אהבת חינם של אמא
חכמים אומרים שהחבל החזק ביותר הוא חבל האהבה. אבל כדי שהקשר יהיה חזק שני קצוות החבל צריכים להיות מלאי אהבה. אבל כשזה מגיע לאהבת חינם של אמא?
זה היה אמור להיות עוד יום סידורים סתמי. אלא שמפגש האימהות שצפיתי בו החזיר אותי אחורה בזמן והותיר אוותי עם תובנות מחודשות.
צפיתי בשתי האימהות שנפגשו במקרה, דרשו זו בשלומה של זו והתעניינו זו במעשי חברתה. כשאחת מהן אמרה בקול נכאים "רציתי לנוח אבל את יודעת, הילדים רצו שאני אקנה להן דברים לכיתה אז מה יכולתי לעשות? הרי כמו תמיד אנחנו מוותרות על עצמנו בשבילם…"
בעודה מתרפקת על תפקיד קורבן התמיד, היא לא שמה לב לתגובות של שני ילדיה: הבן הגדול הביט בה בשאט נפש ותפס ריצה לחנות הרצויה והבת החווירה, כיווצה שפתיים והורידה את הראש לרצפה בכאב. אם אותה אמא הייתה רואה את ילדיה רק פסיעה אחת קטנה מעבר לסיפוק ההרואי שלה מהמסכנות שלה, אולי היא הייתה יכולה להתחיל להבין שמאמא שסובלת בגללם כל הזמן, לא יכול לצמוח טוב לילדים.
העצב של הילדים החזיר אותי אחורה בזמן לאחד ממקומות העבודה הראשונים שלי. מפאת שיפוצים בבית החולים העבירו אותי, באופן זמני, לחלוק משרד קטן עם אימת המחלקה: הדיאטנית היפהפייה, זו שכונתה בציניות נערת הזוהר ו/או נערת החלומות. נראה ש"סיפור המונית" חרץ את תדמיתה סופית, כאמא אגואיסטית שמאוהבת אך ורק בעצמה: בעוד מספר עובדות קיטרו ודיווחו זו לזו באומללות באחד הימים, על עוד אחר צהריים מעייף בו הן מקפיצות מחוג לחוג את הילדים ולא נשאר להן כוח, הדיאטנית ששמעה את השיחה, תוך כדי נפנוף נמרץ של שערה הזהוב מצד לצד, פסקה שזה ממש מיותר. לדבריה, עדיף לשבת עם כוס קפה וסיגריה ולנוח ובינתיים לשלוח את הילד (אם הוא גדול מספיק כמובן) במונית. מובן שתוך שנייה וחצי כל המחלקה נמלאה בקריאות זעזוע של שאר האימהות, אלא שהיא בשלה. בשיא השלווה פסקה שלילד שלה יהיה הרבה יותר טוב לחזור הביתה לאמא נינוחה ורגועה, מאשר לסבול כל אחר הצהריים ואחר כך בערב בחברת אמא עייפה ומרוטת עצבים.
מאמרים נוספים בנושא:
לא, זה לא שכנע את האחרות בצדקת דבריה. זה רק שכנע אותן להמשיך לשנוא (ולקנא בסתר) בדיאטנית דקת הגזרה, המתלבשת בהידור על פי צו האופנה העכשווי. זאת ש"מזניחה את הבן במונית לטובת סיגריה וקפה"…
כמובן שכשפשטה השמועה שאנחנו צריכות לחלוק משרד יחד, לא פסקו הלשונות מללהג. "אל תתני לה להשפיט אותך"…"אל תתני לה להשתלט על המשרד"…."את יודעת שהיא בכלל שונאת דתיים "… וכו' וכו' וכו'.
אחרי יומיים של חשש תמידי, הגיע הרגע המכונן שבו הבנתי עד כמה הכינוי נערת הזוהר מתאים לה, אבל במובן הכי טוב ומתוק של המילה.
היא ישבה עם הפלאפון והתמוגגה מסרטון שצילם בעלה בו היא ובנה רוכבים על גלגליות בשבילי ההליכה של עיר מגוריה. מתברר, שרק בזכות משטר הבריאות והכושר שלה, היא יכלה להרשות לעצמה לעלות בקלילות נערית על גלגיליות ולהתענג עם בנה הנמרץ אחר הצהריים שלם. ברחבי המשרד הדהד מתוך הסרטון קולו המתוק של הילד, שנהנה להתחרות מי ישיג את מי עם אמו, ללמוד ממנה לעשות סיבובים על רגל אחת ושאר פעלולים.
אל תיתנו לשנאה לעוור אתכם, תנו לאהבה לעשות את זה במקומה כי רק טוב יוצא מזה…
כשהתחלתי להבין ששנאת החינם המחלקתית עיוורה את עיניי, התחלתי להבין שדווקא היא שכונתה אגואיסטית, היא היא האמא הבאמת מעניקה יותר מכל האחרות. אני שהייתי מספר חודשים אחרי לידת בני הבכור, שמעתי מכולן שילדים קטנים זה צרות קטנות ושאני אתכונן עוד מעט לצרות הגדולות. דווקא ממנה – "האמא שעפה על עצמה בלי הפסקה", שמעתי שכמה שאני נהנית עכשיו זה עוד כלום לעומת ההמשך. "את לא יודעת כמה זה כיף ילד גדול. כמה דברים מדהימים אפשר לעשות עם ילד ככל שהוא יותר גדול….."
כל יום שעברנו יחד שמעתי על עוד חוויות משותפות מלאות אור ושמחה בינה לבין משפחתה. כל יום שלנו ביחד גילה לי כמה נתינה וחמלה יש בה. לא בכדי המילה נתן מתחילה ומסתיימת באותה אות. היא שידעה לתת לעצמה ידעה גם לתת במאור פנים מעל ומעבר לאחר.
כשראיתי את הצער ובושה של הילדים של האם הקורבנית באותו יום סידורים, נזכרתי בצחוק המתגלגל של ילד מלא שמחת חיים ובהנאה של אמא חטובה ומרוצה מעצמה שיש לה מספיק אהבה עצמית, בכדי לחלק ממנה בשפע למשפחתה ולכל הסובבים אותה.
בגמרא נאמר שהחבל החזק ביותר הוא חבל האהבה. אבל כדי שהקשר יהיה חזק שני קצוות החבל צריכים להיות מלאי אהבה.
שנזכה לאהוב אהבת חינם את עצמנו ואת יקירינו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור