המדריך למנקים

השבוע, על פי נטלי קובן, נשמעת יריית הפתיחה וכולם יוצאים למרדף המטורף אחרי פירורים וגרגירי אבק. המדריך למנקים, עם תובנות מיוחדות ומצחיקות של נטלי.

4 דק' קריאה

נטלי קובן

פורסם בתאריך 22.03.14

אם הייתי קצת יותר מאורגנת, את המאמר הזה הייתי כותבת לכם כבר לפני חודש. אבל אני לא. למה? כי אני מקווה להתחיל לנקות את הבית לפסח בשבוע הקרוב. כשהבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות (הרבה ברירות אין לי) בורא עולם נתן לי את התובנה המדהימה: כל פעם שאני חושבת על הניקיון של פסח, על מה שאני צריכה לעשות ובאיזה חלק או רהיט בבית לטפל, זה סימן לחמץ הרוחני שבי, זה שאני צריכה לטפל בו בפנים, עמוק בתוכי.
 
השנה, וזה תפס אותי כמה ימים טובים, לא הצלחתי להבין מאיפה בכלל אני מתחילה את הניקיון. ולמרות שלוח השנה מראה שנותרו שלושה שבועות לפסח, לא פתחתי אפילו מגירה אחת, גם לא הזזתי חתיכת רהיט. העמדתי פנים שהכל בסדר, אבל בפנים? אח, בפנים… מערבולת הרגשות עשתה את שלה. הר של מתחים ולחצים פתאום נערם לו שם בפנים.
 
אז עשיתי מה שאני עושה תמיד כשאני נתקעת: דיברתי עם בורא עולם כשישבתי ליד קברו של הבבא  סאלי זי"ע – רבי ישראל אבוחצירא. הרבה תובנות קיבלתי בתפילה לידו על תחומים ודברים בחיים שבעלי ואני תקועים בהם. יומיים אחרי התפילה הזו כל הקומה העליונה הייתה נקייה ומוכנה ומזומנה לפסח.
 
מאמרים נוספים בנושא:
עבדים היינו… ועכשיו?!
פסח, אבל למה פאניקה?
להוציא לפסח את הנשמה
 
בעולם החומרי והשטחי בו אנו חיים קל מאוד לשכוח שהניקיון לפסח הוא, בעצם, ניסיון-ניקיון רוחני. כי אם הוא לא היה כזה, לא היינו מחפשים את החמץ עם נר בחושך כשאי אפשר לראות שום דבר…
 
אז עם עזרתו של הבורא כמובן, הפשלתי שרוולים והחלטתי ליישם את התובנות הרוחניות, להבין שהחמץ האמיתי שאנחנו צריכים להעיף החוצה, כשאנחנו מוציאים את זה שבבית, נמצא בתוכנו. וכמו הלחם שמחביאים לפני בדיקת חמץ, ברגע שמוצאים אותו אפשר, כפי שממליץ רבי חיים דוד אזולאי זי"ע – החיד"א, לשרוף אותו למחרת ביחד עם החמץ הגשמי (ביעור  חמץ) בבוקר של אותו לילה מיוחד מכל הלילות, הלוא הוא ליל הסדר.
 
תסריט מספר 1 – הכורסה נקייה
 
בדיוק סיימתי – אחרי שעתיים תמימות! – לנקות את הכורסה מכל פירורי החמץ הסוררים. עם קיסמים ופינצטה הדפתי את הפושעים המבוקשים בכל בית לפני פסח – פירורים וגרגירי אבק – בנוסף למברשת השיניים, המטליות, הספוגים, חומרי הניקוי… יו ניים איט.
 
הזהרתי, ובקול גדול, את כ-ו-ל-ם!!! להתרחק מהכורסה. זה אזור סטרילי נטול חמץ. אחרי כמה דקות בן העשר שלי החליט להתיישב לו על הכורסה הזו כשהוא אוחז בידיו שקית מלאה בבייגלה, ואוכל להנאתו. מיותר לציין שהפירורים התפזרו בכל מקום על הכורסה, חדרו בין כל החרכים והסדקים שלה.
 
ואני הגבתי עם:
 
כעס – כעסתי על הילד, על אלוקים, על משה רבינו (כי מי החליט שאנחנו צריכים את החג זה בכלל?!?)
 
זעמתי – אני לא מאמינה! עוד שעתיים לבזבז על הכורסה הזאת?!? גם ככה לו"ז הניקיונות צפוף, שאפילו לעצום את העיניים עד יום שבת לא בא בחשבון!
 
בכי היסטרי – הכורסה! הכורסה! הכורסה!…
 
דיכאון וייאוש – אין טעם לנקות עוד שום דבר. גם ככה לא אספיק לעשות שום דבר. זה כל כך קשה לי, יותר מדי בשבילי. הייתי צריכה להתחתן עם הבחור ההוא הבפסטיסטי שהציע לי נישואים אז בקולג'….
 
נקמה – עכשיו הילד ילמד שיעור ניקיון מאלף בחיים – הוא ינקה את הכורסה הזאת! ואת המטבח, ואת החדרים, ויבשל לליל הסדר, רק ככה הוא יפצה אותי.
 
אשמה – בהכל בעלי אשם! כי אם זו לא הייתה אשמתו הייתי חיה חיים אחרים לגמרי… או – האשמה עצמית: אני לא מאמינה שזה קורה לי! למה לא שמתי גדר חשמלית מסביב לכורסה?… או – אולי עדיף לקשור את הילד לכסא, או – לשלוח אותו לגור באיזה צריף במשך שבוע, או – להאשים את הילד – עשית את זה בכוונה!!!
 
שנאה – אני שונאת את פסח! אני שונאת לנקות! אני שונאת את הכורסה המטופשת הזאת!
 
קנאה – למה אני לא יכולה להיות בשבוע הזה בים המלח ולמכור את כל הבית לאחמד מעזה כמו השכנה/אחותי/חברה שלי?
 
תסריט מספר 2 – הכורסה המלוכלכת
 
לפני כמה חודשים, מוישי בן השש זרק שקית מלאה בקורנפלקס על הכורסה וכל הפירורים חדרו בין כל החרכים והסדקים שלה. ניקיתי קצת, ככה מלמעלה, והבטחתי לעצמי שכשפסח יגיע אנקה אותה לעומק. והנה הוא כאן, ואני המומה ולא מסוגלת להתמודד עם הכורסה הזאת. אז התירוץ עולה לו מאליו: אני ממש דואגת, אני בפאניקה מכל העניין הזה, מעמידה פנים שהכל בסדר. אני מתעלמת, דוחה את העבודה, לא מצליחה לישון בלילה מרוב חרדות ולחץ.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
האם אפשר לברוא מלאכים?
הגיע הזמן להתחדש
החופש  להשתעבד
 
מה קורה כאן? אני:
 
מפחדת
חוששת
מתכחשת
המומה
מעמידה פנים שאין שום בעיה, כשבאמת יש אחת כזו
משותקת לחלוטין
מודאגת שמישהו (השכנה! אמא שלי!) יגלה שלא עשיתי עבודה טובה עם הכורסה הזאת, ואז אני באמת בצרות…
 
תסריט מספר 3 – הכורסה הסופר נקייה שנשארת נקייה
 
הכורסה כבר הייתה נקייה לפני פורים, ובעלי והילדים יודעים שאם הם יתעסקו איתי עם החמץ הזה אחנוק אותם…
 
וכשהכל נקי ומוכן, יש לי זמן להציץ קצת בבית של השכנות ולספר לכ-ו-ל-ם שאני מקדימה בשבועיים בלו"ז של הניקיונות, והן בטח ירגישו רע (עם עצמן). זה הזמן לעשות רושם גדול עם היכולות שניחנתי בהן (איזו אישה מאורגנת ומסודרת אני, הא?)
 
זה כמובן מה שרבות וטובות מאיתנו מייחלות לעצמן, לפחות במחשבות המתוקות והכמוסות שלנו, אז איפה לכל הרוחות נכנס החמץ הרוחני בתסריט הזה?
 
אולי זה:
 
תחרות
השוואה
להיות שלב אחד מעל כולם
התנשאות
גאווה
עניין רציני של שליטה – הילדים האלה יצטרכו טיפולי תרפיה במשך שנים כדי להתגבר על מחנה הטירונות של קדם-פסח בבית שלנו.
 
לא משנה מהו החמץ שלכם, תוציאו אותו משם! שימו לב מה קורה, תכתבו לכם את זה, ואז – תשרפו את הרשימה הזו עם מה שנשאר מהצ'יריוס ושאר דגני הבוקר בבוקר שלפני לליל הסדר. ותוך כדי שהחמץ הזה נשרף, קחו דקה לעצמכם עם אלוקים ותבקשו ממנו שיעזור לכם לשרוף את החמץ הרוחני ולהוציא אותו מהחיים שלכם – אחת ולתמיד!
 
ולמקרה שאתם תוהים, התגובות שלי ל'מקרה הכורסה' היה כדי לקבל התקף ייאוש חמור ואז לבקש מבעלי, אם אפשר, לקנות אחת חדשה…
 
יהי רצון שבורא עולם יברך אותנו בפסח נקי, כשר ושמח, שנזכה לכל אנרגיות הניקיון שאנחנו צריכים ולחיות בבתים נטולי חמץ מכל הסוגים, אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

לא הספקתם לקיים את קורבן הפסח במועדו? הייתם טמאים בזמן הקרבן, או שהייתם בדרך רחוקה ולא הספקתם לקיים את קורבן הפסח במועדו? לא נורא...