לרפא נשמה כואבת

אפילו אנשים שאוכלים תזונה בריאה
חייבים להבין שזו לא החסה או
התרגילים שהם עושים כל יום עושים
אותם בריאים. הטיפול חייב להגיע לשורש
ולא להתמקד רק בסימפטומים.
 
 
אוכל לנשמה, חלק 2
 
זה היה יום מדהים ונעים, השקט שכל כך רציתי אפף את רחבת הכותל. לקחתי כיסא, התיישבתי ליד הכותל והתחלתי לדבר עם השם. לא הפסקתי להודות לו על מה שקרה לי בעיניים, על הכאבים החזקים בצוואר, על כל התובנות וההבנות שהוא נתן לי עד לאותו רגע בכל הקשור לעבודה הפנימית שלי עם עצמי, ועל מה זה אומר באמת לחיות כל יום עם אמונה.
 
ואז, הוא נתן לי את ההתחלה לתשובה של 'למה?' – למה זה קורה לי? במשך שנתיים, לפני שעברנו למקום בו אנו גרים היום, לא הייתי מחוברת לאינטרנט. כשעברנו, חשבתי שאעבוד מהבית ואעזור קצת בפרנסה, לכן שאלתי את הרב שלי אם אני יכולה להתחבר שוב. הרב אמר לי שאפשר רק בשני תנאים: שהמחשב יהיה בחדר שלא תהיה אליו גישה, או שתהיה באפשרותי לנתק את האינטרנט מהמודם ברגע שאסיים לעבוד.
 
בחרתי באפשרות השנייה וחיפשתי עבודה שאוכל לעשות מהבית, אבל אף פעם לא מצאתי – להשם היו תוכניות אחרות בשבילי. ובינתיים, האינטרנט החל 'לכרסם' עוד ועוד שעות מעבר למה שהקצבתי. לא הרבה, אבל הן בהחלט לא היו הכרחיות, ואני הרגשתי מאוד נוח עם זה.
 
כשישבתי באותו יום בכותל, הבנתי שזה חלק מהבעיה שהובילה לחולי בעיניים. הייתי יותר מדי זמן מול המסך. באותו רגע החלטתי להיפטר ממנו אחת ולתמיד. והגעתי להחלטה נוספת – אני צריכה לנסוע לרבי נחמן מברסלב באומן.
 
חזרתי הביתה והרגשתי הרבה יותר שמחה, ניתקתי את האינטרנט, מצאתי נסיעה לאומן (זה כבר סיפור למאמר אחר), וחיכיתי שהעיניים והצוואר יחלימו. העיניים אכן החלימו, אבל הכאבים בצוואר רק החמירו. ואז, משהו אחר התחיל לכאוב, ואני נשברתי…
 
קבעתי פגישה עם הרופא ואחרי חמש דקות של ישיבה מול אדם חייכן מאוד, מאוד מומחה, הבנתי שעשיתי טעות. הוא ניסה להסביר ואני ניסיתי להקשיב, אבל לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. אני דיברתי והוא ניסה להקשיב, אבל לא היה לו מושג על מה אני מדברת.
 
יצאתי משם והתחלתי לבכות – היצר הרע שלי רימה אותי שוב! במשך יום שלם הייתי שבורה ומבולבלת. הבנתי שזה לא היה רצון השם. אבל אז מה? האם הוא רק רוצה שאלקט עוד ועוד סימפטומים פיזיים ודאגות? לאן זה מוביל? איפה הסוף של כל הסיפור הזה?
 
אבל אז נודע לי על מרפא טבעי דתי שנמצא פעם בשבוע בישוב שלנו. יש לי קרובים מבוגרים שהגיעו מחו"ל הסובלים מכל מיני בעיות בריאות כרוניות שהולכות וחוזרות, אז שאלתי אותם אם הם רוצים לנסות משהו 'אחר'.
 
הם הסכימו, קבעתי להם פגישות והלכנו אליו (אני כמתרגמת ולא כפציינטית). שיחה של כמה דקות ספורות איתם הובילה את המרפא הישר לנקודת המקור ממנה מגיעה הבעיה, לאחד הייתה זו הדיאטה הלא טובה שהוא עושה ודרך חשיבה לא טובה. לשני, הייתה זו דיאטה משולבת עם איזו טראומה שישבה עמוק בתוכו, איתה הוא אף פעם לא התמודד. זה היה מדהים.
 
החלטתי לקבוע פגישה איתו, לא כדי שהוא 'ירפא' אותי, רק השם יכול לעשות את זה, אלא כדי שיאבחן את המצב ויאמר לי מה קורה אתי, כך אוכל לדעת על מה להתפלל.
 
הפגישה נקבעה. הסברתי את עצמי היטב ושכל מה שאני רוצה זה אבחון. תוך שתי דקות הוא הגיע לנקודה. הוא שאל אותי אם אני מחכה למשהו כבר זמן רב, משהו שעדיין לא קרה. שתקתי כי ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. בתי הקטנה כבר בת שבע וחצי, ומאז, שנים שאני מחכה שיהיו לי עוד ילדים.
 
אבל, כפי שאמרתי לו, השלמתי עם השם בעניין הזה. אני יודעת שזה לטובתי, ובמשך שנים אני רק מודה להשם על רצונו בעניין זה.
 
אבל המרפא הסביר לי שהצוואר הוא הגשר בין המוח ללב. "קיבלת את העובדה הזו כאן" והוא הצביע על ראשו, "אבל בליבך, את לא שלמה עם זה 100 אחוז".
 
והוא צדק. באופן מעשי, הוא אמר לי שאני צריכה לעשות קצת תרגילים עדינים להקל על הכאב בצוואר: הליכה, פילטיס (שיטה לאימון גופני המייצבת את התפקוד היומיומי של הגוף), שחייה ואכילת ירקות ירוקים.
 
הרגשתי מאוד מוזר. מצד אחד, קיבלתי אבחון וידעתי שהוא נכון. כל הכיסופים לעוד ילדים שלא התגשמו יצאו החוצה כסימפטומים פיזיים-גופניים. ומצד שני, מה עוד כבר יכולתי לעשות שלא עשיתי? עשיתי כל שביכולתי להתחזק באמונה בעניין הזה ולא הפסקתי להודות להשם על הכל.
 
במשך יום שלם הרגשתי חוסר איזון ויציבות – אחד הימים בחייו של אדם, שאם הוא לא דבק בהשם הוא יכול להוביל את עצמו למצב גרוע מאוד. לתוך מערבולת שהדרך ממנה החוצה לא נראית בכלל.
 
אבל השם רחמן והוא גילה את רחמנותו עלי. הוא התחיל לעזור לי להבין את זה. כל השנים שעברו 'הכרחתי' את עצמי שתהיה לי אמונה. מבחינה שכלית, זה עבד 100%. אבל מבחינה רוחנית-רגשית, אדם לא יכול לעשות את עצמו 'עושה' או 'להיות' משהו – רק השם יכול. ניסיתי כל שביכולתי להתחזק באמונה. עכשיו, השם הראה לי שהגעתי לגבול והדבר היחיד שנותר לעשות הוא לבקש מהשם אמונה כמתנת חינם, לבקש ממנו שיעשה את הלב שלי שלם, ולתת בליבי את האמונה שהכל באמת רק לטובה.
 
ואז, רק לשבת ולחכות.
 
זה קרה לפני שבועיים, והצוואר ברוך השם כבר במצב הרבה יותר. הדיאטה שלי בריאה יותר מתמיד, ואני מקבלת עוד ועוד תובנות על החודשים האחרונים שחלפו, שבסופו של דבר, היו רק לטובתי.
 
הרפואה הקונבנציונאלית מטפלת בסימפטומים. אבל היא לא מתמודדת עם שורש העניין. את השורש של כל חולי צריך לחפש בנשמה, ורק השם יכול לרפא אותו. אם אנשים לא מבינים את זה הם יכולים להתרוצץ במשך שנים, לשתות עוד כדורים ותרופות והמצב רק יחמיר.
 
אבל אפילו אנשים שאוכלים תזונה בריאה חייבים להבין שזו לא החסה או התרגילים שהם עושים כל יום – הם אלה שעושים אותם בריאים. נכון, זה עוזר, זו משמעת עצמית, שהיא ההתחלה של כל עבודת השם. אבל משמעת עצמית שאינה מחוברת לבורא היא משהו לא בריא, מבחינה רוחנית, כמו ג'אנק וקולה.
 
בריאות אמיתית מורכבת מגוף ונשמה. בריאות אמיתית משמעה לדאוג לצרכי הגוף, מכיוון שהוא 'הבית' של הנשמה. אבל זה אומר שגם צריך לחפש את השורש שגורם לחולי בנשמה.
 
אם אלך בדרך של הרפואה הקונבנציונאלית, יכול להיות שהיא לא תמצא את הבעיה הפיזית, וגם לא יהיה איך לטפל בזה, דרך שאולי לא תוביל לשום מקום. אבל גם אם כן יצא מזה משהו, עדיין, שורש הבעיה קיים ולא מטופל, והשורש הזה 'יפרח' שוב עם הזמן ויופיע כבעיה פיזית אחרת.
 
אם לא הייתי מדברת עם השם כל יום, לא היה לי את האומץ לנסות להוציא את זה ממני החוצה, לראות אחד על אחד את הבעיה אפילו מהקרקעית, מהמקום הכי נמוך שלה. יש לי דחף גדול 'להבריח את הרע' הכי מהר שאפשר, אבל הכי מצחיק הוא שאני רק מבריחה את הסימפטומים של הרע, בזמן שהרע עצמו ממשיך להתיישב בנשמתי.
 
אני מאמינה שהשם מטפל בי ודואג לי בכל רגע. וכל עוד הוא רוצה, אהיה כאן. וכשהוא לא ירצה, כבר לא אהיה כאן (בעזרת השם אחרי 120 שנים טובות ומלאות שמחה ואמונה).
 
אבל בינתיים, הבנתי שהוא רוצה שמשפחתי ואני נאכל אוכל בריא, שנברך עליו, שנאכל, עד כמה שאנו מצליחים, בקדושה, שלא נתעלם מהגוף שלנו רק בגלל שהפוקוס העיקרי נמצא על הנשמה, ושהכל, אפילו הכאבים החזקים בצוואר, הם רק לטובה.