הילד מפונק? מה עושים?

היום מוצעת לכל תינוק חבילת מכשירים
אטרקטיביים: אייפון, אייפוד, אייפד, טבלט
במחירים שאסור לפספס מהרגע שהוא
נולד, ועוד לא הזכרנו את מה שהוא ידרוש
כשיגדל. ילד מפונק, איך לא?
 
 
הורים רבים שואלים אותי איך יכול להיות שהילדים שלהם הופכים לבוסים בבית?
 
ללא ספק, שאלה טובה. אך כדי לענות עליה יש לבדוק כמה דברים, כשהראשון בהם הוא להבין מה זה פינוק, ובכלל, מאיפה זה מתחיל.
 
אז ככה, פינוק זה לא עודף אהבה. ילדים חייבים לקבל טונות של אהבה מההורים. כן, לאהוב בלי גבולות ובלי שום תנאים. זאת אהבה.
 
פינוק, לעומת זאת, זו התחושה המעצבנת שהילד מרגיש שהכל מגיע לו, כשהוא לא יודע מה זה לא. התוצאה של מצב כזה היא ילד חסר ביטחון, תלותי, ובהמשך גם לא יצליח להתמודד עם אתגרי החיים. הגורם העיקרי למצב כזה הוא, כמובן, נתינה מוגזמת של ההורים לילד – ואני מדבר על דברים גשמיים, לא אהבה ורוחניות, דבר שמוביל כמובן לכפיות טובה מצד הילד להוריו. אין בסיפור הזה הכרת הטוב, אין כאן תודה. הוא נמצא במצב של 'כל העולם מגיע לי' זו הסיבה שאין על מה לומר תודה.
 
תודה, משם זה מתחיל ומשם זה מוביל לאחד משני התסריטים:
 
תסריט ראשון – ילד עם הכרת הטוב הוא אדם חיובי, עם ביטחון, שמח בחלקו, הוא לא מפונק, לא מקנא באף אחד. גם העתיד מבחינה חברתית וההתמודדות עם אתגרי החיים נראה טוב מתמיד. אדם חביב שהרבה דלתות בחיים יכולות להיפתח בפניו. אמירת תודה מעלה חיוך על פניו, והוא גם טיפוס מאיר פנים לזולת.
 
תסריט שני – ילד כפוי טובה שלא יודע להעריך כלום, טיפוס שלילי ואנוכי, קנאי, מאוד לא שמח בחלקו, מקנא בכל מי שרק אפשר, טיפוס בכיין שיגלה קשיים חברתיים והתמודדות עם החיים עצמם. בקיצור, טיפוס בלתי נסבל.
 
התסריט השני, לעניות דעתי, הוא חלום הבלהות של כל הורה. ילד, כמו זה המתואר בתסריט הראשון הוא השאיפה של כל הורה, הנחת, השמחה והשקט הנפשי. אבל איך עושים שזה יהיה מציאותי?
 
חז"ל אומרים (גמרא, מסכת נדרים פ"א, ע"א): "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה…" ומה זה אומר? האם רק עניים הופכים לתלמידי חכמים? האם רק עניים יודעים לחנך?
 
לא, חז"ל באים ללמד אותנו מסר חשוב בדברים עמוקים שאמרו לפני שנים רבות. נתינה חסרת מעצורים, במיוחד היום כשהטכנולוגיה מציעה לכל תינוק חבילת מכשירים אטרקטיביים: אייפון, אייפוד, אייפד, טבלט במחירים שאסור לפספס, וזה עוד בלי להזכיר את כל הדברים שכולם קונים ולכולם יש, אז גם הילד רוצה – היא אחד הדברים שהורסים את הילדים. הנקודה היא, שזה מתחיל קודם כל עם ההורים. כן, אנחנו רוצים לתת להם כל מה שהם רוצים, למלא את צרכיהם ולהיות בטוחים שטוב להם ושהם מקבלים את מה שהם צריכים, בעיקר כדי להשתיק את המצפון וגם שאף אחד לא יגיד שאנחנו הורים רעים. כי איזה הורה לא רוצה שהילד שלו יהיה מאושר כאן ועכשיו? נתינה זו הופכת להרסנית, היא הגורם העיקרי לפינוק שהורס את הילד.
 
חז"ל מלמדים אותנו כאן מסר חשוב: הורים יקרים, תחשבו טוב לפני שאתם נותנים בקלות כל דבר לילד. אל תחשבו שזה מה שיעשה אותם ילדים טובים וחכמים. לא העושר הגשמי משחק כאן תפקיד. רק העושר הרוחני.
 
ישנם ילדים שגדלים בתוך שפע ועושר. ההורים שלהם קונים להם כל מה שהם חפצים. הם רק מרימים את היד והדבר כבר מגיע אליהם. כעבור כמה שנים ההורים לא מבינים למה הילד לא שמח, למה הוא לא מסופק. אבל זה ברור, וזה יתברר עוד יותר ככל שהוא יגדל, וזה יבוא בעיקר לידי ביטוי בכפיות הטובה שלו כלפי כולם. אתם יודעים איך זה ישפיע על החיים שלו בעתיד – בזוגיות, בחינוך ילדיו שלו? אני שמעתי על מקרים כאלה וזה היה, במילים עדינות, מאוד לא נעים.
 
הרבה הורים נוטים לבלבל בין חום ואהבה לבין פינוק, שבא לידי ביטוי בדברים גשמיים. הנתינה הגשמית גורמת להורים להרגיש כביכול טוב עם עצמם, 'הנה, נתתי לו את מה שהוא רוצה, את מה שהוא צריך, עכשיו אני יכול להיות רגוע…' טעות איומה. הנתינה העיקרית והחשובה היא רוחנית-רגשית. חינוך טוב הוא לא נתינת המשחק הכי נחשב. חינוך טוב הוא עידוד, מילה טובה, חיבוק, טיולים ביחד, זמן איכות עם הילדים. כל השאר הוא תחלופה זולה לדבר האמיתי שהילד צריך. ובהמשך, ההורים רצים עם הילד מפסיכולוג אחד לשני לטפל בבעיות הרגשיות שהילד פיתח בגלל שהם העניקו לו אהבה בדמות משחקים ומכשירים, במקום את הדבר האמיתי.
 
ילדים כאלה, כך מגלים מחקרים, הופכים למבוגרים רגשניים, הם חסרי ביטחון ובקושי מצליחים להסתדר בחברת אנשים. את כל זה אפשר לחסוך אם נדע להעניק לילד את מה שהוא צריך באמת.
 
גבולות, זה חלק מחינוך טוב ומה שעושה את הילד בריא בנפשו. זו הסיבה שחז"ל מזהירים ממש, מכיוון שעניות גורמת לאדם להיות עניו. נכון, זה לא אומר שנבקש להיות עניים על מנת לחנך את ילדינו כראוי, אבל נראה לי שהמושג 'עניות' בהקשר זה מסמל נתינה נכונה ואמיתית עם גבולות, כי כשיש גבולות לא מרגישים שכל העולם מגיע לי, אין גאווה, אין מרמורים ובכיינות, אין תחושה שהכסף הוא הכל. כל אלה מרחיקים את האדם מהרוחניות שלו, מהקשר שלו עם עצמו ועם בורא עולם. ואין לך דבר יותר גרוע מזה.
 
ילדים מרגישים גאווה עם "הקניין" שיש ברשותם. תראו איך ילדים שכל הזמן רק מקבלים מתגאים על חבריהם. אבל ילדים שמקבלים בטוב טעם, כשהנתינה של ההורים היא קודם כל רוחנית-רגשית ואחר כך גשמית – ורצוי מאוד את מה שצריך ולא מה שרוצים – הם עולם אחר לגמרי. הם יודעים להעריך, הם יודעים לקבל באהבה מצבים של אין, הם יודעים לומר תודה על הכל, גם על מה שהם לא מקבלים.
 
המסר של חז"ל הוא לא רק לתת את הדעת על ילדי העניים. שהרי יש לך ילדים "עניים" שיש להם הכל אבל אין להם כלום. כשאין אהבה של אבא ואמא, מה שווים כל המשחקים? כשאבא ואמא כל הזמן עסוקים בקריירה שלהם, מה שווים כל הדברים היקרים שהם קונים להם?
 
העניים, כך מלמדים אותנו חז"ל, לא מפנקים את הילדים שלהם בגשמיות מסיבה אחת – אין להם עם מה. נכון, אנחנו רוצים לתת לילדים, אבל זה צריך להיות בצורה מבוקרת, שהילד יאמר תודה ויעריך את מה שיש לו. שהילד ישמח בחלקו. זו הבחינה של ללמוד מהעניים.
 
אם כל הורה יאמץ את "גישת העניים" בחינוך הילדים הוא ירווה מהם נחת ושמחה לאין שיעור. ילדים בריאים, בגוף ובנפש, זה קודם כל אהבה וחום מההורים. רק אחר כך אפשר לתת לילד גם את החלק הגשמי. ובעיקר, ללמד את הילדים לומר תודה, להכיר טובה על כל מה שעושים איתם, שהרי שום דבר לא מובן מאליו – לא בין בורא עולם לברואיו, לא בין בני הזוג, לא בין אדם לחברו, ולא בין הורה לילדיו.
 
להרחבה בנושא, אתם מוזמנים לקרוא את הספרים חינוך באהבה ושעריו בתודה.