אני לא בוכה

זה היה ביום שישי, בין החורף לסתיו. השבת נכנסה בשעה 17:00. הייתי לקראת סוף ההכנות האחרונות, התבשילים של שבת כבר הונחו על הפלטה, הבית נקי ומסודר והילדים בחוץ. תיכף אדליק את הנרות ואתפלל מנחה.
 
אבל אמר מי שאמר, לנו אין שליטה בחיי השעה…
 
"אמאאאאאאאאא" שמעתי את הקריאה שלו מחדר המדרגות. מיד הבנתי שקרה משהו. "אמא, שברתי את היד, זה כואב.."
 
הייתי בפאניקה. הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה בכל הכוח. "אמא, תעזרי לי עכשיו, אל תבכי. אני צריך אותך" הוא ביקש. זה הכוח של הילד גם ברגעים של כאבי תופת.
 
הוא בקושי הצליח לגרור את עצמו הביתה. דקה אחריו נכנסה השכנה שהגישה עזרה ראשונה, קיבעה את היד עם מקל שהצלחתי למצוא במטבח. עמדתי שם מאובנת, מסתכלת עליה איך שהיא מטפלת בו ושולטת במצב. 'תודה רבה לך ריבונו של עולם שהיא כאן' אמרתי לו בלב. אבא שבשמים תמיד עוזר.
 
מאמרים נוספים בנושא:
דמעות  יקרות
בוקר לא רע, אחרי הכל
כדורגל והשבת של אבי
 
"את חייבת לקחת אותו לבית חולים מיד" קבעה, ואני לא היססתי לרגע. לקחתי את התיק ושנייה לפני שיצאנו הסתכלתי על הבית המסודר והנקי לכבוד שבת… המחשבה על שבת בבית חולים לא כל כך עשתה לי טוב. 'כך אתה רוצה, אבא, והכל לטובה' אמרתי לו ויצאתי.
 
השכנה המקסימה שלנו הסיעה אותנו לבית החולים. הדרך מחדר מיון למחלקה האורתופדית נראתה כמו נצח. המסדרונות הארוכים לא נגמרו. אבל שום דבר לא הפריע לי חוץ מהיד השבורה של בן ה-15 שלי, בחור חסון שעכשיו בקושי מצליח ללכת. הדמעות שוב איימו לפרוץ החוצה בכל הכוח.
 
אור השבת כבר עטף את העולם. 'אני לא בוכה בשבת' קבעתי נחרצות עם עצמי. לא בכיתי כשאמא נפטרה בשבת בצהריים לפני שלוש שנים, כי אני מכבדת את קדושת השבת, אז גם עכשיו אני לא בוכה.
 
עברנו סדרת בדיקות ומשם פנינו לצילום.
 
בפנים חתומות הרופא שבדק את הצילום אמר את הקביעה שהרעידה את כל גופי. "צריך לנתח. זה שבר רציני, חבל על כל רגע".
 
ניתוח??? חשבתי שזה ייגמר עם גבס והולכים הביתה…
 
נשמתי עמוק וניסיתי להבין עד כמה המצב גרוע. הכל עבר לי בראש כמו בסרט אימה. שבת בבית החולים, ניתוח… הרגשתי שמישהו הכניס אותי למקום שאני לא רוצה להיות בו בכלל. לא יודעת איך, אבל המחשבה על אסתר המלכה עלתה לי בראש, שגם היא הובלה לא מרצונה לארמון של אחשוורוש ובסוף התברר לה שהיא תהיה זו שתביא את הישועה לעם ישראל…
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
זה בגלל הרוח
תודה , אבא!
מילה טובה או תרופה?
 
המחאה בתוכי מתגברת אבל המציאות חזקה ממני ומהרצונות שלי.
 
"אמא, למה ניתוח?" שואל הבן. האמת, גם לי זה לא היה קל בכלל. רציתי לבכות, לצרוח, להבין. אבל החזקתי את עצמי. אני לא בוכה בשבת.
 
הרופאים כנראה הבינו את סערת הרגשות שלנו והסבירו שיש שלוש דרכים לנתח. הראשונה, ניתוח קל להחזרת העצם למקומה וגיבוס. השנייה, פלטינות שמחזקות את העצם ואותן מורידים אחרי זמן מסוים פלוס גיבוס. השלישית, הקשה ביותר – ניתוח עם קיבוע פלטינות לזמן לא מוגבל, אפילו לכל החיים.
 
מאיפה שאבתי את הכוח להסתכל בצורה ישירה לתוך עיניו של הרופא ולקבוע נחרצות ובביטחון (אני מניחה שהאמונה נכנסה פה לתמונה): "אתה תהיה שליח טוב, והבן שלי יעבור את הניתוח הכי קל. האפשרות הראשונה שציינת. זהו".
 
הישיבה בחדר ההמתנה הייתה אחד הניסיונות הלא קלים שעברתי באותה תקופה. התפללתי ואמרתי כל הזמן פרקי תהלים. ביקשתי מבורא עולם רחמי שמים על הילד. היה חשוב לי שזה יהיה הניתוח הראשון, ללא סיבוכים וללא הכנסת גוף זר.
 
המשכתי להתפלל, אבל תוך כדי התפילה הבזיקה בראשי מחשבה. 'בלה, אולי את לא מתפללת נכון? אולי יש קטרוג ואת צריכה להמתיק אותו?…' טוב, איך עושים את זה? עוד מחשבה מבזיקה בראש. 'תתפללי על עם ישראל, על הילדים של בורא עולם והקב"ה יטפל בילד שלך…'
 
אחרי חצי שעה של תפילה מהלב התפללתי את התפילה מהסידור. זה היה כשהייתי ממש באמצע תפילת "שמונה-עשרה" (תפילת העמידה) כשהרופא יצא מחדר הניתוח. הוא ראה שאני מתפללת ורק עמד בצד ואמר בקול "הניתוח עבר בשלום, עשינו את האפשרות הראשונה, החזרנו את העצם למקומה. היד מגובסת. כשתסיימי, תוכלי לראות אותו".
 
חיוך ענק התפשט לי על הפנים. בשעות האחרונות היה נדמה לי ששכחתי לחייך, אבל הידיעה הזו גרמה לחיוך לעלות על הפנים ובגדול.
 
ליד המיטה של הילד התפללתי, 'תודה רבה אבא, תודה רבה אבא…'
 
לידי עמד אדם שלא ידע שכאשר אמרתי 'אבא' התכוונתי לבורא עולם, אז הוא הסתכל לעבר הדלת וחיפש את 'אבא'. אף אחד לא נכנס… הוא היה צריך עוד כמה שניות כדי להבין ש'אבא' זה האבא הגדול שלנו בשמים.
 
חסד השם תמיד עלי.