תודה, מילה שכולם לומדים

היום, זה לא משהו שמבקשים רק
מהילדים לומר. כן, גם אתה הורה יקר
צריך לומר תודה. אבל קודם, קשוט
עצמך תחילה לפני שאתה מחנך
את הדור הבא. 
 

עד לפני מספר ימים חגגנו את חג החנוכה שהוא גם חג החינוך, וכך מלמדים אותנו חכמים – אדם מחויב לעסוק בחינוך של עצמו בחג זה, ובמקרה זה – החינוך לומר מילה אחת פשוטה (שמשום מה לרבים וטובים קשה לומר אותה): תודה.
 
כך הוא הדבר לגבי כל מידה טובה והשקפה נכונה – גם זה נכלל בחינוך של האדם את עצמו, שכן דבר זה מסייע לו לעסוק בחינוכם של אחרים ובעיקר בזה של ילדיו.
 
המושג 'חינוך' שייך לכל אדם בעולם הזה, וכל אדם צריך להיות 'מחנך'. אי אפשר להתחמק מהגדרה זו בטענה ש'אצלי אין עניין להיות מחנך' משום שהחינוך הוא יסוד בעבודה העצמית של האדם על מידות הנפש שלו, ואם הוא יודע לעשות אותו ממילא ידע גם לחנך הלאה – את ילדיו, תלמידיו וכו'.
 
עיקר החינוך הוא נתינה. המחנך נותן למחונך. מעביר לו מסרים, תכנים, אמות מוסר, מידות וכדומה. אמרו חז"ל, אדם שמלמד ילד הוא ככותב על דף חלק – שזה קל. אך המלמד זקן ככותב על דחף מחוק – וזה קשה ויוצא מטושטש… הילד, הוא כמו דף ריק, כלי ריק מתוכן שיש למלא אותו. למשל, ילד קטן לא יכול להבין מהי יראת שמים אלא אם כן המחנך (ההורה והמחנך) ילמד אותו מהי יראת שמים. רק אז תהיה לו התחלה למידה זו, אותה יוכל לפתח עם הזמן (וכמובן שמידה זו תלויה בעוד מידות שההורה מלמד את הילד, כגון מידת ההתחזקות, לא להתייאש וכו').
 
מכיוון שעיקרו ויסודו של החינוך הוא נתינה, ממילא מובן שההורה יכול לתת רק מה שיש לו לתת. למשל, אם יש לו יראת שמים הוא יכול לתת לילד מידה זו, אם אין לו – הוא לא יכול לתת לילד מידה שלא קיימת בו. כך לגבי כל מידה ומידה: שמחה, סבלנות וכו'. והכלל הוא, שבחינוך אי אפשר בשום פנים ואופן לעשות הצגות. נקודה. לכן דבר זה מהווה יסוד מרכזי בגישה של ההורה כשהוא בא לחנך את ילדיו: החינוך שלך קודם לכל חינוך. ולנקודה זו יש השלכות על דברים חשובים:
 
הראשון: בכלליות – על ידי שאדם מחנך את עצמו יש לו מה לתת. למשל, אם עובד על מידת הסבלנות הוא יכול להנחיל לילדיו מושגים והרגלים אמיתיים של סבלנות.
 
השני: בפרטיות – בכל אירועי החיים הילד משמש לו כמראה לראות מה עליו לתקן, לכן ההורה יתעסק בחסרונות שלו ולא באלה של הילד. ועל זה אמרו חז"ל: קשוט עצמך תחילה! דבר הנאמר על המוכיח את חברו, שצריך תחילה לראות שהוא בעצמו לא נגוע באותו דבר שעליו הוא מוכיח את זולתו. שהרי, איך אתה יכול לצעוק על הילד שלך שהוא לא מתנהג בסדר כשאתה בעצמך מתנהג כך? איך אתה יכול לבקש מהילד שיתפלל בכוונה וכראוי, כשאתה בעצמך לא עושה זאת???
 
על זה אמרו חז"ל: אחד אומר לחברו: טול קיסם מבין שיניך. משיב חברו: טול קורה מבין עיניך. כלומר, אתה בא להוכיח אותי על דבר קטן כזה, כמו קיסם שתקוע בשיניים, אבל תראה על איזה דברים אתה עובר שהם כמו קורה בין העיניים, שזה דבר בולט מאוד ומוזר.
 
הילד, לרוב כנוע למרות הוריו, לכן לא יעז לומר להם בפירוש שהם דורשים ממנו דברים שהם בעצמם לא עושים. יכול להיות שהוא גם לא מסוגל לעשות ניתוח מצב שכזה ולהבין שהוריו נגועים באותו דבר שהם מוכיחים אותו, ואפילו מבזים אותו. אבל, וכאן נכנס אבל גדול וחשוב – ההתנהגות הלא טובה של הילד היא בעצם התוכחה משמים להורה. הורה שלא מבין זאת ולא מודע לנקודה המאוד חשובה ויסודית זו מאבד את כל העניין האמיתי של חינוך הילדים, וכמובן שהגישה שלו בעת שבא לחנך את ילדיו היא בלי להסתכל על עצמו, שזה עיקר החינוך: לחנך את עצמי, לבדוק מה חסר אצלי, ולא אצל הילד.
 
מן הסתם הורים רבים יטענו שדרך חינוך זו היא קשה, משום שהיא מצריכה עבודה עצמית ויסודית. אבל על זה נאמר: הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה, והדרך הקצרה היא הדרך הארוכה… זאת המציאות. אם ההורה לא יתעורר לחנך את עצמו הוא יצטרך לשאת בתוצאות, שלא פעם מתגלות כמרות בגלל עצלנותו, הן מצד תרבות רעה בתוך ביתו חלילה – דבר שעלול לגרום כשל בחינוך ילדיו, והן מצד שאינו מתקן את עצמו וממשיך לסבול ממידותיו הרעות כבר בעולם הזה. אל תבחרו בדרך הקצרה שאף פעם לא הוכיחה את עצמה, ואם כן אז רק על צד השלילה…
 
כשהורה ישנס מותניו ויחל לחנך את ילדיו בדרך זו הוא יגלה שהקושי הראשוני חולף במהרה, והעמל יניב תוצאות טובות. הדרך שנראתה לו ארוכה תתברר כדרך נפלאה המוליכה ישר לגן עדן – בעולם הזה ובעולם הבא… חינוך עצמי הוא הדרך הקלה ביותר שיש, והיא אפשרית ומניבה תוצאות חיוביות הן להורה והן לילד.
 
יכול להיות הורה יקר שברגע זה תשאל/י: הרי עד שאתקן את מידותיי ואת התאוות שלי, מה יהיה עם הילד? הרי בינתיים אני הורס אותו…
 
לא, אל תיבהל. משמים רואים שאדם מקבל על עצמו לעבוד על מידות נפשו, לכן עוזרים לו כדי שלא יהיו נזקים, ועם הזמן ההורה יראה שיפורים גדולים אפילו אם זה לא מושלם. והעיקר – שהוא עושה משהו, שזה בודאי הרבה יותר טוב מלא לעשות כלום… ולחלום. והלוואי ורק יחלום, אלא שהוא עושה בינתיים נזקים גדולים על ידי 'החינוך' שלו, שהוא לא חינוך כלל אלא ביזוי והשפלה והורדת הערך העצמי והביטחון של הילד. זאת, משום שעיקר החינוך הוא לדעת מהי המשימה העומדת לפניך ושאותה אתה צריך למלא: העבודה על עצמך. על מידותיך. מה שאתה מבקש מהילד ורוצה בשבילו – אתה צריך קודם כל לרצות מעצמך. תפילה? דרך ארץ? הישגים לימודיים? – קשוט עצמך תחילה. ברגע שתראה בעצמך את מה שאתה רוצה מהילד – יש בידך כלי לאחת המשימות החשובות ביותר בחייך, כי בסופו של דבר לא רק אתה תצא מורווח מזה, אלא גם הילדים.
 
החינוך, מטרתו לבנות. עבודה עצמית של ההורה בונה את ילדיו. כשהורה לא פועל כך אז "חינוך" ילדיו הוא הרסני ומלווה בהמון ביקורת. וביקורת, כידוע, אינה חינוך לבנייה אלא להריסה, ולהרוס זו כמובן לא חכמה, החכמה היא לבנות. לכן יש לשים מחוץ לתחום את כל מה שעלול חלילה לגרום להרס: צעקות, הערות לא בונות, ביקורת וכן הלאה. כי חינוך הוא להאיר לילד, להסביר לו ולכוונו, לטעת בו רצונות טובים ושאיפות נכונות. כשלא מעירים לילד (והכוונה הערות פוגעות בלי סוף) הוא לא מחפש דברים בחוץ. נקודה זו נותנת מענה להורים שחוששים מהשפעת הרחוב על ילדיהם – הכל מתחיל בגלל שלא טוב לילד בבית. אל תאסור עליו להסתובב בחוץ, דאג שיהיה לנו נעים וכיף בבית! כי אז הוא לא ירצה לברוח ולחפש דברים אחרים, הוא בקושי ירצה לצאת מהבית.
 
ישנם הורים שמקפידים בחומרות רבות ולא הגיוניות על סדר וניקיון. הטענה שלהם היא שאינם יכולים לסבול את העובדה שיש בלגאן בבית, אבל לא פעם זה חורג מגבולות הטעם הטוב. נכון, צריך לחנך לסדר וניקיון אך לא כזה שיוצר מצב שהילד מרגיש מאוים ולחוץ בבית. כך גם לגבי המשחקים בבית: הקצו לילד פינה, מקום כלשהו בבית שבו הילדים יוכלו להתפרק קצת, לשחק בחופשיות. זה התענוג שלהם לשחק ולהשתולל קצת. להרגיש ילדים. את מרחב המחייה הזה חייבים לתת להם, ואז גם יהיה אפשרי לחנכם לסדר (לאסוף את המשחקים, להחזיר כל דבר למקומו וכו'), אבל קודם כל – תנו להם לחיות את חייהם בבית, שהרי הבית הוא גם שלהם, וכמו שההורה אוהב דברים מסוימים ודואג שיהיו לו את התנאים הנוחים, כך צריך לפעול עם הילד – לתת לו חיים נוחים מבחינתו.
 
בדרך זו חוסכים את הגישה ההרסנית, שהיא כאמור ביקורת והערות, ממש כשהילדים עוד קטנים. צריך לנהוג בחכמה ולסדר את העניינים באופן כזה שלא יהיה צורך בכלל להעיר. למשל, אם הילד קטן, וילדים קטנים כידוע אוהבים לגעת בכל אגרטל או חפץ נוי שנקראים בדרכם – שימו את חפצי הנוי במקום שאין לילד גישה אליהם, כך תחסכו צעקות והערות רבות ומיותרות. דבר נוסף, טוב יותר שהילדים לא ישחקו ליד ההורים שנוטים כל הזמן להעיר ולהתערב: 'למה לא נתת לאחיך?', 'אתה מתלכלך'… כאן צריך העלמת עין שהיא גישה טובה להימנע מהערות.
 
בכל גיל צריך את החכמה והעצה להימנע מלהעיר, כדי שהילד יחיה בשמחה יגדל עם ביטחון עצמי. כי עיקר היצר הרע של האדם הוא הרדיפה וההאשמה העצמית, וכשהורה מעיר לילדו הוא נותן גיבוי ליצר הרע שהופך את הרדיפה הזו לשליחה נאמנה שנוטעת בילד מידות רעות: האשמה עצמית, גאווה וכו', כאילו הכל בידיים שלו והוא לא בידי הבורא ח"ו. במקום זאת, צריך לחזק את הילד בנקודות הטובות שלו, לעודד אותו על כל מעשה טוב שעושה, להרגיל אותו לדון את עצמו ואת הזולת לכף זכות ולתלות הכל בכוח התפילה, להתחזק תמיד וכן הלאה. ושוב, לא בגלל שכך אתה רוצה לחנך את הילד, אלא משום שכך אתה צריך לחנך את עצמך, לתת לו רק מה שיש לך.
 
יהי רצון שנזכה לחנך את עצמנו ואת ילדנו עם יסודות חינוך אלה ונראה את הפירות הטובים – ילדים שיגדלו לאילנות מפוארים, ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.