בשדי יער עמוד 57-58

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 57-58

וְגַם צָרִיךְ לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קיב, ה): “יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט”; הַיְנוּ שֶׁיִּשְׁפֹּט וְיָדוּן אֶת עַצְמוֹ – עַל כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁחָשַׁב, וְכָל דִּבּוּר שֶׁדִּבֵּר, וְכָל מַעֲשֶֹה שֶׁעָשָֹה – אִם כָּךְ הָיָה רָאוּי לוֹ לְהִתְנַהֵג אִם לָאו; עַל כָּל דָּבָר שֶׁמָּצָא בְּעַצְמוֹ שֶׁנָּהַג כַּשּׁוּרָה יוֹדֶה וְיִשְֹמַח בְּכָל לִבּוֹ, וְעַל כָּל דָּבָר שֶׁנָּהַג שֶׁלֹּא כַּשּׁוּרָה יִתְוַדֶּה לִפְנֵי ה’ יִתְבָּרַךְ, וִיבַקֵּשׁ סְלִיחָה וְיַבִּיעַ חֲרָטָה, וִיקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְתַקֵּן מַעֲשָֹיו וְלֹא לַחֲזֹר עֲלֵיהֶם עוֹד. וְכָךְ רָאוּי לוֹ לְהִתְנַהֵג כָּל יְמֵי חַיָּיו, שֶׁכָּל יוֹם יִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁעָשָֹה מֵהַשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל אֶתְמוֹל עַד הַשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל הַיּוֹם, וּבָזֶה יָסִיר מֵעָלָיו כָּל הַפְּחָדִים וְכָל הַיִּסּוּרִים, מִכֵּיוָן שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה, וְאֵין שׁוֹלְחִים לוֹ יִסּוּרִים מִלְמַעְלָה כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ, כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ מִתְעוֹרֵר.

לָשִֹים לֵב

אָדָם שֶׁעוֹשֶֹה בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, דַּרְגָּתוֹ גְּבוֹהָה אַף יוֹתֵר מֵאָדָם שֶׁהוּא בְּדַרְגָּה שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַיִּסּוּרִים בְּאַהֲבָה וְשָֹמֵחַ בַּיִּסּוּרִים, וְזֹאת מִכֵּיוָן שֶׁהוּא לֹא מְחַכֶּה לְקַבֵּל יִסּוּרִים בִּשְׁבִיל לְהִתְעוֹרֵר אֶלָּא מִתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ. כַּמּוּבָא עִנְיָן זֶה בַּגְּמָרָא (בְּרָכוֹת ז):
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: טוֹבָה מַרְדּוּת אַחַת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, יוֹתֵר מִכַּמָּה מַלְקִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (הוֹשֵׁעַ ב, ט): “וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְגוֹ’, וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה”; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: יוֹתֵר מִמֵּאָה מַלְקִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי יז, י): “תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה”. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י: מַרְדּוּת אַחַת – לְשׁוֹן רִדּוּי וְהַכְנָעָה, שֶׁאָדָם שָֹם עַל לִבּוֹ מֵאֵלָיו.
נִמְצָא, שֶׁבָּזֶה שֶׁהָאָדָם בְּעַצְמוֹ מִתְעוֹרֵר וְשָֹם לִבּוֹ מֵאֵלָיו לְתַקֵּן אֶת מַעֲשָֹיו, הוּא חוֹסֵךְ לְעַצְמוֹ הַרְבֵּה מְאֹד יִסּוּרִים, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁהִתְעוֹרְרוּת זוֹ שֶׁבָּאָה מִצַּד הָאָדָם הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר מוֹעִילָה וּפוֹעֶלֶת עַל הָאָדָם לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה, מִמַּה שֶּׁפּוֹעֲלִים יִסּוּרִים רַבִּים.
קוֹרֵא יָקָר! הִתְבּוֹנֵן אֵיזֶה חֶסֶד גָּדוֹל וְרַחֲמִים עֲצוּמִים אֵלּוּ, שֶׁבּוֹרֵא עוֹלָם נָתַן לָנוּ מַתָּנָה כָּזוֹ, שֶׁאָדָם יָכוֹל עַל יְדֵי הַהִתְבּוֹדְדוּת לְהִפָּטֵר מִכָּל הָעֲווֹנוֹת, וְכַמּוּבָן מֵעֳנָשִׁים מָרִים וְעוֹד לְקַבֵּל שָׂכָר טוֹב עַל הַתְּשׁוּבָה וְעַל הַהִתְבּוֹדְדוּת – שָׂכָר עֲנָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכֹּל!

לְהַתְחִיל לָלֶכֶת

מַעֲשֶֹה וְהָלְכוּ כַּמָּה חֲבֵרִים לְטִיּוּל. בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָם רָאוּ אָדָם עוֹמֵד עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, וּלְאַחַר כַּמָּה יָמִים, כְּשֶׁחָזְרוּ, רָאוּ שֶׁהוּא עֲדַיִן עוֹמֵד בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: “מַדּוּעַ אַתָּה עוֹמֵד כָּאן?” אָמַר: “אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם”. שְׁאָלוּהוּ: “כַּמָּה יָמִים אַתָּה עוֹמֵד כָּךְ?” “כְּבָר שָׁבוּעַ” עָנָה לָהֶם. אָמְרוּ לוֹ: “כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יָמִים אַתָּה עוֹמֵד כָּאן, וּמְצַפֶּה לְהַגִּיעַ כָּךְ לִירוּשָׁלַיִם? אִם הָיִיתָ מַתְחִיל לָלֶכֶת, גַּם אִם הָיִיתָ זוֹחֵל עַל אַרְבַּע כְּבָר הָיִיתָ מַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם…”
הַנִּמְשָׁל הוּא, אָדָם שֶׁרוֹצֶה לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. הוּא אָמְנָם רוֹצֶה לְהִשְׁתַּנּוֹת, אֲבָל הוּא חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה יִקְרֶה לְבַד, וְהוּא דּוֹמֶה לְאוֹתוֹ אֶחָד שֶׁעוֹמֵד עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וּמְחַכֶּה לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם, מִבְּלִי שֶׁיַּעֲשֶֹה שׁוּם צַעַד לְכִוּוּן הַמַּטָּרָה.
יָדוּעַ הַפִּתְגָּם הָעֲמָמִי: גַּם דֶּרֶךְ שֶׁל אֶלֶף קִילוֹמֶטֶר, מַתְחִילָה בְּצַעַד אֶחָד! אַף עַל פִּי שֶׁהַדֶּרֶךְ לִפְעָמִים אֲרֻכָּה, צָרִיךְ עַל כָּל פָּנִים לְהַתְחִיל לָלֶכֶת בָּהּ, בִּשְׁבִיל לְהַגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ, וְאָז ה’ עוֹזֵר לָאָדָם לְהַשְׁלִים אֶת מַה שֶּׁהִתְחִיל, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּחֻדּוֹ שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם. אוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁגוּר בְּפִי הַבְּרִיּוֹת לוֹמַר: תַּעֲזֹר לְעַצְמְךָ, וְיַעַזְרֶךָ ה’.
הַצַּעַד הָרִאשׁוֹן בַּדֶּרֶךְ לְתִקּוּן וּתְשׁוּבָה הוּא לִקְבֹּעַ לוֹ לְפָחוֹת שָׁעָה (שִׁשִּׁים דַּקּוֹת) לְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וּתְפִלָּה. אָדָם שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּנּוֹת, חַיָּב לְיַחֵד לְשֵׁם כָּךְ שָׁעָה בְּכָל יוֹם, שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה הוּא שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ בְּ’תִקּוּן הַמִּשְׁפָּט’ עַל כָּל מַעֲשָֹיו וּרְצוֹנוֹתָיו, וּמִתְפַּלֵּל עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט בְּחַיָּיו הַצָּרִיךְ תִּקּוּן, וְכֵן מוֹדֶה עַל מַה שֶּׁהוּא כְּבָר זָכָה לוֹ, וּמִתְפַּלֵּל שֶׁיַּמְשִׁיךְ לְהַחֲזִיק בּוֹ וְכַדּוֹמֶה.