בשדי יער עמוד 387-388

שֵׁשׁ שָׁעוֹת הֵן זְמַן מַסְפִּיק אָרֹךְ לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן עוֹד וָעוֹד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים וְעַל עוֹד דְּבָרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶם כְּיַד ה’ הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וּבְוַדַּאי תִּזְכֶּה לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה. אֲבָל גַּם אַחֲרֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה שֵׁשׁ שָׁעוֹת, צָרִיךְ שֶׁתַּמְשִׁיךְ בְּמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה אֲרֻכָּה לַעֲשׂוֹת שָׁעָה אַחַת בְּכָל יוֹם – כֻּלָּהּ עַל נוֹשֵׂא הַפַּרְנָסָה, בְּאוֹתוֹ כִּוּוּן וְאוֹתוֹ שֵׂכֶל שֶׁעָשִׂיתָ אֶת הַשֵּׁשׁ שָׁעוֹת, כְּלוֹמַר – הוֹדָאָה, תְּשׁוּבָה עַל הֶעָווֹן שֶׁבִּגְלָלוֹ אַתָּה בַּעַל חוֹב, הַרְבֵּה תְּפִלּוֹת עַל אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן, וּטְעָנוֹת לַה’ שֶׁיִּתֶּן לְךָ לְעֵת עַתָּה פַּרְנָסָה בְּמַתְּנַת חִנָּם עַד שֶׁתַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְתִהְיֶה אָדָם כָּשֵׁר, וְכָךְ מֻבְטָח לְךָ שֶׁתִּפְתֹּר אֶת כָּל הַבְּעָיוֹת שֶׁלְּךָ מֵהַשֹּׁרֶשׁ וּלְעוֹלָם הֵן לֹא תַּחֲזֹרְנָה.

הַיְּהוּדִי שֶׁשָּׁמַע אֶת הַהַדְרָכָה הַזֹּאת נִרְאֶה עֲדַיִן מְהֻסָּס וְאָמַר: כְּבוֹד הָרַב, אֵיךְ אֲנִי אֶעֱשֶׂה שֵׁשׁ שָׁעוֹת? אֲנִי בְּקֹשִׁי מְסֻגָּל לְדַבֵּר עִם ה’ כַּמָּה דַּקּוֹת…

אָמַרְתִּי לוֹ: אִם אַתָּה לֹא מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת שֵׁשׁ שָׁעוֹת זֶה מַרְאֶה שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מִתְרַגֵּשׁ מִמַּצָּבְךָ וְאֵינְךָ מַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת בְּאֵיזוֹ צָרָה אַתָּה נִמְצָא. כִּי אִם הָיִיתָ מַרְגִּישׁ אֶת הַצָּרָה, הָיִיתָ עוֹשֶׂה גַּם עֶשְׂרִים שָׁעוֹת רָצוּף…!

לְהִתְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה

הַשִּׂיחָה הַזֹּאת צְרִיכָה לְעוֹרֵר אֶת כֻּלָּנוּ לְעִנְיָן עָמֹק מְאֹד, וְלֹא רַק בְּנוֹשְׂאִים כָּאֵלֶּה, שֶׁהָאָדָם נִמְצָא בְּצָרָה כְּמוֹ חוֹבוֹת וְכַד’, אֶלָּא בְּעִקָּר לְעִנְיַן הַצָּרוֹת הָרוּחָנִיּוֹת שֶׁכֻּלָּנוּ שְׁקוּעִים בָּהֶן עָמֹק מְאֹד…

כִּי צְרִיכִים לָדַעַת הֵיטֵב, שֶׁהַסִּבָּה הָאַחַת וְהַיְחִידָה לְכָךְ שֶׁהָאָדָם לֹא מִתְקַדֵּם בְּרוּחָנִיּוּת, וְלֹא רַק זֹאת, אֶלָּא הוּא כְּבָר מַשְׁלִים עִם הַמַּצָּב שֶׁלּוֹ, וּמְבַלֶּה אֶת יְמֵי חַיָּיו רָחוֹק מִקְּדֻשָּׁה, רָחוֹק מִתּוֹרָה, רָחוֹק מִתְּפִלָּה וּמֵאֱמוּנָה וְכוּ’, הִיא רַק מִשּׁוּם שֶׁהוּא לֹא רוֹאֶה אֶת הַצָּרָה שֶׁלּוֹ, וְגַם נִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר בְּלִי ה’ יִתְבָּרַךְ!

אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ עֵצָה חוּץ מִתְּפִלָּה, כִּי ה’ הוּא שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ לְהִתְקַדֵּם בְּרוּחָנִיּוּת, וְרַק כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה רָצוֹן מֵה’ שֶׁיִּתְקַדֵּם בְּרוּחָנִיּוּת, רַק אָז הוּא יִתְקַדֵּם, וּמִמֵּילָא אֵין לוֹ כְּתֹבֶת אַחֶרֶת לִפְנוֹת אֵלֶיהָ חוּץ מֵה’ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין שׁוּם פִּתְרוֹן לַצָּרוֹת שֶׁלּוֹ בְּלִי ה’, הוּא הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּמַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה שָׁעוֹת רַבּוֹת עַד שֶׁהָיָה מַשְׁלִים אֶת כָּל חֶסְרוֹנוֹתָיו הַקָּשִׁים.

הִזְדַּמְּנוּת טוֹבָה

הָאָדָם בָּא לָעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁבִיל תַּכְלִית אַחַת וִיחִידָה – לְהִתְפַּלֵּל! וּמִשָּׁמַיִם נוֹתְנִים לוֹ אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת לְהַגִּיעַ לַתַּכְלִית שֶׁלּוֹ עַל יְדֵי שֶׁמַּכְנִיסִים אוֹתוֹ לְאֵיזוֹ צָרָה… כִּי הַמְּצִיאוּת הִיא שֶׁכַּאֲשֶׁר הַמַּצָּב שֶׁל הָאָדָם רַק מֵנִיחַ קְצָת אֶת הַדַּעַת – הוּא יָשֵׁן אֶת חַיָּיו. כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָכוֹל לִמְרֹחַ אֶת חַיָּיו וּלְרַמּוֹת אֶת עַצְמוֹ – הוּא לֹא מִתְעוֹרֵר וְיָכוֹל לְהַעֲבִיר אֶת כָּל יְמֵי חַיָּיו בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה.

לָכֵן כַּאֲשֶׁר הַבּוֹרֵא מַעֲבִיר עָלָיו אֵיזֶה מַצָּב קָשֶׁה, זוֹ הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁלּוֹ לְהִתְעוֹרֵר, וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּעַצְמוֹ אֶת יִשּׁוּב הַדַּעַת הַזֶּה – שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם עֵצָה בֶּאֱמֶת לָצֵאת מִן הַמֵּצַר חוּץ מִלִּפְנוֹת אֶל הַבּוֹרֵא, וּלְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לְהִתְעוֹרֵר מִן הַשֵּׁנָה וּלְהַתְחִיל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ.

אִם הוּא מְרַמֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּעֵצוֹת אֲחֵרוֹת, כְּמוֹ אוֹתוֹ יְהוּדִי שֶׁרָצָה לִנְסֹעַ לְחוּץ לָאָרֶץ – הוּא מְרַמֶּה בָּזֶה רַק אֶת עַצְמוֹ, לָכֵן לֹא צָרִיךְ לְחַכּוֹת עַד שֶׁהַבּוֹרֵא יוֹכִיחַ לוֹ בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם עֵצָה חוּץ מִלִּפְנוֹת אֵלָיו, אֶלָּא לָדַעַת מֵרֹאשׁ, וּלְיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ בְּעַצְמוֹ – שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם עֵצָה אַחֶרֶת, וַחֲבָל עַל הַזְּמַן שֶׁמִּתְבַּזְבֵּז עַל כָּל הַפִּתְרוֹנוֹת הַדִּמְיוֹנִיִּים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כִּי אֵין דָּבָר יוֹתֵר יָקָר מֵהַזְּמַן! וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מִתְעַצֵּל מִלַּעֲסֹק בִּתְפִלָּה, וּמִתְעַסֵּק עִם אֵילוּ עֵצוֹת וּפִתְרוֹנוֹת וְרַעְיוֹנוֹת חוּץ מִתְּפִלָּה, הוּא פָּשׁוּט מְבַזְבֵּז אֶת הַזְּמַן…