למה שם זה יותר ירוק?

מי שלא רוצה ליפול בידיים של הקנאה, צריך פשוט לשמוח במה שיש לו. כי שם זה אמנם דשא ירוק יותר, אבל לא מחייב שטוב יותר. חשבתם על זה?

6 דק' קריאה

ניר אביעד

פורסם בתאריך 11.03.12

מי שלא רוצה ליפול בידיים של
הקנאה, צריך פשוט לשמוח במה
שיש לו. כי שם זה אמנם דשא
ירוק יותר, אבל לא מחייב שטוב
יותר. חשבתם על זה?
 
 
אם נתבונן על תכונות מאוד לא מפרגנות כמו – חוסר פרגון, קנאה, תכונות מהן כמעט כולנו סובלים, נגלה עד כמה הן מיותרות ולא תורמות דבר, אלא אם כן לוקחים אותן אל צד החיוב. אנשים יכולים להעביר שנים רבות במחשבות בלתי פוסקות על מה וכמה יש לאחרים לעומת מה שיש להם עצמם, ואיך לקחו/אכלו/שתו להם כל הזמן. למה בכל כך הרבה מקרים הצלחה של מישהו זוכה לבוז, לזלזול ולחוסר פרגון, ללא שום סיבה נראית לעין? מדוע, לרוב, איננו שבעי רצון ממה שיש לנו ונראה לנו שלשני טוב יותר, ושאם נשיג את מה שיש לו חיינו ישתנו וישתפרו?
 
חז"ל הגדילו ואמרו (פרקי אבות): "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". מי שנופל בידי אחת משלושת החולשות הללו (הן כמובן קשורות אחת לשנייה ומולידות את רעותיה) הוא כמו שאינו חי. אמנם הלב שלו דופק והוא יכול להיראות כמו אדם רגיל לכל דבר, שקם בבוקר, עובד, אוכל ומגדל ילדים, אבל הפנימיות שלו נהרסת עד שחייו מקבלים גוון אפור וחסר חיות.
 
התשובה לשאלה מדוע אנחנו צריכים דווקא את מה שיש לשני קשורה לכיוון הכללי אליו מופנה מבטנו. המבט של רוב בני האדם פונה באופן טבעי החוצה, במקום פנימה, על פי הכלל השגוי של "הדשא של השכן ירוק יותר". כלל זה שגוי משום שתמיד בדמיון הדברים נראים טוב יותר מאשר במציאות. למרבה האבסורד, גם אם נהיה הבעלים של אותו דשא שירוק יותר, עדיין נרגיש תחושת פספוס והחמצה על כל הדברים הטובים שיש לאחרים ושעדיין לא השגנו לעצמנו. האובססיה שלנו לצבירת עושר אינה קשורה בהכרח לרצונות האישיים שלנו, כפי שהיא קשורה לסירובנו לכך שיהיה לנו פחות ממה שיש לאחרים. הקנאה היא תוצאה מהעובדה שאנחנו לא ערים וקשובים לקולה של הנשמה. האמת הפשוטה היא, שאנחנו לא באמת צריכים כל כך הרבה. מי שקשוב מעט לקול הפנימי שבתוכו, יודע שמה שבאמת אנחנו רוצים זה אהבה, הכרה, אמפטיה וחום אנושי. המרדף אחרי משכורת גבוהה יותר, מותגים וכדומה, ובעצם כל מה שאמור לזכות אותנו בהכרה מהסביבה על מי ומה שאנחנו, הם תוצאה מצערת של התעלמות מהצרכים האנושיים והנפשיים הפשוטים והבסיסיים. אנחנו חושבים שנשיג את האהבה והחום מיוחלים מהסביבה אם ניראה "מצליחנים", בעוד שדרך האמיתית והפשוטה לקבל אותם היא פשוט להעניק בעצמנו אהבה וחום. כאשר אנחנו מנוכרים לפנימיות שלנו, ההצלחה של האחר נתפשת מבחינתנו כאיום על המקום שלנו ולכן נולדות התופעות המכוערות של קנאה, חוסר פרגון וצרות עין.
 
אמנם יש יתרון לכך שהאדם מתבונן בחברה סביבו ולומד ממנה, ויש יתרון גם לכך שהאדם מקבל משוב מן הסביבה לגבי ההתנהגות שלו, אבל אי אפשר לתת לחיצוניות לשלוט על כל חיינו. אם המבט החוצה אל הזולת אינו מאוזן על ידי מבט פנימה, אנחנו מקבלים מבט עקום ומזויף, ובהכרח מפתחים קנאה ורוצים לחיות חיים שאינם שלנו. בפנימיות של כל אלה עומדות חוסר ההכרה ואהבה העצמית. קשה ועצוב לומר זאת, אבל לדעתי הרבה אנשים אינם מסופקים ושמחים מחייהם, לכן יש להם צד שלילי (יחד עם צדדים חיוביים כמובן), כאשר הרדאר שלהם קולט אדם שמח שטוב לו (רחמנא לצלן) זה מאיים עליהם ומחדד להם בתת-מודע עד כמה להם עצמם לא טוב. בסופו של דבר, הרגשות השליליים שצפים יוצרים את אותה צרות עין שלילית. למרבה הצער, לפעמים נוח וקל לנו להתקרב דווקא אל אנשים שאף הם לא מאושרים מעצמם ומחייהם, וכך, להישאר תקועים במקום.
 
דבר נוסף. הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שעוגת השפע היא סופית ומוגבלת. האמת היא הפוכה לחלוטין – לא רק שהעוגה ללא גבולות ויש שפע לכולם, ההצלחה של האחר אפילו מעצימה אותי. רבים חושבים שאם האחר מצליח/ מתקדם/ מרוויח – פירוש הדבר שזה בא על חשבוננו. האמת הרוחנית, שמתבררת גם במבט די פשוט על המציאות, היא שאם לחבר שלי יהיה טוב אז גם לי יהיה טוב. ניתן לראות את זה בקלות במקומות עבודה. היכן שאנחנו מתפרנסים, לרוב קיימים מאבקי אגו ושוררת מתיחות גלויה או סמויה בין העובדים. כשאחד מצטיין לא אחת "נפתחות עליו עיניים קנאיות" ו"הלשונות הטובות" ומתחילים להתלחשש. כמה שזה טיפשי, שכן הצלחתו של אותו עובד מבססת ומחזקת את החברה כולה, כך שבסופו של דבר כל העובדים נהנים ממקום עבודה יציב שגם יודע לתגמל טוב יותר.
 
בזוגיות מידות כמו חוסר פרגון ותחרותיות (מי מוצלח יותר, מי מרוויח יותר, מי מכופף לשני את היד יותר וכו') הן מתכון בטוח להרס כל חלקה טובה, ומדרון חלק בדרך לפרידה. יש לזכור, כי מרגע החתונה אמנם לכל אחד מבני הזוג ממשיך להיות גוף נפרד, אבל בפנימיות הם ממש נשמה אחת ומאוחדת, ולכן הצלחת האחד והטוב שלו היא בהכרח ההצלחה של השני. להזכירכם, המשימה העיקרית שלנו בעולם היא לגרום לבן/בת הזוג שלנו להרגיש מלך/ה וזה אפשרי רק כשמרבים בפרגון ואהבה.
 
אז מה עושים?
 
הפתרון הטוב ביותר להתמודד עם מידת הקנאה הוא, לזכור שהקב"ה לא שוכח ולא מקפח אף אחד. כל מה שקורה בבריאה הוא פרי השגחה פרטית ומדויקת שתפקידה, בסופו של דבר, להוליך אותנו אל התיקון שלנו ושל העולם. אם יש או אין לי דבר מסוים, כלומר שכך חשב הבורא שיהיה נכון יותר. ואם אני מקנא, אני בעצם אומר בתוכי שהקב"ה 'טעה' בשיקול הדעת שלו וחילק את המשאבים בצורה לא נכונה ושאני במקומו הייתי עושה עבודה טובה יותר… אדם מאמין, כמובן, לא יוכל לחיות עם מחשבה מגוחכת שכזו ולכן אולי הדבר יעזור לו לקנא פחות. עצה נוספת שקיבלנו מחז"ל היא, להכיר טובה על כל הטוב והשפע שכבר כן יש לנו. מי שאומר תודה על כל מה שיש לו לא יקנא באחרים, משום שהוא בין כה וכה מרגיש עשיר ומאושר.
 
ולא רק. כשאנחנו מקנאים במישהו אחר על תכונה או בגלל חפץ מסוים שיש לו, ורוצים אותו גם לעצמנו, מוטב אם נזכור שלאותו אדם יש גם הרבה דברים וצדדים אולי פחות זוהרים. השאלה האמיתית היא, האם היינו מוכנים להתחלף איתו בכל "החבילה" ולקבל ממנו גם את הטוב וגם את הרע? התשובה לרוב תהיה לא. לכן כדאי שנתבגר, ובמקום להתמקד בפרטים שחסרים לנו נראה את המכלול הטוב.
 
בד בבד, עם הצורך להפסיק לקנא, החשיבות של פרגון לאחרים בשינוי העולם (הפנימי והחיצוני) שלנו היא עצומה. למרות שביקורת לרוב משתקת ומסרסת, אנו מוצאים אותה בכל מקום. החכמה והגדולה שלנו כבני אדם היא דווקא לראות ולהביא לידי ביטוי את ההיפך. עלינו להתגבר על הטבע הגס והאנוכי שלנו, שרואה את השלילי ורוצה להרגיש גבוה מהאחרים. כן, שווה להשקיע מחשבה בשאלה כיצד העולם של כלאחד מאיתנו היה נראה אם היינו מעיזים לפרגן לסובבים אותנו קצת יותר?אין טעם לחכות שיחמיאו לנו כדי שנחמיא בחזרה. החכמה היא ליצור את הדינאמיקה החיובית הזו בעצמנו ולומר מילים טובות ומחזקות מיוזמתנו לסובבים אותנו. זה יכול להיות לאישה/בעל שעזרו בבוקר בהשכמת הילדים וארגונם, לילדים שאכלו יפה את ארוחת הבוקר, לנהג ההסעה שנהג באדיבות, לפקידה במשרד על ההופעה המוקפדת, לבוס על האווירה הטובה שמשרה (להיזהר מחנפנות…), לעובד שלנו על ההתמדה והיצירתיות, לשכן וכו'. גם אם הם לא כאלה, הרבה פעמים נגלה שמילה טובה יכולה לגרום למישהו "לגדול לתוך התפקיד" ולהיות מה שאנחנו משבחים אותו בגינו (כמובן לא לתת מחמאות על דברים מופרכים שנשמעים לא אמינים). לפעמים מילה אחת של עידוד, תשומת לב ואכפתיות, יכולה להפוך את היום של מישהו ממדכא או "סתם" אפור ושגרתי למשמעותי ושמח. אצל ילדינו זה חשוב שבעתיים. במו פינו אנחנו יכולים לגרום לילדים שלנו לפרוח ולהרגיש אהובים ובעלי משמעות. בהתחלה זה יכול להיראות מלאכותי, אבל מומלץ לכל אחד פשוט להתאמן על משפטים כמו: "איזה יופי. איך הצלחת לעשות את זה?", "כל הכבוד על המאמץ, אני יודע/ת שזה לא היה קל", "אני מאוד מעריך את מה שעשית בשבילי", "תראה איך התקדמת מהפעם הקודמת" וכדומה.
 
למרבה הפלא, האדם אותו אנחנו מבקרים יותר מכל ומי שסובל תמידית מחוסר פרגון, הוא לא אחר מאשר אנחנו עצמנו. כמעט כולנו לוקים במנגנון של הלקאה עצמית, ביקורת אישית מסרסת וחוסר פרגון על ההצלחות וההישגים.תמיד יש לנו מה להעיר לעצמנו – איך שהתנהגנו ומה אמרנו, ולרוב, אנחנו נוטים לזלזל בהצלחותינו ולראות את חצי הכוס הריקה.
 
רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לסוגיה זו באומרו, כי כבני אדם אנו זקוקים לשני חומרים נפשיים אותם כינה "התעוררות" ו"התחזקות". "התעוררות" פירושה, שאדם יכיר בחסרונותיו, יצריו וכישלונותיו ויעסוק בתיקונם, בעוד "התחזקות" משמעה, התבוננות בטוב שיש בנו, במעלותינו, בהצלחותינו הגדולות והקטנות, ואף ברצון הטוב שיש בנו (גם אם ההתנהגות בפועל לא מוצלחת במיוחד). ההתעוררות היא המנוע הדוחף את האדם להתעלות, לא להירדם ולא לשקוט על שמריו, בעוד ההתחזקות תפקידה להציל אותנו מהייאוש המשתק, מחוסר התקווה ומחוסר האמונה בעצמנו ובעולם. בזמן התעלות יש לדעת שהדרך עדיין ארוכה וצריך להמשיך הלאה, ובזמן הירידה צריך לזכור שאנחנו לא באמת כל כך גרועים ויש בנו צדדים חיוביים ותכונות טובות. אדם שמשתמש רק בהתעוררות כלפי עצמו ו/או כלפי משפחתו/חבריו, תמיד יהיה מיוסר ומייסר המראה חסרונות וליקויים, תובעני ורוטן. אדם כזה, סופו שהוא יישבר וישבור את הסובבים אותו. לעומתו, אדם המשתמש בהתחזקות בלבד ושתמיד רואה את הטוב והחיובי, עלול להיכשל בכך שהוא יהיה יותר מדי מרוצה מעצמו ויתעלם מחסרונותיו ומהצורך לתקנם. המינון הנכון, לפי רבי נחמן, הוא להשתמש בשני החומרים גם יחד. בזמן עליה והצלחה, לא לשכוח שיש עוד הרבה עבודה ושאנחנו עדיין רחוקים מהתכלית והיעוד שלנו. ובזמן קושי וחולשה, לזכור שיש בנו צדדים טובים ומקסימים ולהרבות במחמאות ופרגון עצמי. הסכנה היא דווקא בשימוש לא במקום הנכון, כלומר בזמן של הצלחה, כשהכל "הולך לנו חלק", לשבח עצמנו ואז ליפול לגאווה ולהירדם, ולחלופין, בזמן של קושי וחולשה, כשאנחנו בין כה וכה במצוקה, "להוסיף שמן למדורה" ולספר לעצמנו עד כמה אנחנו באמת לא מוצלחים. הסוד, אם כך, הוא במינון ובמקום הנכון, כאשר רבי נתן מברסלב (תלמידו המובהק) כתב כבר לפני מאתיים שנה על הדור החלש שלנו: "על כל כף התעוררות – קערה של התחזקות".
 
רואה רק עד הלב
 
התלמוד (מסכת סנהדרין) אומר: "רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי", כלומר (בתרגום מארמית): "הרחמן (הקב"ה) רוצה את הלב". מה שיקר בעיניו יותר מכל, הם לא הדברים שאנחנו אומרים, לא הדרך בה אנחנו לבושים ואפילו לא הדרך בה אנחנו מתנהגים. מה שחשוב לבורא באמת זה שהלב שלנו יהיה נקי וטהור ושותף פעיל בכל מצווה מעשית. זוהי הסיבה מדוע אנחנו מבקשים בתפילה "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". אנחנו יודעים שכלפי חוץ ניתן לזייף כמעט כל התנהגות, אבל על השם הגדול, שבוחן כליות ולב, אי אפשר לעבוד והוא יודע בדיוק מה מסתתר בתוכנו. אנשים רבים חושבים שבחכמה ובפלפולים שכליים הם יקנו את עולמם, אבל האמת היא שהשם רוצה מאיתנו פשטות ואת עבודתו בלב נקי, טהור ומאמין. מלא בהכרת הטוב לבורא ולזולת, בעין טובה ורחבה על עצמנו ועל הסובבים אותנו.
 
בהקשר הזה קראתי סיפור נחמד בספר "איש צדיק היה" שמתאר את חייו ופועלו של הרב אריה לוין ז"ל (רב האסירים): זה קרה בשנת תשכ"ב, כשהרב אריה לוין היה בן 82 ולא היה מסוגל ללכת מהר. הרב הלך ברחוב וזיהה אדם צעיר הולך ומיהר בעקבותיו. הבחור הבחין ברב והגביר את קצב הליכתו עד שהרב נאלץ לרוץ תוך בקשה שיעצור. כשהשיג את הבחור הצעיר שאל מדוע לא נתן לו את הזכות לברכו לשלום? האדם הרכין את ראשו והסביר שלא רצה שהרב יראה אותו בלי כיפה, מכיוון שהוא מכיר את אביו והדבר יצער אותו מאוד. הרב לא נתן לו להשלים את המשפט ואמר: "אני נמוך קומה. אני רואה רק עד הלב…"
 
עשרת הדיברות, כידוע לכל, הן התמצית והשורש לכל החכמה האלוקית שהועברה אלינו, כאשר הדיבר העשירי, על פי הפרשנים, נועד להביא אותנו לדרגה הקדושה והגבוהה ביותר. דיבר זה המורה לנו "לא לחמוד" – דורש מאיתנו לא רק שנשלוט במעשינו ובדיבורינו, אלא שגם נשלוט במחשבותינו ורצונותינו ושנתחיל להיות קצת יותר שמחים בחלקנו. שנזכה להיות שמחים עם "הקלפים" שקיבלנו, נפסיק לפזול לצדדים ונדע לפרגן לאחרים ולעצמנו.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

היה היה מלך שמדינתו הייתה במלחמה עם מדינה שכנה. המלחמה ארכה זמן רב, משך חמש שנים ללא הפסקה והייתה עקובה מדם. שני הצדדים סבלו סבל רב ומיותר

Featured Products