בגן החכמה עמודים 285-286

וְעַל זֶה כָּתַב רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ:

“וְרַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, קָרְאוּ לַעֲנָוָה שֶׁאֵינוֹ כָּרָאוּי – חֲנֻפָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה מא:) עַל יִרְמְיָה הַנָּבִיא, שֶׁהָיָה עָנָו נֶגֶד הַנְּבִיא-שֶׁקֶר חֲנַנְיָה, וְאָמַר לוֹ בְּהַכְנָעָה: אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה הַשֵּׁם; וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל זֶה: ‘כָּל הַמַּחֲנִיף וְכוּ’ לַסּוֹף נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ’ וְכוּ’.” (ל”מ תנינא כב)

מִשִּׂיחָה זוֹ עוֹלֶה, שֶׁהַהַכְנָעָה וְהַבִּטּוּל בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיוּ עִם חָכְמָה וְדַעַת, אַחֶרֶת זוֹ סְתָם חֲנֻפָּה, וּבְזֶה אֲפִלּוּ יִרְמְיָה הַנָּבִיא טָעָה. וּמוּבָן עוֹד, שֶׁאִם עַל כָּל אָדָם פָּשׁוּט לִהְיוֹת זָהִיר בַּבִּטּוּל שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּבְחִינַת חֲנֻפָּה, כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא מַנְהִיג אֲחֵרִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה זָהִיר בְּזֶה עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת מְבֻטָּל בְּאֹפֶן שֶׁתֵּחָלֵשׁ מַנְהִיגוּתוֹ, וּבְוַדַּאי צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ תַּקִּיפוּת, לְהַחֲזִיק אֶת הַמְּלוּכָה וְלִשְׁמֹר עַל הַגְּבוּלוֹת בְּתֹקֶף, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל הַמַּלְכוּת וְהַהַנְהָגָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: אִלְמַלֵּא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת אִישׁ אֶת אֶחָיו בְּלָעוֹ, וְכֵן אָסוּר שֶׁיִּתְבַּטֵּל לָעַקְמוּמִיּוּת שֶׁל כֻּלָּם, כִּי אָז הַכֹּל יַהֲפֹךְ לִהְיוֹת עָקֹם.

אֶלָּא זֹאת צְרִיכִים לָדַעַת, שֶׁהַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, שֶׁקִּבֵּל וּבֵרֵר אֶת הָאֱמֶת, וְהוּא יוֹדֵעַ אֶת הָאֱמֶת, הוּא אָמְנָם חָזָק בְּדַעְתּוֹ וְלֹא זָז מֵהָאֱמֶת כְּהוּא זֶה, אֲבָל הוּא יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּנֹעַם וּבַעֲדִינוּת, בַּעֲנָוָה וּבְכָבוֹד, וּבָזֶה מִתְבַּטְּאִים הַבִּטּוּל וְהַהַכְנָעָה שֶׁלּוֹ. וּמֵאַחַר וְיֵשׁ לוֹ יֹשֶׁר וּתְמִימוּת אֲמִתִּיִּים, וְכָל מַלְכוּתוֹ הִיא בְּלֹא שׁוּם גַּאֲוָה, כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם נָתַן לוֹ אֶת הַהַנְהָגָה וְאֶת הַיֹּשֶׁר הַפְּנִימִי לִהְיוֹת מַנְהִיג אֲמִתִּי – אוֹתוֹ הַיֹּשֶׁר הַזֶּה שֶׁעַל יָדוֹ הוּא נַעֲשָׂה מַנְהִיג, הוּא הַמַּנְחֶה אוֹתוֹ כֵּיצַד לִנְהֹג בַּעֲנָוָה וּבְבִטּוּל בַּצּוּרָה הַנְּכוֹנָה, שֶׁלֹּא לְהִתְבַּטֵּל לְדֵעוֹת עֲקֻמּוֹת, לִלְחָצִים, לְעַוְלוֹת וכד’, אֶלָּא לְהִתְבַּטֵּל אַךְ וְרַק בִּשְׁבִיל לְכַבֵּד כָּל אֶחָד, וְלַעֲזֹר לְכָל אֶחָד.

הָעִקָּר הוּא, שֶׁבָּרוּר וּמוּבָן, שֶׁכַּאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא לְאָדָם, לֹא שַׁיָּךְ לְהִתְמַהְמֵהּ כְּלָל, וְאִלּוּ הָיָה הֶחָכָם רוֹצֶה לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ כֵּיצַד יָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלַעֲשׂוֹת הֲכָנוֹת וכד’, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא פְּגָם, כִּי כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ קוֹרֵא, צְרִיכִים מִיָּד לָרוּץ לַמֶּלֶךְ, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים זֶה עוֹד מוּבָן, אֲבָל לְהִתְמַהְמֵהַּ עַל מְנַת לְיַשֵּׁב אֶת הַדַּעַת, וְלַחֲכֹךְ בְּדַעְתּוֹ, אִם בִּכְלָל לִשְׁמֹעַ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ לֹא, זֶה מַרְאֶה עַל הַפְּנִימִיּוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין כְּלָל בַּמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ נִרְאֶה, שֶׁבַּהֶמְשֵׁךְ הֶחָכָם יוֹצִיא אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו מִפִּיו, וְיִכְפֹּר בַּמֶּלֶךְ מִכֹּל וָכֹל.

לָעֶרֶב עָשָׂה עֲבוּרוֹ סְעֻדָּה גְּדוֹלָה. בְּתוֹךְ סְעֻדָּתוֹ נִתְחַכֵּם הֶחָכָם בְּחָכְמָתוֹ וּפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁלּוֹ, וְעָנָה וְאָמַר: מַה זֹּאת, שֶׁהַמֶּלֶךְ כָּזֶה יִשְׁלַח אַחֲרַי, עֲבוּר שְׁפַל בֶּרֶךְ כָּמוֹנִי, וּמָה אֲנִי, שֶׁהַמֶּלֶךְ יִשְׁלַח אַחֲרַי?! הֲלֹא מֶלֶךְ כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה וּגְדֻלָּה כָּזוֹ- וַאֲנִי שָׁפָל וְנִבְזֶה כְּנֶגֶד מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא כָּזֶה, וְאֵיךְ יִתְיַשֵּׁב זֹאת בַּדַּעַת, שֶׁמֶּלֶךְ כָּזֶה יִשְׁלַח עֲבוּר שָׁפָל כָּמוֹנִי? אִם אֹמַר בִּשְׁבִיל חָכְמָתִי – מָה אֲנִי כְּנֶגֶד הַמֶּלֶךְ? וְכִי אֵין לְהַמֶּלֶךְ חֲכָמִים? וְגַם הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ בְּוַדַּאי חָכָם גָּדוֹל, וּמָה הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁהַמֶּלֶךְ יִשְׁלַח עֲבוּרִי? וַיִּשְׁתּוֹמֵם עַל זֶה מְאֹד מְאֹד…

לִכְאוֹרָה נִרְאֶה שֶׁהֶחָכָם מְדַבֵּר דִּבּוּרֵי עֲנָוָה, וְשֶׁהוּא מַחֲזִיק אֶת הַמֶּלֶךְ לְחָשׁוּב וְגָדוֹל מִמֶּנּוּ, כִּי מְכַנֶּה אוֹתוֹ: “מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא”, וְאֶת עַצְמוֹ הוּא מְכַנֶּה: “שָׁפָל וְנִבְזֶה”. אֲבָל בֶּאֱמֶת מִתּוֹךְ דִּבּוּרֵי הָ”עֲנָוָה” הַלָּלוּ מִתְגַּלָּה הַגַּאֲוָה שֶׁלּוֹ. כִּי זֶה בָּרוּר וְנִרְאֶה לָעַיִן, שֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ רַק דָּבָר אֶחָד: אֶת הָ”אֲנִי” שֶׁלּוֹ. כִּי הוּא חוֹקֵר: מַה יֵּשׁ בִּי מַעֲלָה, שֶׁאֵין לַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הוּא שָׁלַח עֲבוּרִי? כְּלוֹמַר, הוּא מוּכָן לְקַבֵּל אֶת קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, רַק אִם מִשְׁתַּמֵּעַ מִמֶּנָּה שֶׁהַמֶּלֶךְ צָרִיךְ אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ בַּחֲשִׁיבוּת וּבְגַאֲוָה. וּמִמֵּילָא, אִם הוּא לֹא מוֹצֵא בַּמֶּה הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב מֵהַמֶּלֶךְ, מִיָּד קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת בְּעֵינָיו, כִּי לֹא מָצָא בָּהּ אֶת הָ”אֲנִי” שֶׁלּוֹ. עַל זֶה כּוֹתֵב רַבִּי נָתָן בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת, שֶׁאָדָם שֶׁמְּנַסֶּה לַחֲקֹר בַּחֲקִירוֹת אֱלוֹקוּת, בִּזְמַן שֶׁכֻּלּוֹ מוּנָח בְּגַאֲוָה, מִזֶּה הוּא בָּא לִכְפֹּר לְגַמְרֵי ר”ל, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה בַּהֶמְשֵׁךְ, שֶׁהֶחָכָם כּוֹפֵר בַּמֶּלֶךְ.