אני רק השליחה

זה מרגיש כל כך כבד שהכל נופל לנו על הכתפיים. אבל באותו יום, כשחלק מהנוסעים באוטובוס הפכו שותפים לאותה שיחה, הבנתי שאני רק השליחה. איזו הקלה!

3 דק' קריאה

יהודית בל

פורסם בתאריך 23.06.13

זה מרגיש כל כך כבד שהכל נופל
לנו על הכתפיים. אבל באותו יום,
כשחלק מהנוסעים באוטובוס הפכו
שותפים לאותה שיחה, הבנתי שאני
רק השליחה. איזו הקלה!
 
 
לא מזמן קיבלתי מתנה יקרה. זה קרה באוטובוס של אגד שעשה את דרכו מרחובות לירושלים.
 
האוטובוסים של אגד, למי שלא יודע, הם מקום נפלא לעשות את התפילה האישית שלנו (התבודדות) עליה מדבר רבי נחמן באינספור מקומות. בכל אופן, לנוסע התמים ש'שבוי' בתוך הכלי זה במשך שעה, או יותר, זו הזדמנות נפלאה לתקשר עם האינסוף בלי שום קשר ליעד הסופי של האוטובוס. וחוץ מזה, אי אפשר שלא להתפלל כשהאוטובוס דוהר בסיבובים בזמן שהנהג סופר את הכסף ומדבר עם מישהו מהספסל מאחוריו. ואני לא מגזימה. זה מבחן אמונה אמיתי, רק כאן בישראל…
 
נחזור למתנה. אם לא קראתם את ספרו המדהים של הרב שלום ארוש בנושא חינוך ילדים – חינוך באהבה – זה הזמן לקנות את הספר ולקרוא אותו. אתם חייבים את זה לילדים שלכם! בכל אופן, יש לי ילדים מקסימים ומתוקים ששעות רבות אני מקדישה בתפילות עליהם, ולו רק כדי שיכוונו את האנרגיות שלהם למקום טוב, לרוחניות, לתורה ולעבודה על מידות הנפש שלהם. בספרו, מגלה לנו הרב ארוש שכמה שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו – בורא עולם אוהב אותם יותר! ולא רק, הוא בעצם השותף שלנו בחינוכם וגידולם, במקצוע החדש שרכשנו – הורות – מיד אחרי שהילד הראשון נולד. זה נשמע נפלא, כי עכשיו באמת אפשר לנשום לרווחה, יש מי שעוזר לנו לגדל אותם כמו שצריך. הרב אליעזר רפאל ברוידא אומר תמיד "שהמרחק הכי גדול הוא מהמוח ללב". וזה אומר, שלא פעם זה באמת מאתגר להפנים את הרעיונות העצומים שמציג הרב ארוש בספר חינוך באהבה, ומה שחוויתי באותו יום לא יוצא דופן.
 
וכמו תמיד, בנסיעה שלי מרחובות לירושלים עשיתי את ההתבודדות שלי. דיברתי עם בורא עולם על אחד מהילדים שלי. מזה מספר חודשים הוא נמצא בבית ספר חדש וחווה קשיי הסתגלות והתאקלמות לא קלים. פתאום הבנתי שהבן שלי, למעשה, לא פגש את היועץ של בית הספר. החלטתי להפסיק לכמה דקות את ההתבודדות ולהתקשר למזכירות בית הספר הכי דחוף שאפשר.
 
כאן אציין ואומר שאני דוברת אנגלית והעברית שלי ממש לא משהו. המזכירה, לעומת זאת, דוברת עברית עם אנגלית מאוד לא משהו. תוך כדי הנסיעה ניסיתי להסביר למזכירה החביבה שהבן שלי צריך לפגוש את היועץ, וזה דחוף.
 
בדרך כלל, כשאדם לא מבין שפה הוא נוטה לדבר בקול רם, כאילו שזה יעזור למישהו מבין המשוחחים להבין טוב יותר. הדבר הבא שקרה היה שהנהג התחיל לצעוק עלי וביקש שאסיים את השיחה (אחרי הכל, אי אפשר לגרור אוטובוס מלא בנוסעים לדילמה בה הייתי). עניתי, תוך כדי שאני מנסה לשדר רוגע, והסברתי לנהג שאני באמצע שיחה מאוד חשובה, עם בית הספר של הבן שלי. הדרך בה בחר להפגין הזדהות עם מה שהרגשתי לא הייתה כל כך מובנת, אבל שיהיה – הוא הגביר את הרדיו כדי שלא ישמעו אותי.
 
המזכירה העבירה אותי למנהל בית הספר שהאנגלית שלו הייתה גרועה יותר מהעברית שלי. ושוב, דיברתי בקול רם ולאט, מציגה את עצמי ומסבירה את הסיבה בגלל התקשרתי – הצורך למפגש דחוף של הבן שלי עם יועץ בית הספר.
 
בחור אצילי שישב לא רחוק ממני, נתן את דעתו לצער בו הייתי והחליט לעזור לי בתרגום, אלא שהוא כל הזמן שאל אותי בעברית מה אני רוצה לומר. ניסיתי לענות בעברית, אבל הבנתי שזה בלתי אפשרי. הרגשות החלו להציף אותי, כמו גם הדמעות בעיניי. למרות שהוא לא כל כך הצליח לעזור, הוא המשיך לומר, שוב ושוב, בקול רם, את המילים הנכונות שאני צריכה לומר, אבל אני לא הייתי בטוחה שאלו הן המילים הנכונות.
 
בסופו של דבר המנהל הסכים לטפל בעניין. הוא אמר שישתדל להתקשר אלי שוב. וכאן הדמעות נכנסו לתמונה, אחרי שניתקתי את השיחה, הן פשוט פרצו כמו נהר מהעיניים שלי. הנהג הנמיך את הרדיו ואמר לי שאני לא צריכה לדאוג. ואז, חזר שוב למוסיקה שהתנגנה לה ברקע.
 
והנה אני שם, על הספסל באוטובוס מרחובות לירושלים, מרגישה כמו האדם הכי חסר אונים שישנו עלי אדמות. ואז, הטלפון מצלצל ואני ממהרת לענות. האם יכול להיות שהמנהל טיפל בעניינים כל כך מהר?!
 
לא, זה היה הילד המתוק והמקסים שלי, שעל הנשמה שלו אני נלחמת כאן בהתבודדות, על הספסל באוטובוס. הוא נשמע כל כך נעים, רגוע ומרוצה.
 
"אמא, פגשתי היום מורה מדהים דובר אנגלית, הוא מקליפורניה". ואז תיאר בהתלהבות את המפגש שהיה להם במשך שעה. "הוא היועץ של בית הספר" אמר לי בשמחה, "ואני באמת מחבב אותו".
 
אני חושבת שבאותו רגע הרגשתי איך הנשמה שלי מתנתקת לכמה דקות מהגוף שלי. אמרתי לו שאני מאוד שמחה לשמוע שהם נפגשו ושאני מקווה שהוא יצליח לעזור לו ושהכל יסתדר.
 
"אמא, אל תדאגי, טוב?"
 
זה הרגע שהמתנה פשוט 'הכתה' בי.
 
בורא עולם הראה לי, כמו שאומר הרב שלום ארוש בספרו, שהוא מאוד, אבל מאוד, אוהב את הילד שלי והוא כבר טיפל בעניין (עוד לפני שנכנסתי לתמונה, והמנהל והמזכירה, הנהג והבחור האצילי מהאוטובוס).
 
אלוקים היקר, הראתה לי שאני רק השליחה שלך, מי שמטפלת בנשמות שלך – הילדים שהפקדת בידיי, ושאתה האבא הנפלא שדואג להם. ואני, כל מה שאני צריכה לעשות הוא רק להתפלל, ואז לזוז הצידה ולתת לך לנהל את העולם, כי זה התפקיד שלך, לא שלי.
 
זה היה מתיש לשחק את התפקיד של אלוקים. מה גם שלא הצלחתי בזה מי יודע מה (אם בכלל…)
 
איזה מרגש לדעת שבורא עולם באמת אוהב את הילדים שלי, אפילו יותר ממה שאני אוהבת, ושהוא השותף שלי במקצוע המתוק שהעניק לי – אימהות. ואני מאוד שמחה להיות השליחה שלו לביצוע אחת המשימות הכי יקרות לו בעולם.
 
ואני גם שמחה לעדכן אתכם שהבן שלי חווה שינויים דרמטיים, יש לו רצון גדול להצליח ואני מאמינה שהוא יעשה את זה. אמשיך להתפלל עליו, כשאני יודעת, היום יותר מתמיד, שהאבא המתוק והמקסים שלו בשמים מנהל את כל העניינים.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אף פעם אריק לא נתן לי להכין איזה תבשיל לבד. לפעמים הרגשתי שהוא ממש שולל לי את העצמאות והוא מתנהג אלי כאילו שאני תינוקת או מוגבלת.

Featured Products