אמא לכיתת ילדים

כשאני נתקלת באימהות צעירות לכיתת ילדים, אני לא יכולה שלא לחשוב מה הן היו יכולות לעשות עם עצמן ועם השנים הצעירות שלהן. תגיד, מה הסיפור הזה של להביא הרבה ילדים?

7 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 19.05.12

שלום, דוד
 
לאחרונה חשפו בטלוויזיה, בסדרה מרתקת במיוחד, את שגרת החיים בבית החרדי. אני חושבת שהתוכנית הזו זכתה לאחוזי רייטינג גבוהים במיוחד. הציבור החילוני מתעניין כנראה בחיים מהסוג הבלתי מוכר הזה. אני באופן אישי (וזה נוגע מאוד גם להתמודדויות שלי בחיים) מוטרדת מאוד מהעניין של 'פרו ורבו'. לא מהמרכיב המשפחתי, אבל כן מרעיון הריבוי והילודה המסחרית קצת לטעמי, וסליחה אם פגעתי במישהו. תגיד לי, מה הסיפור הזה של להביא הרבה ילדים? אני מבינה שזו מצווה, אבל אתה לא חושב שזה עלול לבוא על חשבון היחס האישי לכל ילד? שלא לדבר על חשבון השלווה והשפיות האישית של הורים. ובכלל, כשאני נתקלת באימהות צעירות לכיתת ילדים, אני לא יכולה שלא לחשוב מה הן היו יכולות לעשות עם עצמן ועם השנים הצעירות שלהן, אם לא היו כבולות באופן טוטאלי למשפחה שהן יצרו סביבן מוקדם כל כך וענקית כל כך. אני באמת מעוניינת להבין את ההשקפה היהודית על הנושא הזה.

* * *
 
קרן, שלום לך
 
ובכן, העלית נושא טעון אבל חשוב ויסודי מאוד – המבט על המשפחה היהודית. הנושא הזה מורכב משום שהוא נוגע במספר תחומים בחיינו. בנושא הכלכלי, במשאבים הנפשיים, בייעודינו האישיים, וכמובן בילדים עצמם.
 
אבל יש לנו בעיה קטנה, בנושא הזה הנקודה ממנה נפתח את הדיון היא קריטית. והיא זו שמשפיעה בעצם על כל הדיון, משום שניתן לפתוח את ההתדיינות מנקודת ההעדפה האישית – מה שנוח לנו, מה שמתאים לנו, ומה שעונה על הציפיות שלנו. אך ניתן גם להתחיל מנקודה אחרת, ונדבר עליה עוד מעט. אני סבור שרוב הדיונים שאת מכירה בתחום מתחילים בדרך כלל מהצד האישי.
 
להוליד זה להעניק לכלל
 
אם נקודת הפתיחה שלנו היא העדפה אישית, הרי שהדיון כולו מתחיל ונגמר במה שנוח ומתאים לנו ולצפיות עליהן חונכנו, או אימצנו לעצמנו מהסביבה והמוסכמות המקובלות. ואם כן, לא מתחיל כאן בעצם שום דיון. כי כשמדובר בהעדפה אישית, לכל אדם יש טעם משל עצמו, ואיש הישר בעיניו יעשה. וזו בעצם תמצית התפישה הרווחת בקרב האנושות של ימינו. נושא הילודה הפך לנושא אישי, להעדפה אישית, וזו תפישה מעוותת נורא. מדוע? משום שהולדה, כפי שנשתדל להבין עוד מעט, היא הדבר הכי פחות אגואיסטי. הולדה זו פעולה של נתינה והתמסרות עבור טובה כללית, מחוץ לתחומה המצומצם של העדפה האישית. ההולדה היא הפעילות הכי חברתית ואידיאליסטית. ורק בימינו, הצליחה האנושות – שלא מספיקה להדהים בשיגעונות המרתקים שלה – לגייס גם את התחום ההכי רחוק מאגו, אל האגו וההעדפה האישית. ואת יכולה לזהות את המגמה הזו בהמון תחומים.
 
עוד מאמרים בגובה העיניים
לך תאמין
אמת – אחת או שתיים?
יהדות על רגל אחת
כולנו על מדים
 
קחי לדוגמא את הפולמוס סביב סוגיית ההפלות, כל כולו נולד מתוך ההתמרדות האגואיסטית של תפישת 'גופי שלי'. אם הגוף שלי, אני בעל הבית, אני המחליט, ומותר לי גם לקחת לשם כך חיים של מישהו אחר – שאף אחד לא יעיז לגעת בנוחות האישית שלי. וכאן, אגב, חובטת בנו המציאות בעצמה. גם מי שאינם מוכנים לקבל ולהבין את האיסור בהפלה, חייבים להודות שהטבע כאן יוצר התנגשות אינטרסים חמורה ומעצבנת. יש כאן חיים חדשים של מישהו נוסף (ויש לקביעה הזו הוכחות מדעיות ברורות). יש כאן בריה נוספת, והרצון שלה להתקיים (לא משנה באיזה אופן נגדיר את הרצון הזה) סותר את הנוחות שלי ו'גונב' את שטח הפרט הכי פרטי שלי. נרצה בכך או לא, היריון ולידה שוברים מיתוס. הם מספרים לנו על כך שחיינו נועדו לצורך נעלה יותר מגוש אגו נינוח. הם מספרים לנו שהאדם הוא חוליה בתוך שרשרת שאין לו עליה כל שליטה. והכי מדהים לחשוב טיפה אחורה. אם אני חושב שיש לי זכות בלעדית על גורלו של גופי, מה היה קורה אילו החוליה שלפני – כלומר הוריי היקרים, היו מחליטים לא לאפשר לי לפלוש להם לתוך החיים? מה שבטוח, שאז לא הייתי כאן כדי לשלוט על גופי ולקבוע את גורלו ואת גורל צאצאיו.
 
ועוד נקודה לגמרי שולית. שימי לב לאופן בו מדברים היום על הולדה. קוראים לזה 'להביא ילדים', שומעים ברחוב גם כאלו שמתיימרים 'לעשות ילד'. ואנחנו יודעים שילדים אפשר רק לקבל כמתנת שמים. מי שרואה בילדיו מתנה שמקבלים מלמעלה, מתייחס לכל הנושא הזה בענווה ובהכנעה, משום שהוא מבין שתחום ההולדה קשור למערכת רחבה וגדולה, הרבה יותר מצרור העדפותיו האישיות והנחותות. הוא מבין, שכנברא יש לו את הזכות המדהימה לקחת חלק במעשי בראשית ובהתהוות המציאות בדרך אל היעוד האוניברסאלי, אותו מוביל בורא עולם באמצעות נבראיו הנבחרים, אל נקודת הסיום והשלמות אליה כולנו מצפים להגיע בעזרת השם.
 
דבר אחד ברור. התייחסות שכזו לתחום הילודה לוקחת את ההתמודדות עם כל הנושא המורכב והמתיש הזה למקום אחר לגמרי. ועוד דבר ברור. הורים שרואים בילדיהם יעוד-על, הורים שרואים בהולדה וגידול צאצאים תכלית – מעניקים לילדיהם את הנוכחות הכי בריאה והכי יציבה בעולם.
 
ילדים זה שמחה
הג'וב הכי טוב בעולם
 
שאלה של נקודת מבט
 
אם תתבונני, קרן, תוכלי להבין שהקושי שלך להבין את העולם של אותן אימהות צעירות שהזניחו את האופציות הקוסמות שהיו להן להצליח, ולהשקיע את עצמן ביעוד כזה או אחר, נובע מנקודת הנחה כלשהי. את יוצאת מנקודת הנחה שהחיים הם אופציה פתוחה לעשות-עם–עצמי-משהו, והאמת היא שגם האמיהות הללו מבססות את עולמן בנקודת הנחה שכזו. השאלה היא מה נקרא 'לעשות עם עצמי משהו'? אם זה נקרא לעשות מה שנוח לי, אז משפחה ו'כיתת ילדים' בבית זו המסגרת הכי פחות מומלצת. אבל אם הדבר הכי נעלה שנוכל 'לעשות-עם-עצמנו' הוא לשרת מטרה אלוקית-נצחית ובעלת משמעות כלל עולמית, הרי שהולדה היא התרומה הכי יפה והכי אמיתית ליעוד הענק הזה. וההשקעה התמידית והיומיומית בתרומה זו, כלומר בילדים ובבית, היא המעשה הכי מחבר והכי מזרים אנרגיות רוחניות של אמונה ושמחה, משום שאמא למשפחה יהודיה היא שגריר נאמן לבורא עולם. היא מחזיקה בעשר אצבעות את תכלית מעשה שמים וארץ. והיא עושה זאת ללא כל סמל מרשים, בלי הימנונים לאומיים, בלי תהלוכות, דגלים והצהרות רעשניות. היא פשוט עושה זאת במו עצמה. כל הכבוד!
 
ואת יודעת מה, נקודת ההתחלה הזו משפיעה המון גם על האופן בו אנו חיים את שגרת גידול הילדים (כן, אפילו כשמדובר בבן, בת וכלב מחמד). מי שרואה בצאצאיו העדפה אישית, יעוד אישי וכל אלה, ישדר לילדיו – גם בלי לשים לב – את התחושה שהם כאן עבורו ועבור הסיפוק האישי שלו. הוא לא יוכל לקבל אותם כפי שהם. משום שאי שם, עמוק עמוק בלב, הוא 'הביא אותם' כי התאים לו וכי בא לו שיהיו לו כאלה. וכשמשהו לא יסתדר עם ה'בא לו', אז הוא כבר לא ירצה אותם בסביבה. ואז הם יימצאו שם רק על תקן 'אין מה לעשות, ככה זה…' 
 
'פרו ורבו' כיסוד הקיום
 
וכעת לעצם העניין.
 
כפי שכתבת, קרן, ההולדה היא מצווה והיא ממוקמת במקום ראשון, לא רק בסדר הכרונולוגי כמצווה ראשונה הכתובה בתורה, אלא גם בסולם ההיררכיה הרוחנית. רבי נתן מברסלב מעניק מבט מיוחד במינו לנושא הזה. באופן תמציתי הרעיון הוא כזה: כיהודים מאמינים אנחנו יודעים ומאמינים שהמציאות אותה אנו חווים, כמו גם המציאויות האחרות שמעבר לתחום החוויה והתחושה או ההבנה שלנו, שואפים כולם לקראת תכלית. העולם אל נברא בחינם ויש לכל מה שקורה וקרה כאן מטרה ותכלית נעלה ונשגבת. חכמי התורה מכנים את התכלית הזו 'לגלות אלוקותו יתברך'. העולם נברא כדי לספר על בוראו. לגלות את גדלותו של הבורא, ויש ברעיון הזה עוד עמקות רבה. תכל'ס, אנו בני האדם ממלאים מקום מרכזי בהגשמת התכלית הזו. האדם נברא כדי 'להביא' הנה גילויי אלוקות. אם בכך שהוא גורם לבורא לרחם עליו, את ההיבט הזה ניתן להמשיל לבן הקטן והחמוד שגורם לאבל'ה לחזור הביתה בלילה 'רק בשבילו'. ואם באופנים אחרים, האדם בכל אופן הוא נזר הבריאה, ואחת מהדרכים בה הוא ממלא את ייעודו היא הולדה. ההולדה זהה מאוד לתהליכים רוחניים נשגבים כפי שהם מתוארים בספרי קבלה. לפי תורת הסוד, ההתהוות של המציאות כרוכה ב'סדר השתלשלות'. כלומר, עולמות עליונים מאצילים ויוצרים עולמות תחתונים יותר, וכך קורה שמציאות רוחנית 'מולידה' מציאות רוחנית אחרת. כך אגב, מגיע הנה השפע הגשמי. במקור הוא רוחני לגמרי, אבל עד לכאן הוא עושה דרך ארוכה, משתלשל ונולד ממצב למצב, מרוחני לגשמי, עד שאנו בני האדם החומריים מסוגלים להתפרנס ממנו. ההשתלשלות הזו, שכרוכה גם מטבע הדברים בהגשמה, היא למעשה התגלות. דבר שיורד כלפי מטה ומתגשם, הרי הוא מתגלה, כלומר נעשה מושג. וזו בעצם המטרה – לגרום לרוחני להיות מושג ומורגש בחושי הגשמי.
 
תכנון המשפחה ואמונה
הילדים המיוחדים של אלוקים
 
את הפעולה הזו עושה הולדה. כל ילד שנולד הוא כמו עוד עדשה להכיר דרכה את בורא עולם. כי כמו שילדיו של אדם מספרים עליו, לכל ילד יש תכונה מיוחדת שיכולה להזכיר את האבא מזווית אחרת (במציאות זה לא ממש מדויק כי לא כל הילדים מזכירים את ההורים. אבל ברוחניות כל עילה קשורה באופן מוחלט בעילתה – כלומר, באבא הרוחני שלה, ולכן בהכרח כל תולדה נושאת תכונות של ההורה שלה) כך גם עם ישראל שנקראים 'בנים למקום', מספרים על אביהם – על בורא עולם ישתבח שמו לעד. לכן אנחנו מוצאים בהקשרים רבים את ההתרבות של עם ישראל כרוכה עם התכלית של עם ישראל, או עם גאולת ישראל. במצרים ההולדה היוצאת מגדר הרגיל (ששה בכרס אחת) קשורה עם בשורת הגאולה ונחשבת לניצוץ גאולי במעמקי החושך המצרי. כך גם בברכות שהתורה מברכת את עם ישראל כתמורה לשמירת התורה, ההולדה והפריה ורביה הם אות ברכה, משום שילודה היא התגשמות תכלית הבריאה. ההתרבות של עם ישראל היא השבחת התכלית היהודית והעולמית.
 
ילדים – הדבר התכליתי הנעלה ביותר
 
ואם כך, אנחנו מבינים כעת שהולדה זה לא רק אמצעי להגדלת המין האנושי. ההולדה היא תכלית בפני עצמה. עצם הופעתו של ילוד אישה נוסף בעולם יש בו 'גילוי אלוקות' עצום. וזוהי למעשה התכלית הנעלה ביותר.
 
כעת, כשאדם מחפש לעשות-עם–עצמו-משהו, הוא מעוניין מן הסתם שהמשהו הזה יהיה מועיל. ומי קובע מהו מעשה מועיל ומשמעותי באמת? מי שיצר כאן את כל המערכת. מי שברא את העולם ותכנת אותו – בורא עולם. והוא מציב באמת את מצוות 'פרו ורבו' כבר בפתיחת ספר הספרים, בספר בראשית בפרשה הראשונה בתורה. "ויאמר…פרו ורבו ומלאו את הארץ". רבי נחמן מברסלב מסביר שאין הכוונה כמובן רק למלאות את העולם בבני אדם. משום שהאדם – עיקרו דעת. מי שמסתובב בעולם ולא ממש יודע מדוע נפל כאן במרכזו של הכוכב התכלכל ששמו כדור הארץ, לא מסוגל למלא את ייעודו בעולם. לכן, אומר רבי נחמן, התכלית היא 'למלאות את הארץ' בבני אדם, כלומר באנשים שיודעים ומודעים או מחפשים לכל הפחות את תכליתם. ואת היעוד הזה מוטל על כל אחד מאיתנו למלא באופן היותר טוב ובצורה היותר נאמנה.
 
זה למעשה העיסוק המרכזי של כל משפחה יהודית. והעיסוק הזה ממלא את כל יומם של אם יהודיה ושל אב יהודי, וזה ממש לא משעמם, ההיפך, זה מדהים, מיוחד במינו, ויש בזה המון המון צבעים וטעם ובעיקר משמעות. נכון, כמו כל עיסוק משמעותי 'על אמת', לא תמיד מרגישים את העננים הוורודים ואת 'קרבת השם' הקסומה, אבל מי שמאמין ומי שמחפש אמונה יודע וחש תמיד את נוכחותה של התכלית ושל היעוד בעולמו האישי, ואין חיים מאושרים מאלה.
 
טובת הילד
 
ובנוגע לטובת הילד. קרן, הצגת את החשש שמספר רב של ילדים גורע מאיכות ההורות והיכולת להעניק. את העדויות מהשטח אשאיר לאימהות, הן תוכלנה לספר על כך טוב יותר, על איכות ההורות במשפחות ברוכות (תמיד ישנם מקרים יוצאי דופן כמובן, אנחנו מציגים את המציאות הכללית) אני אסתפק במספר מילים על הרעיון עצמו.
 
כרגיל, וכמו בעוד תחומים, אנחנו בפעמים רבות משקרים קצת את עצמנו. משכנעים את עצמנו שטובת הילדים לנגד עינינו, בשעה שבעצם את טובתנו ונוחיותנו אנו מבקשים. בנושא זה קל מאוד לבחון את הטענה הזו: תשאלי את עצמך, האם אנחנו באופן אישי היינו מעדיפים שלא להיוולד, מאשר לבוא הנה לבית צפוף יותר? אני סבור שרוב בני האדם שיש להם קורטוב שמחת חיים יענו על כך בשלילה. החיים הם המתנה היקרה ביותר קיבלנו. אבל המתנה הזו יכולה להיות שווה משהו רק בשעה שמבינים שיש להם יעוד נעלה יותר מלאכול, לעבוד להתפרנס ושוב לאכול ולשרוד. ואם ישנה תכלית שכזו, אין לנו את הפריווילגיה למנוע אנשים אחרים מלזכות ליטול בכך חלק. אדם אינו מעדיף 'לא להיות' על פני חיי קושי והתמודדות. לכן, להוליד ילד לא יכול אף פעם להיות על חשבונו או לרעתו! ובכלל, מי שיודע ומאמין קצת במשמעותם של החיים, מבין עד כמה מגוחך להשוות קושי חומרי כזה או אחר ולחשב אותם כשיקול כלשהו מול העדפת החיים.
 
אין ספק שכל בית מהווה מקרה אישי לגופו, אין ספק שההתמודדות בשטח אינה פשוטה, ואין ספק שבכל מקרה שיש צורך או קיים חשש לבריאות או יכולת העמידה של ההורים, יש לדון על כך בכובד ראש ועל פי דעת תורה. לשם כך ישנם מורי הוראה, רבנים ומנהיגים שמעניקים להולכים לאורם את ההדרכה הספציפית המתאימה למצבם.
 
והעיקר, שנזכה להיות שותפים מעשיים, כל אחד בתחומו, בהתהוותו, קיומו והתקדמותו של עם ישראל.
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

לכל איש יש את הסיפור שלו, את עושר חייו וגם את החיסרון שלו. אין באמת אדם בעולם הזה שיש לו הכל. אם יש לך שם יש לך תיק, וזה לא פוסח על אף אחד.

Featured Products