רק דבר אחד – את ה"אני" שלו. הרי הוא חוקר: איזו מעלה יש בי שאין למלך בגללה הוא שלח עבורי? הוא מוכן לקבל את הקריאה של המלך רק אם משתמע ממנה שהמלך צריך אותו, כדי שיוכל לבוא אל המלך בחשיבות ובגאווה. וממילא, אם הוא לא מוצא במה הוא יותר חשוב מהמלך אז קריאתו של המלך אינה נחשבת בעיניו, משום שלא מצא בה את ה"אני" שלו. על זה כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות), שאדם המנסה לחקור בחקירות אלוקות, בזמן שכולו מונח בגאווה, מזה הוא בא לידי כפירה ממש ר"ל, כפי שנראה בהמשך.

לעומת זאת, התם לא זו בלבד שלא חקר כלל אחר המלך אלא הזדרז בשמחה עצומה להיענות לקריאת המלך, מכיוון שחש שזכות גדולה נפלה בחלקו, שהרי כולם תמיד זלזלו בו ולעגו לו, בזו לשמחתו בנעל המשולשת והעקומה שהכין, והנה – המלך! בכבודו ובעצמו קורא לו, לכן עשה את רצון המלך בשמחה. כך כל אדם שחי את השפלות שלו, הוא מרגיש שכל מצווה היא זכייה גדולה לכן הוא עובד את השם בשמחה, וממילא זוכה גם להכיר את המלך ולהתקרב אליו.

ולהשיג את המלך אפשר לעשות זאת רק על ידי התמימות והשמחה, כפי שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות) וזו לשונו: "כי באמת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם, וכמו שכתוב (ירמיה ח): ‘הנה בדבר השם מאסו וחכמת מה להם’. כי השם יתברך אין מחשבה שיכולה להשיגו כלל. ואי אפשר לידע מאלוקותו יתברך כי אם על ידי מעשים טובים, היינו על ידי עשיית המצוות בשמחה, שעל ידי זה דייקא זוכה לעלות למעלה מעלה עד שזוכה להשיג אור אין סוף, שזה עיקר השגת אלוקות – אשרי הזוכה לזה" (אורחות חיים נשיאת כפיים ד’).

חכמים הם להרע – לעצמם

דבר זה אנו רואים על החכם שחקר: מה זאת שמלך כזה ישלח אחרי? עצם חקירה כזו היא בעצמה גאווה שאין כמותה. הרי בסופו של דבר מה זה משנה? הרי מדובר במלך! הוא שלח אחריך ואתה צריך להישמע לקריאתו תיכף ומיד בלי שום חקירה. ובכלל, מהיכן צמחה לה השאלה: "מה הוא צריך אותי"? ברור שהמלך לא צריך אותך. הוא לא צריך אף אחד כי יש לו הכל. כל שכן כאשר מפרשים את המושג "מלך" במעשה זה על מלכו של עולם, אז ברור שיש לו הכל והוא לא צריך אף אחד. אלא, דרכו של המלך להיטיב ואם הוא שלח עבורך זה רק כדי להיטיב לך, ואתה צריך לשמוח על הזמנתו כמו שהתם שמח.

החכם מפסיד כאן את ההזדמנות הנפלאה לפגוש את המלך רק בגלל… גאוותו. כך הוא הדבר לגבי כל אדם שחוקר ומפקפק במצוות המלך – מפסיד את ההזדמנות להכיר את המלך, שאין תענוג בעולם גדול יותר מזה, כמו שמובן לכל בר דעת שתענוג גדול ונפלא הוא לפגוש את המלך בהיכלו המפואר, לחזות ביופיו ובהדר מלכותו פנים מול פנים, לשוחח עמו, ומן הסתם לצאת גם עם מתנות נפלאות – מי לא ירצה דבר כזה???

זה מה שנאמר במדרש, שכשרצה הבורא לתת את התורה הוא הציע אותה קודם לשאר העמים. אך הם, במקום לשמוח ולקבל את התורה שהבורא מציע להם שאלו: מה כתוב בה? זו כמובן גאווה שאין כמותה, הרי הבורא בודאי חכם מכל בריה בעולם ואם הוא אומר לאדם ‘יש לי תורה לתת לך’, על האדם לקפוץ מרוב שמחה ולקבלה בשתי ידיים ולומר לבורא: ‘יש לך תורה ואתה מוכן לתת לי אותה? מה השאלה, בבקשה, תן לי!’

לכן, רק עם ישראל, בזכות תמימותם, זכו לקבל את התורה. הם לא חקרו ולא התמהמהו, אלא אמרו מיד "נעשה ונשמע"! וזו תכונתו של התם, כאשר קיבל את קריאתו של המלך הזדרז לבוא לפניו. ואילו שאר העמים המתינו וחקרו ושאלו מה כתוב בה, חככו בדעתם אם זה מתאים להם או לא… הם אמרו בדיוק את מה שהחכם אמר: המתן רגע ונתיישב… והם לא קיבלו את התורה.

וכידוע, על תמימות זו חולקים הכופרים, כפי שנאמר בגמרא, שהיה אותו הצדוקי שמקניט את החכמים ואומר להם: אתם עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאוזניכם. כלומר, חלק על תמימותם של עם ישראל כשהקדימו נעשה לנשמע (כתובות קי"ב).

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)