צועדת במדבר

צעדתי במדבר הזה במשך שלוש
שנים. זה היה מאוד לבד ומפחיד. היו
ימים שלא היה לי כוח להמשיך הלאה.
לפעמים תהיתי אם אצא ממנו ואם
אפגוש בקו בסיום מישהו שאפשר לדבר
איתו.
 
 
אחד הדברים שעשה עלי רושם נפלא כשקראתי את ספרו של הרב שלום ארוש – חכמות נשים, העוסק בשלום בית וזוגיות, היה התיאור על עם ישראל שהיו צריכים לעבור דרך המדבר, לפני שהם קיבלו את התורה.
 
אחד מחמשת חומשי התורה נקרא "במדבר". והמדבר, מוזכר בסיפורים רבים מן התורה. אבל לפני שקראתי את ההסבר המיוחד שהרב שלום ארוש נתן, לא הייתה שום משמעות, או משהו קרוב לזה, לכל הקשור למדבר והסובב אותו.
 
כי אני בכלל לא אוהבת את המדבר. המדבר הוא מקום מסוכן. חם שם מאוד עד כדי סכנת מוות והתייבשות, אין שם מים, מיליוני נחשים ועקרבים מסוכנים מסתובבים שם, ואין זכר לאנשים או למשהו שמזכיר ציוויליזציה.
 
ומדבר, הוא גם המקום הכי רוחני שאתה יכול להיות בו, בדיוק מאותן סיבות שהזכרתי קודם לכן. מדבריות הם מקומות מבודדים, לא נוחים, מלאים בסכנות, לכן זה יהיה הכי טבעי בעולם להתקרב לבורא עולם במקום כזה – במדבר. אתה יכול להרגיש את הנוכחות של בורא עולם במדבר כמו שלא תרגיש בשום מקום אחר.
 
וגם אחרי ההסבר הזה, לא שיניתי את דעתי. אני לא אוהבת מדבר. איפה העצים? היכן יש מקום לנוח, מוצל ונעים? איפה המזגן?
 
הרב שלום ארוש תמיד מזכיר ומציין שוב ושוב שהתורה היא לא אוסף פרטים צבעוניים, אלא שיעורים עמוקים עם מסר לכל אחד מאיתנו. בספרו – חכמות נשים – הוא מסביר שלפני שבאמת אנו 'משיגים' את התורה, ובאמת מתחילים לעבוד את השם, כל אחד מאיתנו חייב לעבור דרך המדבר הפרטי שלו.
 
בפעם הראשונה שקראתי את הפסקה הזו התרגשתי. למה? כי זו הייתה הפעם הראשונה שהאסימון באמת נפל. בפעם הראשונה הבנתי את מה שחוויתי בשנים האחרונות – את הקשיים הרבים שליוו אותי שם.
 
אם הייתם מכירים אותי בעבר, הייתם מגלים אדם מאוד מעשי. אם משהו 'עובד', הייתי שמחה לעשות אותו. כשהתחלתי להתקרב לחסידות ברסלב ולכל העניין של ההתבודדות והשיחה האישית עם השם, הרושם שקיבלתי על השיחה האישית הזו היה שגוי מיסודו – חשבתי שכל העניין בדיבור עם השם הוא לגרום אלוקים לעשות את מה שאני רוצה בעזרת התפילה.
 
"השם, אני צריכה אוטו חדש, בבקשה תקנה לי". "השם, בבקשה תעשה שאקבל את העבודה הזו, יש בה הרבה כסף, זאת באמת חתיכת עבודה". "השם, בבקשה תעשה שהילדות ישנו כבר". "השם, תעשה שזה יהיה הבית שלי…"
 
והשם, ברחמיו, ענה על הרבה מבקשותיי. אבל היו גם הרבה בקשות שלא הסכימו לקבל אותן שם למעלה. ואז, נראה לי שהתפכחתי מעט לגבי העניין של התפילה, כי מה הפואנטה והטעם לכך אם אני באמת לא 'עובדת' כדי להשיג את מה שאני רוצה?
 
והשם, ברחמיו (כן, שוב), נתן לי את החלק החסר של הפאזל: "רבקה'לה יקירתי, את אוחזת בחלק השני של המקל. תפילה היא לא איזה מנגנון שבעזרתו תכריחי אותי לתת לך את כל מה שאת רוצה, למרות שאנשים משתמשים בה למטרות כאלה. תפילה היא דרך אמיתית לגלות מה אני רוצה ממך…"
 
וואו! איך לא ידעתי?
 
אז ניסיתי לעשות את מה שהשם רוצה. ניסיתי לעבוד על מזגי הרע, על הגאווה, האנוכיות שלי, העצבות שלי, חוסר הסבלנות שלי – וככל שניסיתי לעבוד על מידות אלה, כך הן נהיו גרועות יותר ויותר.
 
ככל שניסיתי לעבוד על קבלת רצון השם ולזכות במידת הענווה, נראה היה שהכל חוזר כמו בומרנג ישר לתוך הפנים שלי. הלו, מישהו מתעלם שם מהתפילות שלי?… כי אנשים אחרים, מלאי גאווה לכל הדעות, מקבלים את מה שהם מבקשים עם מינימום השקעה רוחנית. וככל שניסיתי לעבוד על העצבות הפנימית שבי, כך הניסיונות החיצוניים גברו. ככל שניסיתי לעבוד על מזגי הרע ולאהוב כל אדם מעם ישראל, המפגשים עם אנשים הפכו ליותר מעצבנים, קשים ולא פשוטים.
 
מה לכל הרוחות קורה כאן?
 
הרבה מאוד זמן לקח לי להבין מה באמת קורה כאן. אבל התשובה הקצרה הייתה שאני בעצם צועדת בתוך המדבר שלי.
 
צעדתי במדבר הזה במשך שלוש שנים, וזה היה מאוד לבד ומפחיד. היו ימים שכבר לא היה לי כוח ואנרגיות להמשיך הלאה. כל מה שרציתי היה רק ליפול על איזו גבעת חול וזהו, להישאר שם כי כבר לא היה לי כוח. והיו פעמים שתהיתי אם בכלל אצא מהמדבר הזה ואחזור למקום בו ישנם אנשים איתם אפשר לדבר.
 
בספרו – לוחמי התמורות – הרב ארז משה דורון גם כן מדבר על המדבר. לפני שלוחמי התמורות באמת יכולים להתחיל לעבוד את השם, הם צריכים לעבור טקס מסוים שכולל התמודדות (ואפילו קרבות של ממש) עם נחשים ועקרבים איומים וגדולים במדבר.
 
רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שאותם עקרבים ונחשים הם כל הרעיונות השקריים, הדאגות, הדמיונות והמחשבות שממלאים את ראשו של האדם. בשנה שעברה, נלחמתי בהם חודשים על גבי חודשים. לא ידעתי באמת מה קורה.
 
עכשיו, תודה לא-ל, אני יודעת.
 
צעדתי במדבר. ורק השם יודע שהמדבר הוא מקום קשה לאדם להיות בו. אתה יכול לשרוד במדבר רק אם אתה דבק בהשם והולך איתו, צועד בעקבותיו ולא זז ממנו.
 
אז למה התרגשתי כל כך כשקראתי את מה שהרב שלום ארוש כתב בספרו – חכמות נשים? מכיוון שהרב ארוש מסביר שהשם זוכר את הקשיים וההתמודדויות שיש לאנשים בזמן שהם צועדים במדבר, במסעם לקראתו ולקראת התורה שלו, ובסופו של דבר הוא מתגמל אותם. לצעידה הזו במדבר, לדבקות בו גם בקשיים, הוא קורא 'חסד נעורייך'. השם זוכר לנו חסד נעורים – את ההליכה במדבר, בדרך לא זרועה, כשבסופה מתגמל אותנו על כל צעד שעשינו שם.
 
גיליתי שזה מאוד עמוק אך גם מאוד מרגיע. לפעמים, הרגשתי שהשם כאילו שכח אותי. השקעתי את כל המאמצים האלה כדי לעבור את המדבר שלי, ולא ידעתי באמת אם בסוף תהיה קבלת פנים חמה. והמחשבה הזו יותר מכל – שהייתה לשווא כמובן, שהשם לא מתעניין ומקבל את המאמצים הקטנים שאני עושה בדרכי בתשובה – הייתה המבחן הקשה ביותר.
 
כולנו עוברים דרך המדבר הרוחני בכל רגע בחיים. זה דבר שאנחנו צריכים לדעת ולזכור כל הזמן, זה משהו שיקל עלינו מאוד. כי חלק מאיתנו מתמודדים עם הקשיים עם בני הזוג, אחרים מתמודדים עם קשיי הפרנסה. ישנם המתמודדים עם מחלות קשות לא עלינו, או עם בעיות בחינוך הילדים. ואחרים מנסים להתגבר על העצבות שמשתלטת על כל חלקה טובה בתוכם.
 
רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שזה חלק בלתי נפרד מהתהליך להשגת התורה ולהיות עובד השם באמת. אז תשמחו במדבר שלכם, קשה ככל שיהיה, כי זה אומר שאתם באמת במסלול שלכם, ושהשם באמת מחכה לכם שתצטרפו אליו בסוף המסע המתיש והמפרך, בקו הסיום, עם המון אהבה.
 
מדבריות הם המקומות שהכי תורמים לאדם, יותר מכל מקום אחר בעולם, לקרבה של האדם לבורא עולם, לשיחה איתו ולידיעה שאנחנו בני תמותה. המדבריות גורמים לכולם להרגיש קטנים, פגיעים ורגישים. וזו הנקודה. כי אנשים 'מוצלחים גדולים ובלתי מנוצחים' לא יכולים לעבוד את השם, למרות מה שהם אומרים על עצמם.