בגן האמונה המבואר עמוד פג

בגן האמונה המבואר עמוד פג

וּמֵאַחַר שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה לוֹ הוּא בְּהַשְׁגָּחָה שֶׁל הַבּוֹרֵא, וְהַבּוֹרֵא עוֹשֶׂה רַק טוֹב, מִמֵּילָא יוֹצֵא שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. וְכַאֲשֶׁר הוּא אֵינוֹ מַאֲמִין בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁהוּא לְטוֹבָה, נִמְצָא שֶׁהוּא לֹא מַאֲמִין שֶׁזֶּה מֵהַבּוֹרֵא. אִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד בֵּין הַדְּבָרִים – אִם אַתָּה מַאֲמִין שֶׁזֶּה מֵה’ – תַּאֲמִין גַּם שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה.

מַה זֹּאת אֱמוּנָה?

כָּל מִקְרֶה שֶׁהָאָדָם מֵבִין בַּשֵּׂכֶל שֶׁהוּא לְטוֹבָה, עֲדַיִן אֵין הֶכְרֵחַ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. כִּי בַּמֶּה שֶׁהַשֵּׂכֶל מֵבִין, אֵין שַׁיֶּכֶת אֱמוּנָה. וְעִקַּר הָאֱמוּנָה הוּא רַק בַּמָּקוֹם שֶׁהַשֵּׂכֶל נִפְסָק, וְאֵינוֹ מֵבִין הַדָּבָר בְּשִׂכְלוֹ, שָׁם צְרִיכִים אֱמוּנָה. דְּהַיְנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁשִּׂכְלוֹ שֶׁל הָאָדָם אוֹמֵר לוֹ שֶׁזּוֹ רָעָה, וְהוּא מַשְׁלִיךְ אֶת שִׂכְלוֹ, וּמַאֲמִין שֶׁזֶּה לְטוֹבָה, וְהוּא שָׂמֵחַ וּמוֹדֶה לַה’ בְּכָל לִבּוֹ – רַק אָז אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה.
גַּם אִם קוֹרֶה לָאָדָם דָּבָר הַנּוֹגֵד אֶת רְצוֹנוֹ, וּרְצוֹנוֹ חָזָק שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת, צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַבּוֹרֵא, כַּיָּדוּעַ מִזֶּה בְּכָל סִפְרֵי הַמּוּסָר. אֲבָל אֶת זֶה אֵין הָאָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, אֶלָּא עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. כִּי אִם אֵין לוֹ אֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, אֵיךְ יְבַטֵּל רְצוֹנוֹ? מִי יָכוֹל לְהַסְכִּים, שֶׁתָּבוֹא עָלָיו רָעָה? אֲבָל עַל יְדֵי אֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה הוּא מֵבִין שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא סִבָּה לְכָל דָּבָר. כִּי רַק הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ אֶת הַמַּסְלוּל שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲבֹר. וּבְכֹחַ הָאֱמוּנָה הַזֹּאת יָכוֹל הוּא לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא, וּלְקַבֵּל בְּאַהֲבָה אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לַעֲבֹר בָּעוֹלָם הַזֶּה.

הַכֹּל טוֹב

כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְחַזֵּק לְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, בֶּאֱמֶת יִהְיֶה לוֹ הַכֹּל טוֹב. כַּמּוּבָא: "כִּי בֶּאֱמֶת, אִם הָיוּ הַכֹּל שׁוֹמְעִים בְּקוֹל הַצַּדִּיקִים לְהַאֲמִין תָּמִיד בַּה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וְלִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה תָּמִיד לַה’ יִתְבָּרַךְ בֵּין בְּטוֹב בֵּין בְּרָע, בְּוַדַּאי הָיוּ מִתְבַּטְּלִים כָּל הַצָּרוֹת וְכָל הַגָּלֻיּוֹת לְגַמְרֵי, וּכְבָר הָיְתָה גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה" (לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת הִלְכוֹת פְּרִיקָה וּטְעִינָה הֲלָכָה ד’). עכ"ל.
אֲפִלּוּ אָדָם שְעַל פִּי דִּינֵי הַתּוֹרָה הָיוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת לוֹ יִסּוּרִים, אִם מַאֲמִין הוּא שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וּמוֹדֶה לַה’ עַל הַכֹּל, דַּי בָּזֶה לְבַטֵּל מִמֶּנּוּ אֶת רֹב הַדִּינִים וְהַיִּסּוּרִים. וְזֹאת, מִכֵּיוָן שֶׁבֶּאֱמוּנָתוֹ הַפְּשׁוּטָה הוּא מְקַיֵּם אֶת עֶצֶם פְּנִימִיּוּת כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה, וְהַרְבֵּה מְאֹד חֲרוֹן אַף נִמְתַּק מֵעָלָיו בִּזְכוּת זֶה. כִּי עִקַּר חֲרוֹן הָאַף שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאִים כָּל הַדִּינִים וְהַיִּסּוּרִים, הוּא מִפְּגַם הָאֱמוּנָה הַנִּקְרָא עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כָּל זְמַן שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. נִסְתַּלְּקָה עֲבוֹדָה זָרָה מִן הָעוֹלָם, נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם" (סִפְרִי דְּבָרִים צ"א).
כָּל שֶׁכֵּן, אָדָם הַמִּשְׁתַּדֵּל בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, אֲפִלּוּ שֶׁהוּא עֲדַיִן נִכְשָׁל בַּמֶּה שֶׁנִּכְשָׁל, וְלֹא הִגִּיעַ לִשְׁלֵמוּת, אִם רַק יַחֲזִיק בְּמִדָּה זוֹ, לְקַבֵּל הַכֹּל בְּאַהֲבָה, בְּוַדַּאי יִהְיוּ לוֹ חַיִּים מְתוּקִים מְאֹד.
הָרַב מְחַבֵּר הַסֵּפֶר נִפְגַּשׁ בְּמִקְרֶה הַמַּמְחִישׁ זֹאת בְּצוּרָה מְאַלֶּפֶת. בְּתֹם אֶחָד מִשִּׁעוּרָיו נִגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדִי, שֶהִתְוַדָּה לְפַנָיו שֶהוּא עֲדַיִן נִכְשָל בַּעֲבֵרוֹת. הוּא סִפֵּר לָרַב שֶׁהִגִּיעַ לַשִּׁעוּר בְּעִקְבוֹת שְׁמִיעַת קַלֶּטֶת שֶׁל הָרַב בְּנוֹשֵׂא הַהוֹדָאָה וְהָאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. וּמֵאַחַר שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת חַי כָּךְ, וְהוּא מוֹדֶה לַה’ עַל כָּל דָּבָר, וּבֶאֱמֶת הַכֹּל מִסְתַּדֵּר לוֹ כָּל הַזְּמַן רַק בִּזְכוּת זֶה,שֶהֲרֵי הוּא יוֹדֵע בְּעַצְמוֹ שֶהוּא רָחוֹק מְאֹד מִשְלֵמוּת, לָכֵן, כְּשֶׁשָּׁמַע אֶת הַקַּלֶּטֶת שֶׁל הָרַב, שֶׁמְּדַבֵּר עַל כָּךְ, רָצָה לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ וּלְהָעִיד עַל אֲמִתּוּת הַדָּבָר.
שָׁאַל אוֹתוֹ הָרַב: אֵיךְ הִגַּעְתָּ לָאֱמוּנָה הַזּוֹ?
סִפֵּר הַיְּהוּדִי לָרַב, שֶׁיּוֹם אֶחָד הִזְדַּמֵּן לוֹ לִקְרֹא בְּסֵפֶר אִיּוֹב. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לַחֵלֶק, שֶׁבּוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִיּוֹב מְסִיתָה אוֹתוֹ לִכְפֹּר בַּה’, שֶׁמֵּבִיא עָלָיו יִסּוּרִים, קָרָא אֶת תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל אִיּוֹב לְאִשְׁתּוֹ: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל…? (אִיּוֹב ב’).