איפה היה אלוקים?

יום השואה מתקרב ועימו הזיכרון, הכאב וגם לא מעט שאלות ותהיות באמונה. תוכניות הטלוויזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו, הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל, את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו ניוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב. מאז אותן שנים ארורות ועד היום עולות ונשאלות השאלות הנוקבות בקרב רבים בעם שלנו: "איפה הקב"ה היה בשואה?" ו"כיצד ייתכן שהעם הנבחר נזנח?" ואכן, במבט היסטורי ניתן לראות שמאורעות השואה הביאו ניצולים רבים וצאצאיהם לעזיבת המורשת היהודית עד שכיום, למרבה הצער, חלק לא קטן מהעם היהודי בארץ ובגולה כבר אינו שומר את מסורת אבותיו, שנשתמרה 3,500 שנה עד לאותו שבר ומשבר.

לאורך השנים, רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה. אחת הסברות הרווחות טוענת, כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית – ארץ ישראל. העם, שהיה שקוע בחשיבה גלותית ופאסיבית פספס פעם אחר פעם במשך אלפיים שנות גלות את ההזדמנויות לחזור לארץ ישראל, לכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. לפי גישה זו, מטרת העקירה הינה לצורך נטיעה והצרות הנוראיות הן בעצם חבלי משיח, שבראיה הרחבה יתבררו בבוא היום כנחוצות וחיוביות.

גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז, בשנים שלפני המלחמה. בתורה נאמר לנו מפורשות כי במידה ונלך בדרך הישר בעיני השם, מובטח לנו כל טוב ושפע רב ("וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם…"). ומאידך, אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך – גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד, וככזה – התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבו וגורלו של האיבר השני.

לעניות דעתי, כל ההסברים הללו ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים להתקרב ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות הקשות. את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם. אנשים שעברו את השואה וחוו על בשרם את אימתה מתקוממים, ובמידה רבה של צדק, על עצם הרעיון להסבירה, וזאת משום שבאמת אין הסבר ואין תשובה. ועם זאת, אין בכך משום התרסה על האמונה. אנו מאמינים בהקב"ה ובהנהגתו לא משום שאנו מבינים את דרכיו ואת מחשבותיו, אלא דווקא משום שהוא נעלה מאיתנו ומהשגתנו. ובכלל, מי אמר שעל כל שאלה צריכה להינתן תשובה? מי אמר שכל דבר ביכולתנו לקלוט? אין כל בושה להודות ולומר: אכן, אין באפשרותנו להבין את השואה והיא נעלית מבינתו. אולם, אף שאין לנו שמץ של הבנה למה הייתה השואה, אנו מאמינים באמונה שלמה שהיה צפון בה איזשהו טוב נעלה שאין באפשרותנו להשיגו ושהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד.

מי שרוצה – רואה בשואה ערעור של האמונה, ומי שרוצה – מוצא בה חיזוק לאמונתו. אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס חייכני ח"ו, המשפיע אך ורק טוב על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת. המעניין הוא, שהיו לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך אימי המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה, אחרי שנוכחו כי למרות הכל עם ישראל חי וקיים.

לשאלה היכן הקב"ה היה בזמן השואה אנחנו עונים – הוא זה שעשה אותה! אנחנו רחוקים מלהבין את שקרה וכואבים מאוד את שאירע, ובכל זאת, מאמינים שהכל בהשגחה פרטית ולטובה.

לצד השאלה "איפה היה הקב"ה בזמן השואה?" חשוב לא פחות לשאול "היכן היה האדם בזמן השואה?", או יותר נכון – "מה אפשר ללמוד מההתנהגות האנושית בזמן השואה?"

לא אחת שאלתי את עצמי, כיצד אני הייתי מתנהג בתור גרמני אם הייתי חי באותה התקופה? האם הייתי משכיל להבחין בין טוב ורע באותן הנסיבות? האם היה בי את הכוח להתנגד לכוחות חברתיים עצומים שפועלים סביבי? האם היה בי אומץ לומר את שעל ליבי גם אם הוא אינו פופולארי? נראה כי אותן שאלות רלוונטיות לכולנו גם היום. הקב"ה דורש מאיתנו שנהיה אנשי אמת ונזעק אם אנחנו רואים עוולה ושקר. מעבר לכך, מעניין לבחון את האידיאולוגיה הנאצית ולהבין מה היה מקור הרוע הטמון בה. מוכר הסיפור על המסע המיוחד של הצבא הגרמני אל האי קוס שביוון, שמטרתו הייתה למצוא ולהרוג יהודי אחד בודד שגר שם. אני מניח שלאותו יהודי מתבולל, שחי ונשא שם גויה, יהדותו אינה הייתה כה משמעותית עבורו (בלשון המעטה). ובכל זאת, היה חשוב לגרמנים להגיע אפילו אליו, כדי למחוק כל זכר לקיום של הרוח היהודית בעולם. מדוע זה היה כך? מה כל כך הפריע להם בנו?

מדבריו של היטלר יימח שמו וזכרו: "המאבק על השליטה בעולם, היא ביני לבין היהודים. כל השאר הוא חסר משמעות. היהודים הטילו שני מומים באנושות: המילה – הפוגעת בגוף, והמצפון – הפוגע בנשמה. אני בא לשחרר את האנושות מכבלים אלה". אותו צורר מקולל אמר בצורה פשוטה שברצונו להשמיד את היהודים והיהדות משום שהם המציאו, כדבריו, את המצפון האנושי שקורה לנו להבדיל בין טוב ובין רע. הוא לא היה יכול לסבול שישנו עם אחד שחרט על דיגלו את האמונה שאסור לעשות דברים רעים, וכי המצפון והנשמה "מענישים" אותך בגינם בתחושה שלילית. לשיטתו, מותר לאדם לרצוח, לאנוס ולבזוז אם הדבר מתאים לאינטרס שלו, ויש לסלק כל מחשבה ותחושה לא נעימות שנלוות ושמפריעות בדרך.

כשמבינים מה עומד מאחורי האידיאולוגיה הנאצית, מתחזקת התחושה כמה ברי מזל אנחנו שזכינו לקבל את התורה ולהיות שייכים לעם שההומאניות, הדאגה לחלשים והשאיפה לאמת וצדק הם מרכז הווייתנו. גם כשאנחנו נלחמים בקרב ומתמודדים במלחמה – ספרי המוסר והקודים האתיים הם כנר לרגלינו!

האנטישמיות ושנאת ישראל הייתה מנת חלקנו מאז היותנו לעם, וחשוב להבין את שורשיה כדי להבין טוב יותר את השואה. דומה שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שונאים אותנו בתואנות אין ספור – על היותנו טובים מדי ועל היותנו "מקור הרוע בעולם". על שאנו מתבדלים ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. רואים בנו אחראים לכל כישלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף-הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל.

במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה "הסיבות" הישנות שהביאו לשנאת ישראל. הקנאות הדתית ששלטה באירופה בימי הביניים החלה לפנות את מקומה, אט אט, לסובלנות דתית, וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון זכויות. בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לגויים והידמות להם בלבוש, בשפה ובמנהגים – תוסרנה המחיצות המפרידות בניהם ותיעלם השנאה לחלוטין. למרבה הפלא, פעולתם של המתבוללים הביאה לתוצאה שונה לחלוטין מזו שהיהודים ציפו לה. תנועה זו, לא זו בלבד שלא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא אף הגבירה וליבתה אותה, כפי שהוכיחו הגרמנים אשר רדפו גם את הדור השלישי של מתבוללים יהודים. לשווא נחפש סיבות הגיוניות לשנאת ישראל.

לעניות דעתי, הסיבה האמיתית לאותה שנאה כבושה, שגילו העמים כלפי עם ישראל, הוגדרה בבהירות רבה על ידי הרמב"ם ב"אגרת תימן": "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו..". היום לא פופולארי לדבר על הנושא הזה, ובכל זאת את האמת יש לומר – אנחנו לא עם רגיל. בתהליך התהוותנו כעם ביציאת מצרים, ולאחר מכן במתן תורה בהר סיני, נאמר מפורשות: "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו, ז). כלומר, עם ישראל יהפוך לאומה נבחרת הקשורה בדרכה לדרך השם. באותו מעמד נאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). לצערנו, לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער". אולם, בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים משאר אומות העולם. השוני לא אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך – להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים, שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה, אהבה ואמונה, ולא הרס חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" – פירושו ממלכת משרתים. משרתים של הטוב. ההסבר העמוק לאנטישמיות, אם כך, הוא שבכל פעם שכוחות החושך והרוע בעולם (המיוצגים על ידי עמלק וצאצאיהם בעלי החזות השונה והמשתנה) מרגישים שכוחות האור (המיוצגים על ידי עם הסגולה) מתעוררים, ולאמירתם הייחודית יש סיכוי לחולל שינוי אמיתי בעולם, הם מרגישים מאוימים ויוצאים למסעות צלב / אינקוויזיציה / פוגרומים / שואה.

לא ניתן לדבר על השואה מבלי להתייחס לביטויי מסירות הנפש המדהימים שנעשו במהלכה. בתוך התופת והתנאים הלא אנושיים היו יהודים רבים שהצליחו לשמור באדיקות על מורשת אבותיהם והרוח היהודית. מוכרים הסיפורים על אימהות שמלו בידיהן את בנם בן ה-8 ימים, רגע לפני שהובלו יחדיו אל תאי הגזים, ועל ארגוני החסד והצדקה שפעלו בגטאות גם כאשר מפעיליהם עצמם סבלו מהעוני והרעב המחפיר ששרר סביב. במהלך הפסח האחרון זכיתי לשוחח עם מתפללת מיוחדת במינה בבית הכנסת שלנו, ריטה הירשלר בת ה-88. היא סיפרה לי על קורותיה במחנה אושוויץ בחג הפסח לפני 66 שנה בדיוק. מאחר ולא היה ברשותם לוח שנה הם לא ידעו מתי חג, מתי שבת ומתי יום חול. באחד הימים אמרה אחת מחברותיה בצריף לקבוצת הבנות תשושות הגוף והנפש, כי השבוע מתחיל חג פסח. אותן נשים צדיקות החליטו שבמשך כל אותו שבוע הן לא תאכלנה את פרוסת הלחם הבודדת שהן קיבלו מידי יום, מפאת איסור אכילת החמץ, ותסתפקנה במנת המרק הדלוח שהגישו להן. בסיומו של אותו שבוע אמרה אחת הבנות, כי לדעתה פסח מתחיל דווקא בשבוע הקרוב והן חזרו על מעשה זה שבוע שני ברציפות!! בהמשך היא אף סיפרה כי הגרמנים, באכזריותם הרבה, דאגו ליידע את הנשים כשיום כיפור הגיע ואף סיפקו לשלדים המהלכים מנת אוכל גדולה במיוחד, כדי לראות אותן מתענות וסובלות מהאכילה האסורה. יתר על כן, מי שסירבה לאכול הוצאה להורג. קשה להבין את גדלות הרוח, אולם מה שרבות מהן עשו היה להכניס את המזון לפה ולאחר מכן באין רואה לירוק אותו לרצפה, וכל זאת על מנת להמשיך ולשמור את קדושת החג גם בסיטואציה בלתי אפשרית זו.

מעט חוצפה והרבה סקרנות הביאו אותי לשאול אותה: כיצד היא נשארה יהודיה מאמינה בטוב האלוקי, אחרי שאיבדה במחנות את הוריה וששת אחיה? היא נעצה בי מבט עמוק וחד ואמרה: "אם אחרי הסיוט שעברתי והצלחתי לצאת משאול התחתיות, לשקם את חיי, לעלות לארץ הקודש ולבנות בה משפחה חדשה לתפארת – משמע, אין ספק שיש אלוקים בשמים שאוהב ורוצה בטובתי".

סיפור אחר עליו קראתי, הוא על יהודי יקר שנשלח עם אשתו וחמשת ילדיהם אל מחנה ההשמדה וחזר משם לבדו. הוא איבד במלחמה את משפחתו, את ביתו, את רכושו ואת בריאותו. במהלך הראיון הוא הדגיש שרק דבר אחד היה לו שהצוררים לא הצליחו לקחת ממנו – וזו מידת השמחה. כששאלו אותו לאחר המלחמה כיצד הוא לא שוקע בעגמומיות הוא ענה, מכיוון שהגרמנים לא הצליחו להרוג את שארית הפליטה, בודאי הם היו רוצים שלפחות הם יהיו מדוכאים ולא ימשיכו בחיים פוריים של עשייה, ואף קרא בהתרגשות: "האם ניתן להם את הניצחון הזה?! או שמא נעשה כל שביכולתנו כך שלפחות את הקרב הזה הם יפסידו ואנחנו נחייה חיים שמחים – על אף ולמרות הכל?". הסיפור הזה ואחרים נותנים פרספקטיבה אחרת על החיים שלנו. בתוך כל ים הדמעות שהקריאה על סיפורי השואה מעלה, ראוי לזכור גם את ים הטובה שבו אנו חיים היום.

בואו נתאחד ונהיה גאים ושמחים במי ובמה שאנחנו, כי אז לאף צורר ולאף אויב מבחוץ לא יהיה סיכוי כנגדנו!!!