סופר, אבל לא מתחבר

שלום לך דוד,
 
שמי אלעזר, אני בחור דתי ותלמיד ישיבה, אבקש ממך אם תוכל להתייחס לשאלה הגותית. אנו מתחילים כעת את ימי הספירה. בימים אלה נוהגים בעם ישראל מנהגי אבלות שונים על מותם של תלמידי רבי עקיבא. אומר לך את האמת, כמו כל אדם גם עבורי מנהגי והלכות האבלות אינם תענוג גדול, אבל אף אחד לא חושב שהתורה חייבת להיות רק כיף. מה שמפריע לי יותר, היא התחושה של 'מה כל הסיפור הזה'. אומר לך את האמת, אינני מרגיש שום סיבה לאבל, עד כמה שזה אמור אולי להביך, אבל אין לי שום תחושה לאותם תלמידי רבי עקיבא שמתו, לכן גם מהמנהגים עליהם אני מקפיד אני חש מנותק לגמרי וזה מעצים את הקושי עוד יותר. אשמח אם תצליח לפתוח לי מבט מחובר יותר לכל העניין הזה.
 
* * * 
 
שלום אלעזר,
 
שאלתך חשובה מאוד משום שמנהגים והלכות אמורים לגרום לנו משהו, והדבר הראשון הוא ליצור אצלנו בפנים חיבור למעשים ולתקופה. ימי ספירת העומר הם ימים מיוחדים. וחשוב מאוד שנדגיש זאת, משום שאנשים רבים מתייחסים בטעות לתקופה זו כאל תקופה 'קשה' או מסוכנת. נכון, ימי הספירה הם ימים רגישים ולכן יש להתנהג בהם בהתאם, לפי גדרי ההלכה והמנהג, אך מסיבה זו בדיוק הם ימים מופלאים שאמורים לקחת אותנו צעד אחרי צעד ושלב אחרי שלב לשלמות הנפש מתוך עבודה פנימית מיוחדת במינה, אבל לא זה הנושא שלנו כעת.
 
מלווה את ימי העומר אבלות ציבורית. אנחנו מצווים לנהוג במספר מנהגי אבלות, להימנע מכמה דברים כמו נישואין, מחולות וריקודים ושמיעת מוסיקה (כל אחד כמנהג רבותיו ומדריכיו). אנו אבלים על מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו – מפסח ועד עצרת, וכפי שמספרת על כך הגמרא: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה".
 
כפי שציינת אלעזר, קשה לנו להתחבר לאבלות הזו, מן הסתם, משום שמעולם לא הזדמן לנו להכיר את אותם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. הסיפור כולו אירע אי שם בעבר, קשה להתחבר, קל וחומר שקשה לנו להקפיד על אבלות בשעה שאנו ממש לא חשים כל תוגה ועצב. ובכן, בוא נתחיל בנקודה הזו.
 
אבלות של תחושות
 
אילו, לא עלינו, יבשרו לאדם על מותו של אדם הקרוב לליבו, בן משפחה, חבר או מכר, התגובה הטבעית ביותר תהיה אבל. האבלות במקרה שכזה היא תגובה טבעית, מי ששומע בשורה שכזו מתאבל. כואב לו, חסר לו, מר לו. אבל אם נתפוס אדם כלשהו סתם כך באמצע היום ונאמר לו 'חבר, אתה יודע מישהו מת הבוקר בבית החולים תל השומר, תשמע, תעשה טובה, תתאבל'. קשה לדמיין שהבחור יתחיל לבכות. אולם אם נעצור את אותו אדם ונספר לו על טרגדיה כואבת שאירעה הבוקר בשכונה הקרובה, סביר להניח שנצליח לסחוט ממנו אנחה ואולי אפילו דמעה. וזה אומר לנו שאבלות במושגים שלנו היא תוצאה של תחושות. מי שמרגיש – מתאבל, מי שלא – לא. לכן קשה לנו כל כך להבין איך מבקשים מאיתנו, אנשים צעירים שבאו לעולם אלפיים שנה אחרי טרגדיית תלמידי רבי עקיבא, לחוש צער ולהפגין אבלות על מאורע שלא יוצר אצלנו בלב שום תחושה או רגש.
 
טענה צודקת!ולכן באמת לא מצפים מאיתנו לסוג כזה של אבל. לאבל היהודי בכלל ולזה של ספירת העומר ישנה משמעות אחרת לגמרי. אך קודם כל בוא נבין מה בדיוק אירע שם, בבית מדרשו של רבי עקיבא.
 
חז"ל מספרים לנו שמפסח ועד שבועות מתו באופן פתאומי שנים-עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא, כלומר עשרים וארבע אלף, מספר מבהיל! הסיבה למגיפה האיומה היא 'שלא נהגו כבוד זה בזה'. פירושים רבים נאמרו על המשפט הזה, אנו נשתדל ללבן את הדברים לפי אחד הרעיונות שמציע רבי נתן מברסלב, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב.
 
ראשית, יש להבין, ההגדרה 'לא נהגו כבוד זה בזה' מתייחסת לאדירי תורה, אנשי מעלה עצומים, תלמידיו של גדול הדור באותה תקופה נשגבה, רבי עקיבא. אף אחד לא מעלה על דעתו שהם השמיצו אחד את השני בתקשורת, זלזלו או פגעו זה בזה. אחרת הם לא היו תלמידיו של רבי עקיבא. הספרים הקדושים מדגישים שהפגם המיוחס לתלמידים הללו היה עדין מאוד. ודווקא משום שהם היו כל כך גבוהים וחשובים, נענשו עליו באופן כה חמור. עם צדיקים, אומרים חז"ל, מדקדק בורא עולם כחוט השערה. 
 
כבוד – לבושה של הנפש
 
התורה הקדושה מצווה אותנו לשמור על כבודו של כל יהודי, להיזהר מפגיעה בכבודו ולהשתדל לאהוב אותו. מעבר לכך, קיים ציווי מיוחד על זהירות בכבודו של תלמיד חכם. הכבוד, מסביר רבי נתן, הוא לבושה של הנפש. אנחנו יכולים בקלות להבחין בכך. הכבוד הוא צורך חיוני לכל אדם, פגיעה בכבודו של אדם היא פגיעה נפשית, פנימית, וחמורה יותר מכל פגיעה אחרת בגופו או בממונו. בני אדם רגישים לכבודם הרבה יותר מאשר לגופם. הסיבה לכך, משום שהכבוד הוא לבוש הנפש.
 
כעת אנו מסוגלים להבין שכבוד משמש מעין כלי לתוכן הפנימי שלנו. והתוכן הפנימי של כל יהודי היא החכמה, כמו שכתוב "החכמה תחיה את בעליה". חז"ל מלמדים אותנו שלכל יהודי יש חלק בתורה, ומשמעות הדבר היא שהתורה איננה רק מגילת קלף עתיקה המכילה אותיות ומילים, או ארון ספרים גדוש בחומר. התורה היא מציאות רוחנית גדולה, עצומה ורחבה, והכלים המכילים אותה הם נשמות ישראל. כל יהודי נושא בעצם הווייתו 'חתיכת תורה', והנשמה שלו היא ביטוי לאותו חלק תורני המיוחד רק לו. ואם כך, הרי ששמירה על כבודו היא בעצם שמירה על חלק התורה השוכן בו. לכבד את הזולת זה נקרא לשמור על חלק התורה שלו. הכבוד, בהסתכלות שכזו, איננו רק אקט נימוסי, זו פעילות לאומית לשימור נשמת העם – התורה. הכבוד שאנו רוחשים לזולת מועיל לנו באותה מידה שהוא מועיל לו, משום שתורה לא יכולה להיות שלמה כל עוד חסרה בה אפילו אות אחת. ואם האות הזו שוכנת בתוך יהודי מסוים, אנו חייבים לשמור עליו, לייקר ולכבד אותו, אחרת יחסר לנו חלילה חלק התורה המיוחד רק לו. זו גם הסיבה לחיוב המיוחד של שמירת כבוד תלמידי חכמים. תלמיד חכם הוא אדם המכיל בעצם הווייתו חלקי תורה רבים. קדושה, אמונה ודעת במידה מיוחדת. תלמיד חכם, אומרים חז"ל, הוא ספר תורה מהלך ואף יותר מכך. התורה שוכנת בו, והוא ביטוי לתורה. אנו מצווים לכבד אותו על מנת לשמר את חלק התורה שלו. הכבוד לתלמידי חכמים נועד לאפשר לנו לקבל מאורם ותורתם.
 
כבוד מייקר, ומי שמעוניין ללמוד חייב לייקר את מושא הלימוד. את הרעיון הזה נוכל להבין באופן פשוט: נתאר לעצמנו מצב בו אנו פוגשים אדם בלתי מוכר. הוא מבקש את רשות הדיבור ופותח בהרצאה מורכבת במהלכה הוא מנסה להציג בפנינו תיאוריה מדעית סבוכה. האיש, למראית עין, לא נראה כה מרשים וסביר להניח שאנו לא ממש מתעניינים בדבריו ה'מרתקים'. אנחנו מהנהנים רק לשם הנימוס וממשיכים הלאה.
 
כעת, לו יצויר שלפתע פתאום לוחש לנו מישהו על האוזן 'הלו, אתה יודע מי מדבר איתך כעת…' מסתבר שנחת עלינו לא פחות ולא יותר הוגה דעות ומדען בעל שם. סביר להניח ש'ההרצאה המיותרת' של האיש התימהוני הזה תתגלה לפתע כמאוד חשובה, מרתקת וחכמה. מה אירע כאן? פשוט מאוד. כל עוד לא ייחסנו חשיבות לאומר הדברים זלזלנו בעצם ב'כלי', ממילא גם את החכמה שבתוכו לא יכולנו לקבל. ברגע שאנו מייקרים את הכלי, יש לנו גם את החכמה.
 
ומישהו כבר עשה את הניסוי הזה. במסגרת מחקר כלשהו, העמידו נגן כינור בעל שם עולמי בקרן רחוב. הוא התיישב בתנוחה מקובלת של נגני רחוב מזדמנים, פרס למרגלותיו את נרתיק הכינור והחל מנגן. אנשים חלפו עברו על פניו, מדלגים בשגרתיות על נרתיק הכינור מבלי לחון את האמן האגדי במבט מתעניין אחד. הכנר המפורסם שמעריציו גודשים אצטדיוני ענק, עמד שם בודד כמו אחרון מקבצי הנדבות. היצירות שהוא ביצע בקרן הרחוב היו אותן יצירות קסומות עימן הופיע על בימות העולם. אך בעוד שם הן זיכו אותו בתשואות נלהבות, ברחוב הן לא זיכו אותו אפילו ביחס קל. התוכן אם כן, לא היה שונה. היחס כן. התייחסות נובעת מתוך מודעות לחשיבות הדבר. ההפסד בשתי הדוגמאות שהצגנו לא היה רק נחלתם של האומנים. המדען הבלתי מוכר כמו גם הכנר השכוח הפסידו אולי הערצה, אולם ה'קהל' הפסיד את היצירה בעצמה. באותה מידה, הציווי לכבד את הזולת ולייקר תלמידי חכמים נועד לאפשר לנו לקבל מהם את תוכנם הפנימי. 
 
צינורות להעברת תורה
 
כעת נוכל להבין פרט נוסף. התורה הקדושה, כפי שהסברנו, איננה רק חומר לימודים. התורה היא נשמה. תורה היא גילוי נוכחותו של הבורא בעולם, ואת החומר הזה ניתן להנחיל מדור לדור רק באמצעות אנשים. תורה איננה יכולה להימסר רק כ'קובץ' אלקטרוני או מאגר נתונים. תורה חייבת להימסר בכלי שיוכל להכיל אותה, וגם להנחיל הלאה, והכלי הזה הם נשמות ישראל.
 
וכך ממש אירע במעמד הר סיני. במעמד ההיסטורי העצום והאדיר הזה, ירדה בפעם הראשונה התורה משמים אל הארץ. אור עצום שכזה לא יכול להגיע הנה בלי כלי גדול ומתאים מספיק שיוכל לקבל אותו ולהכיל את תעצומותיו. הכלי הזה, מסביר רבי נתן מברסלב, אלו נשמות ישראל. במעמד הר סיני, אומרים חז"ל, ניצבנו כולנו למרגלות ההר. גם האנשים שחיו באותה תקופה וגם כל הנשמות שעתידות להופיע כאן בעתיד.  והסיבה לכך היא, שכל יהודי מהווה 'כלי' עבור חלק כלשהו בתורה. כדי 'להוריד' הנה תורה היה צורך בהתייצבותם של 'הכלים' כולם. אך נצרך גם מרכיב נוסף – "כאיש אחד בלב אחד" – אחדות. האחדות והשלום הם תנאי הכרחי להנחלת תורה, משום שרק כאשר הכלים כולם משולבים יחד הם יכולים להכיל 'תורה'.
 
התורה אם כן עוברת ונמסרת מדור לדור באמצעות אנשים המנחילים אותה מיד ליד. בכל דור שימשו דמויות מסוימות ערוץ מרכזי להנחלת התורה. וכך אומרת המשנה הראשונה באבות "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים…" בכל דור היו לומדי תורה רבים, אך התורה עצמה עברה באמצעות צינור אחד מרכזי, באמצעותו יכלו כולם לעסוק בה.
 
בדורו של רבי עקיבא, כפי שמגלה האריז"ל, היה הוא הצינור המרכזי דרכו אמורה הייתה התורה הקדושה לעבור הלאה אל הדורות הבאים. ניתן לראות את רבי עקיבא כצינור רוחני עצום המורכב מעשרים וארבעה אלף צינורות קטנים, אלו תלמידיו הרבים. באמצעות הצינור הזה הונחלה התורה אל העולם ואל הדורות האחרים.
 
כמנחילי התורה, היו תלמידי רבי עקיבא חייבים לנהוג כבוד זה בזה. הם היו מוכרחים לשַמֵר יחד כל אחד את חלק התורה של חבריו. לכבד זה את זה, להאמין כל אחד בחלק התורה השייך לחברו. כשחז"ל אומרים לנו "שלא נהגו כבוד זה בזה", הם מתכוונים לומר שבמקום רגיש ומשפיע כמו זה בו ניצבו תלמידיו של רבי עקיבא, כל פגם זעיר בכבוד ההדדי עלול לגרום לפיצוץ גרעיני. בשעה שכל תלמיד משמש צינור להנחלת אור אלוקי כה נשגב, זלזול בו עלול לגרום לקלקול הצינור ולאובדן התוכן. וזה מה שאירע שם. המוות בא כתוצאה מכך שלא ייקרו והחשיבו מספיק את חלק התורה של החבר, באופן שכזה לא היו בעולם כלים להמשיך באופן ראוי ונכון את אורה העצום של התורה. הכלי התקלקל והתוכן הסתלק.  
 
אובדן בממדים בלתי נתפסים
 
כעת יש בידינו קנה מידה כלשהו לשער את עוצם האובדן ועד כמה הוא משפיע על האקטואליה שלנו. ארון הספרים היהודי מכיל תוכן בכמות עצומה ומרשימה ביותר. התורה, כפי שיש בידינו היום, נוגעת בכל תחום אפשרי, בעולם הזה ובעולמות אחרים. יש לנו חלקי תורה רבים – בדרך פשט, רמז, דרש וסוד. מעבר לכך לכל אות בתורה שביעים פנים, אינספור צירופים, הבנות, השגות, ועל כולנה עומק בלתי נדלה של חכמה אינסופית. כעת הבה נבין. כל מה שיש בידינו כיום – הן בתורה והן באמונה, האוצר הזה הועבר אלינו באמצעות מנחילי התורה שהיו כאן לפנינו. אם נעקוב אחרי הרצף נגיע כמובן לדורו של רבי עקיבא. בדורו היווה הוא ותלמידיו הקדושים הצינור להנחלת התורה. וכאן אירע החורבן הנורא. עשרים וארבעה אלף תלמידים, עשרים וארבע אלף צינורות של תורה, מתו והסתלקו מן העולם בבת אחת, בין פסח לשבועות. רק חמישה תלמידים נותרו לו לרבי עקיבא אחרי המגיפה הנוראה, והבולט מביניהם הוא רבי שמעון בר יוחאי. הדבר אומר שכל התורה שיש בידינו כיום, כמו גם כל התורה שהתגלתה, הועברה והתחדשה בעולם מדורו של רבי עקיבא ועד דורנו אנו – גמרא, זהר, גאונים, ראשונים אחרונים, קבלה חסידות מוסר וכל השאר, כל זה הוא התוכן שהועבר והונחל באמצעות חמישה תלמידים בסך הכל. נוכל רק לדמיין איך היו אמורות להיראות התורה והיהדות אילו העבירו לנו אותם עשרים וארבע אלף תלמידים. מפחיד לחשוב!
 
החיסרון, אם כן, הוא שלנו ורק שלנו. איבדנו עשרים וארבעה אלף ערוצי תורה, אמונה, דעת והשגה. בין אם אנו מבינים את משמעות הדבר ובין אם לאו, מדובר כאן באובדן לאומי ממדרגה ראשונה. ואין ספק שאנו חשים בו, רק מבלי ידיעתנו. פשוט מעולם לא ניתנה לנו הזדמנות לחוות את התורה ואת היהדות בצורה אחרת. נולדנו אל האובדן הזה, אך העובדה הזו איננה מפחיתה מעוצמתו.
 
האבלות כאמצעי ריפוי
 
וכעת נשאלת השאלה, באיזו צורה תועיל לנו כאן אבלות?
 
לאמתו של דבר, השאלה הזו אמורה להישאל בנוגע לכל נושא האבלות בעם ישראל. אבלות במובנה המקובל היא ביטוי לצער על אובדן. עם ישראל הוא עם חי הצועד תמיד קדימה, אין לכאורה ביהדות כל מקום לאבל. מה טעם יש לעסוק באובדן בשעה שיש להתקדם הלאה בחיים עצמם? רבי נתן מתייחס לשאלה זו, ומגלה שהאבל היהודי כלל איננו מתייחס לאובדן, להיפך הוא נועד על מנת למלאות את החלל. ביהדות אין מקום לצער על חלב שנשפך. האבל נועד למלא את החלל שיצר האובדן.
 
בימי אבלו של משה רבינו, מספרים חז"ל, נשתכחו מעם ישראל – כתוצאה מפטירתו של משה – שלושת אלפים הלכות. משה רבינו הוא ערוץ התורה המרכזי ביותר. באמצעותו 'ירדה' התורה הקדושה משמים על הר סיני ומשם נמסרה ליהושע, לזקנים לנביאים וכן הלאה. בשעה שהסתלק ערוץ התורה הזה נשכחו בבת אחת שלושת אלפי הלכות, אובדן נורא! מי ש'החזיר' את אותו אוצר אבוד היה עתניאל בן קנז. על ידי פלפולו בלימוד התורה הוא זכה והחזיר את אותן הלכות. לא נוכל להיכנס לפרטי הדברים, אך הרעיון הוא כזה: פטירתו של צדיק, רב או מורה הלכה, גורמת אובדן בעולם. הוא עולה ו'לוקח' יחד איתו את התורה שעברה במשך חייו באמצעותו אל העולם. לכן אנו מתאבלים עליו, האבל הוא ביטוי לאובדן, לחסר. אך האבל היהודי מורכב ממרכיב נוסף – התקשרות. אבל יהודי לא מדבר רק על מה שאין, הוא בעיקר שואף ליצור התקשרות חדשה.
 
האבלות היא געגוע, והגעגוע הזה יוצר חיבור אל הצינור שהסתלק. לכן אבלות יהודית חייבת להיפסק בשלב מסוים. אנו מצווים להתאבל אך לא יותר מדי. מי שמתאבל יותר מדי מכריז כביכול שאין יותר תקווה, גמרנו וזהו.
 
וכאן אנחנו מוצאים תופעה מעניינת. מקובל בעם ישראל שביום פטירתו של צדיק עושים הילולה מכובדת. אוכלים ושותים ואפילו שמחים. מה זה? במסע ההלוויה אף אחד לא העיז להעלות חיוך על שפתיו, כולם התהלכו עטופי יגון, והנה, שנה לאחר מכן, ביום השנה עושים חגיגה? אך זו בדיוק הנקודה. כשנוצר החלל, התורה מחייבת להתאבל, להכריז 'חסר לנו'. רק מי שמודע לחסר יכול להתמלא שוב. אך מיד לאחר מכן חייבים להמשיך הלאה. כעת ניתן להתקשר אל הצינור ואל התוכן ששפע דרכו באמצעות שמחה ותקווה. ביום ההילולה אנו שמחים משום שאנו מאמינים באמת שהתורה לא תשתכח לעולם, תמיד היא תמשיך ותופיע כאן בחסדי השם על ידי הצדיקים החיים וגם באמצעות הנפטרים.
 
זוהי על קצה המזלג משמעותם של ימי האבל. אנו מתאבלים ומבטאים את החיסרון, ורק מי שמודע לחסר יכול למלא אותו. אך האבלות הזו משולבת בתקווה רבה, באמונה ובנשיאת עיניים לגאולה. בל"ג בעומר, ביום ההילולה של מנחיל התורה הבא, רבי שמעון בר יוחאי, אנו חוגגים בשמחה את האמונה שלנו בנצחיותה של התורה והאמונה. 
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!