נטילת ידיים בוייטנאם

זה היה נראה כמו נצח. אבל
בסופו של דבר אזר אומץ והחל
לזחול באיטיות בחזרה למחנה
ולגלות… שאף אחד מחבריו לא 
נותר בחיים…

עוד יתוש מת! יישארו לי אוזניים עוד חודש?… תהה רוברט בורנס.

הוא אף פעם לא נהנה ממזג אוויר חם שכזה, אפילו בביי-סייד, ניו יורק, מקום מגוריו. והוא חייב להודות, אפילו מקום מגוריו לא יכול להתחרות עם מה שקורה כאן. גם בשנותיו כילד וכנער הוא אף פעם לא הזיע והרגיש לחות כמו עכשיו.

מהמקום בו שכב הוא היה מסוגל לראות רק את סבך העצים ופיסה קטנה של שמים. העננים זזו וכיסו את אור הירח לדקה-שתיים. זה לא משנה, בג'ונגל של וייטנאם אין הרבה על מה להסתכל, ולא יכולת לזהות את האויב לא ביום ולא בלילה עד שהיה פותח באש. השאלה האמיתית הייתה, האם יקיים את מצוות נטילת ידיים או לא?

במרחק 800 מטר הוא ראה נחל, הוא יכול להשיג שם מים. אבל לוחמי הוייטקונג לא היו רחוקים. זחילה למרחק כזה יכולה לעלות לו בחייו. בזמן שרוברט שקל את האפשרויות העומדות לפניו, הוא הספיק להרוג עוד יתוש שהתמקם על האוזן שלו ותהה איך בכלל יסיים עם הסיטואציה המוזרה הזאת. עד לא מזמן, לפני שהתגייס, הוא לא שמע על וייטנאם וגם לא על מצוות "נטילת ידיים".

הוא חזר במחשבתו לביי-סייד ואל ילדותו. רוברט למד בבית הספר הציבורי, ושלוש פעמים בשבוע הצטרף לשיעורי עברית. המטרה העיקרית הייתה ללמוד עברית ברמה כזו שיוכל לקרוא את ה"חצי תורה", אותה למד בסופו של דבר בעזרת קלטת ידידותית בטייפ… כשסיים את לימודיו ב'היברו-סקול' בגיל בר מצווה הוא סימן תאריך זה כנטישת המעט יהדות שידע בחייו.

כף רגלו אף פעם לא דרכה בבית הכנסת מאז, עד שסבו נפטר. אז אביו, בלי שום כוונה להיות אדם דתי, פתאום החל ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין יום אחרי יום. כשרובי שאל את אביו על ה"התעוררות" הדתית שתקפה אותו פתאום, אביו השיב: "אני אומר "קדיש" על אבי. נשמתו לא תנוח עד אומר קדיש בכל יום בשבילו". רוברט הניח שאביו יניח לעניין אחרי שבוע שבועיים. אבל לתדהמתו, גילה שטעה. אביו לקח על עצמו את ה'תפקיד' די ברצינות והלך יום אחרי יום לבית הכנסת, גם אם זה 'התנגש' עם משחק פוטבול ששודר באותו זמן בטלוויזיה. מספר פעמים רוברט הצטרף אליו, לפעמים נמנם בזמן התפילה, אבל התרשם מאוד מההתמדה והעקביות שאביו קיבל על עצמו במשך 11 חודשים.

בסתיו של 1965 רוברט התחיל ללמוד בקולג' בניו יורק. מחאת הסטודנטים על התערבותה של ארצות הברית בוייטנאם עוררה בו התעניינות מסוימת.

בקיץ בו סיים את לימודי 'נחתה' המכה. אביו קיבל התקף לב פתאומי. רוברט יצא ממקום עבודתו במפעל ורץ הישר לבית החולים. הוא בקושי יכול היה לזהות את אביו שהיה מחובר לכל מיני צינורות וחוטים. היה נדמה לו שהוא רואה תמנון שעלה בחכתו של דייג. התבוננות נוספת בפניו של אביו הבהירה לו שהמצב חמור. לבסוף, התיישב לימינו של אביו. "אבא, אני כאן. אתה שומע אותי?"

בקול חלש ועם המון מאמצים מר בורנס השיב: "רובי. תודה לא-ל שאתה כאן". רוברט הבין שהדיבור עולה במאמץ רב לאביו, אבל כמו בהרבה פעמים בחייו הוא התעקש והמשיך: "אני רוצה שתבטיח לי משהו, רובי. אתה הבן היחיד שיש לי. אם לא אצליח לעבור את זה הפעם, אני רוצה שתבטיח לי שתאמר עלי קדיש". רובי, כשדמעות זולגות מעיניו, אמר לאביו שהוא מקווה שהוא יחיה עוד הרבה שנים. אבל גם ידע שהוא לא יכול לסרב לבקשתו של אביו. "אני מבטיח", הצליח להוציא מתוך הכאב והבכי את המילים. לרגע, נראתה שלווה על פניו של האבא, הוא עצם את עיניו ושקע בשינה.

רוברט ישב ליד אביו חצי שעה נוספת, מתבונן בקצב פעימות הלב שנראו על המוניטור. "מצטערת", הפריע קולה של האחות, "אבל הביקור הסתיים". רוברט עזב את בית החולים וחזר לעבודה.

ההבטחה לאביו לא איחרה מלהתממש, מספר ימים בודדים לאחר ההתקף אביו נפטר. רוברט חש את כאב האובדן, אך גם זכר את ההבטחה לאביו. מיד לאחר ה'שבעה' הוא הלך לבית הכנסת ואמר קדיש. הוא גילה שבית הכנסת היחיד הקרוב לביתו היה בית כנסת אורתודוקסי – "אהבת תורה".

העברית של רוברט הייתה קבורה כמו הכלים של בית המקדש – קיימים במקום כלשהו, אך נסתרים מן העין. רבי יעקב, שחיבב את הבחור הצעיר שהתמודד עם מאמצים רבים באמירת הקדיש, סייע לו. לאורך התפילה נראה היה כי רוברט פשוט 'הולך לאיבוד' בין דפי הסידור, ורק כאשר הגיע זמן אמירת הקדיש התנער באחת. הוא אפילו היה צריך סימן כלשהו מרבי יעקב כדי לדעת מתי להתחיל באמירת הקדיש, והרבי אכן סימן.

"אני מקווה שהכל יהיה בסדר היום", אמר רבי יעקב. קצת יותר מארבעים שנה וזקנו כבר עטור בפסים לבנים-אפורים.

רוברט הבין שהוא בעצם לא יודע מה משמעות הקדיש. הוא הביט על רבי יעקב ושאל: "אני יכול לשאול אותך משהו?"

"בודאי", השיב רבי יעקב.

"מה משמעות התפילה הזו? אני מתכוון, למה אומרים אותה לנפטר?"

"שאלת שאלה יפה. הקדיש מסמל את ההתחייבות שלך ליהדות. על ידי אמירתו אתה מתקשר ומתחבר לעם היהודי, ומודיע ברבים על התחייבותך לשמור ולקיים את 613 המצוות. ולנפטר, זוהי זכות גדולה בשמים".

"613 מצוות? לא ידעתי שהן ממוספרות. אה, וגם לא ידעתי שיש כל כך הרבה".

"יש יותר מ-613, המספר מייצג את המצוות העיקריות. אתה יודע, אנחנו יכולים לדבר יותר בהרחבה על זה מאוחר יותר. אולי תגיע לשיעור החומש?"

"חומש? מה זה חומש?"

"בייבל" (Bible – תנ"ך).

רוברט קפא. הוא אמנם התחיל להתעניין, אבל המושג "בייבל" העלה בראשו את התיאור של אותו אדם שמתחנן בפני קהל שומעיו שייתנו לו כסף והוא, בתמורה, "יטהר" אותם מעוונותיהם, ממש כך. הוא משך בכתפיו ומלמל שהוא "ישתדל להגיע".

יום שלישי בערב עבר, ורוברט לא הגיע לשיעור. בסופו של דבר, רוברט הספיק להכיר את רבי יעקב. הוא הבין שהוא לא 'פנאטי' או ה'מטיף' מאותו תיאור שעלה בראשו, דבר שעזר לו להתגבר על המחשבות שעלו בראשו ולגלות שבמושג "בייבל" יהודים בכלל לא משתמשים.

בהתחלה, הגיע למספר שיעורים ובהמשך, החל לקבל את הזמנותיו של רבי יעקב לשבת.

הייתה זו השנה בה ה"דוד סם" החל לגייס אנשים לפי תאריכי לידה, ותאריך הלידה של רוברט ה-17/5 היה מספר 35 ברשימה. וכמספר שעומד די בתחילת הרשימה של 196 מתגייסים, הגיוס היה ודאי. המכתב הצפוי הגיע זמן קצר לאחר מכן. רוברט, שהיה רחוק מלהרגיש שהוא לא מעוניין, התלהב מהרעיון לשרת בצבא ארצות הברית. הוא חשב שהמדינה זקוקה למנה טובה של פטריוטיות.

זמן קצר לאחר שסיים את אמירת הקדיש על אביו, רוברט הגיע לביתו של רבי יעקב. "רבי, באתי רק לומר שלום. נראה לי שיעבירו אותי לדרום קרוליינה בקרוב, לבסיס אימונים. יהיה לי קשה לשמור שם 613 מצוות. אז בבקשה, רבי, תבחר אחת בשבילי. איזו מכל המצוות אשמור בכל מקרה ומצב?"

הרב חשב מעט. מי בכלל יכול לענות על שאלה כזאת? משימה קשה יכולה לגרום לכישלון מוחלט. שבת? כשרות? תפילין? רוברט עדיין לא מוכן לזה. אבל לפתע, אורו פניו של הרב. "רוברט, יש לי בדיוק את המצווה שאתה צריך. תקיים את מצוות נטילת הידיים לפני שתאכל לחם – גם אם אינך מברך לפניה או אחרי שסיימת לאכול, וגם אם הלחם לא כשר".

"נטילת ידיים?"

"כן. זאת מצווה שלא תלחיץ אותך או תערים עליך קשיים בקיומה, מכיוון שאף אחד לא יחשוד או ייתן את תשומת ליבו לכך. קיים מצווה זו ככל שביכולתך, וזכור, כל מצווה תגן עליך גם במצב הקשה או הנואש ביותר. הרבה הצלחה, וכתוב לי ברגע שתוכל".

במהלך האימונים, וגם כשהועבר לוייטנאם, קשיים מעטים נערמו בדרכו של רוברט בקיום המצווה. אף אחד לא הבחין במשהו מוזר וברצון העז לשטוף את ידיו לפני שהוא אוכל לחם.

אבל בסוף, אחרי שישה חודשים בג'ונגל של דרום מזרח אסיה, הקושי הראשון הגיע. המחלקה נשלחה לפשיטה לילית בתוך קו האויב. לא היה זה הרבה לפני שהירי התחיל, ובהמשך התפתח לקרב של ממש. חלק מחבריו נפלו ונלכדו בקו האויב.

אחרי מספר שעות של קרב, שפסק בינתיים, חלק מהחיילים חשו רעב. למעשה, הם לא אכלו מאז שעות היום המוקדמות. הם הוציאו את מנות הקרב – תפוזים, סרדינים ולחם. רובי כמעט הצטרף אליהם אך נזכר ב"נטילת ידיים".

בשקט ומבלי שאף אחד ירגיש הוא התרחק מהמחנה, היעד – נחל שנמצא במרחק 800 מטר. שום דבר לא עמד בדרכו, גם לא הטיעון שמדובר בסכנה של ממש, שום תירוץ לא היה משכנע אותו. הוא הבטיח לרב, וזה גם לעילוי נשמת אביו. זה מה שזה היה.

בשקט ולבד, כשהוא זוחל על האדמה כמו נחש בין עצי היער, רוברט הגיע ליעדו – אל הנחל, ונטל את ידיו. הוא שמח שגם במצב הזה הוא זוכה לקיים את המצווה.

זה קרה מיד לאחר שנטל את ידיו כשיריות ממכונת ירייה פילחו את דממת הג'ונגל. רוברט נשאר במקום המסתור גם לאחר שהכדור האחרון נורה. כשהוא אוזר אומץ וכוח, זחל באיטיות בחזרה למחנה… לגלות שאף אחד מחבריו לא נותר בחיים…