בשדי יער עמוד 389-390

שְׁלֵמוּת רוּחָנִית

גַּם בְּרוּחָנִיּוּת הָאָדָם מְרַמֶּה אֶת עַצְמוֹ וְחַי עִם כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיְּיַשֵּׁב אֶת הַדַּעַת: יֵשׁ לִי חִסָּרוֹן! וַאֲנִי לֹא רוֹצֶה לִחְיוֹת עִם הַחִסָּרוֹן הַזֶּה! סוֹף סוֹף אֲנִי אֶעֱזֹב אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה וְאֶצְטָרֵךְ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל הַכֹּל! וְאֵין לִי שׁוּם עֵצָה אֶלָּא לִצְעֹק אֶל ה’! לֹא לְרַמּוֹת אֶת עַצְמִי בְּכָל מִינֵי עֵצוֹת דִּמְיוֹנִיּוֹת, אֶלָּא לַעֲמֹד שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּלְבַקֵּשׁ עַל אוֹתָן הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּרוּחָנִיּוּת. אֲנִי לֹא אֲרַמֶּה אֶת עַצְמִי וְלֹא אֲשַׁקֵּר לְעַצְמִי! מַה זֶּה שֵׁשׁ שָׁעוֹת? זֶה לֹא הַרְבֵּה בִּכְלָל בְּהִתְחַשֵּׁב בְּעֹמֶק הַצָּרָה שֶׁאֲנִי נִמְצָא בָּהּ.

אָדָם שֶׁלֹּא מְסֻגָּל לִצְעֹק שֵׁשׁ שָׁעוֹת זֶה רַק בִּגְלַל שֶׁהוּא לֹא רוֹאֶה בֶּאֱמֶת אֶת הַצָּרָה שֶׁהוּא נִמְצָא בָּהּ. כִּי הוּא בֶּאֱמֶת נִמְצָא בְּצָרָה, אֲבָל הוּא לֹא רוֹאֶה אֶת זֶה – וְזוֹ הַצָּרָה הֲכִי קָשָׁה…

וְכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁצָּעֲקוּ בְּלִי סוֹף, זֶה מִשּׁוּם שֶׁהֵם רָאוּ הֵיטֵב אֶת הַצָּרָה, הֵם חָיוּ אֶת הָאֱמֶת, הֵם צִיְּרוּ לְעַצְמָם הֵיטֵב אֶת כָּל הָאֱמֶת – שֶׁיּוֹם אֶחָד הֵם יַעַזְבוּ אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה וְיִרְאוּ אֶת הַטָּעֻיּוֹת שֶׁעָשׂוּ בָּעוֹלָם לְנֵצַח נְצָחִים…

וְכָךְ כָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר לְהַתְחִיל לִצְעֹק אֶל ה’, הוּא יִרְאֶה אֶת הַטָּעוּת הַנּוֹרָאָה שֶׁחַי בָּהּ, שֶׁהוּא לֹא הֶאֱמִין בַּה’, וְלֹא הֶאֱמִין בְּכֹחַ הַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ, וְאֵיךְ שֶׁהוּא רִמָּה אֶת עַצְמוֹ וּבָרַח מֵהַמְּצִיאוּת, כְּמוֹ אוֹתוֹ יְהוּדִי שֶׁבַּסּוֹף לֹא שָׁמַע לִי וְנָסַע לְחוּ”ל, כִּי רָצָה לִבְרֹחַ מֵהָעֲבוֹדָה הָאֲמִתִּית.

זֶה הַכְּלָל: כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם הוֹלֵךְ מָלֵא חֶסְרוֹנוֹת, זֶה רַק בִּגְלַל שֶׁחֲסֵרָה לוֹ הָאֱמוּנָה שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְעֹל כָּל יְשׁוּעָה, עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה שֶׁל עַצְמוֹ. הַחִסָּרוֹן בָּאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה הַזּוֹ, הוּא הַסִּבָּה הַיְחִידָה לְכָל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד וְאַחַת. אִם הָיְתָה לָאָדָם אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, שֶׁהוּא יִתְפַּלֵּל וְהוּא יִפְעַל יְשׁוּעוֹת בְּכָל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ, הוּא הָיָה מִתְפַּלֵּל וּמַשְׁלִים כָּל חִסָּרוֹן. וּמְדֻבָּר גַּם עַל הָאָדָם הֲכִי פָּשׁוּט. בָּעֵינַיִם שֶׁלִּי רָאִיתִי תַּלְמִידִים שֶׁלִּי, שֶׁהָיוּ רַק בִּתְחִלַּת דַּרְכָּם בִּתְשׁוּבָה, שֶׁעֲדַיִן בְּקֹשִׁי יָכְלוּ לִלְמֹד, וְלֹא קִיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת כָּרָאוּי, אֲבָל זָכוּ וְשָׁמְעוּ אֶת הַשִּׁעוּרִים עַל תְּפִלָּה, וְהִתְחַזְּקוּ בֶּאֱמוּנָה וְהִתְקָרְבוּ לַתְּפִלָּה וּפָעֲלוּ יְשׁוּעוֹת עֲצוּמוֹת מְאֹד, בְּכָל הַתְּחוּמִים, בִּדְבָרִים שֶׁהֵם מֵעַל הַטֶּבַע מַמָּשׁ.

לְדֻגְמָא: בְּחִנּוּךְ הַיְלָדִים – רָאִיתִי הוֹרִים שֶׁהִתְפַּלְּלוּ עַל יְלָדִים שֶׁכְּבָר יָצְאוּ לְתַרְבּוּת רָעָה, וּפָעֲלוּ יְשׁוּעוֹת. פַּעַם הָיִיתִי בְּאֵיזֶה שִׁעוּר וּבְסוֹף הַשִּׁעוּר אָמַרְתִּי: מִי מְקַבֵּל אוֹ מְקַבֶּלֶת עַל עַצְמָהּ לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת? כַּמּוּבָן שֶׁהָיוּ כַּמָּה שֶׁקִּבְּלוּ. וְאַחַר כָּךְ נִגְּשָׁה אִשָּׁה, וְאָמְרָה: אֲנִי לֹא קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי לַעֲשׂוֹת שָׁעָה, כִּי כְּבָר בַּשִּׁעוּר הַקּוֹדֵם קִבַּלְתִּי אֶת זֶה, וּמֵאָז אֲנִי עוֹשָׂה בְּכָל יוֹם שָׁעָה, וּפַעַם בְּחֹדֶשׁ אֲנִי עוֹשָׂה שֵׁשׁ שָׁעוֹת רָצוּף. וְסִפְּרָה, שֶׁכָּל הַיְלָדִים שֶׁלָּה כְּבָר הָיוּ מִחוּץ לַמִּסְגֶּרֶת הַתּוֹרָנִית, וּכְבָר יָצְאוּ אֶל הַחוּץ לְגַמְרֵי, וּמֵאָז שֶׁשָּׁמְעָה שִׁעוּר עַל שֵׁשׁ שָׁעוֹת הִתְבּוֹדְדוּת, פַּעַם בְּחֹדֶשׁ הִיא עוֹשָׂה שֵׁשׁ שָׁעוֹת רָצוּף, כָּל פַּעַם עַל יֶלֶד אַחֵר. וְהִיא רוֹאָה אֵיךְ מִתְרַחֲשִׁים לְמוּל עֵינֶיהָ נִסִּים. הִיא כְּבָר הֵבִיאָה אַחַת מֵהַבָּנוֹת שֶׁלָּהּ לַשִּׁעוּר, וְהִיא כְּבָר הוֹלֶכֶת בִּצְנִיעוּת כָּרָאוּי לְבַת יִשְׂרָאֵל.

זֶה הַכֹּחַ שֶׁל יְהוּדִיָּה פְּשׁוּטָה – אֲבָל שֶׁמַּאֲמִינָה בְּכֹחַ הַתְּפִלָּה – שֶׁל עַצְמָהּ!

אֶצְלִי הַכֹּל בְּסֵדֶר

וְיֵשׁ גַּם אָדָם שֶׁחוֹשֵׁב: אֲנִי בְּסֵדֶר… וּמְשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמוֹ שֶׁהוּא לֹא צָרִיךְ דָּבָר זֶה וָזֶה, לֹא צָרִיךְ לְנַקּוֹת אֶת הַגּוּף מֵהַתַּאֲווֹת, לֹא צָרִיךְ לָדַעַת אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְכוּ’ וְכוּ’, אֲבָל זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה הוּא חוֹשֵׁב, כִּי בֶּאֱמֶת הַצָּרָה הִיא צָרָה, וְרַק אִם יִצְעַק יֵצֵא מֵהַצָּרָה, כְּמוֹ הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא רִמּוּ אֶת עַצְמָם וְצָעֲקוּ וְצָעֲקוּ בְּלִי סוֹף – וְה’ הוֹשִׁיעַ אוֹתָם וְהִצִּיל אוֹתָם מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה.

אָדָם צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ עַל זֶה בְּעַצְמוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! רַחֵם עָלַי! תִּרְאֶה בְּאֵיזֶה מַצָּב שַׂמְתָּ אוֹתִי וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לִישׁוֹן… רַחֵם עָלַי שֶׁאֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאַתְחִיל לִצְעֹק אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְשֶׁאֶצְעַק וְאֶצְעַק בְּלִי סוֹף… שֶׁלֹּא אַסְכִּים וְלֹא אֶשְׁתֹּק, וְלֹא אַשְׁלִים עִם הָעֻבְדָּה שֶׁאֲנִי רָחוֹק כָּל כָּךְ מִכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְלֹא אֵרָגַע עַד שֶׁתְּרַחֵם עָלַי…