לתת גם כשלא רוצים

בדרך כלל בזמן הזה של השנה – אלול/תשרי, מזמינים אותי להופיע באולפנות שונות ברחבי הארץ מול נערות מכיתות ט' עד יב', ותמיד לפני ההופעות הללו אני מקבלת התקף חרדה. למה? כי בני נוער הם הקהל הכי קשה שיש. טוב, אולי לנועה קירל או ליוצאי כוכב נולד כמו אגם בוחבוט זה פשוט יותר, בכל זאת, הן בנות נוער בעצמן ומשום כך קל להזדהות איתן. אבל אני תמיד מרגישה ממש לא רלוונטית – לא בסוג המוסיקה, לא בגיל ואפילו לא בתוכן.

אני לא שרה מזרחית וגם לא היפ-הופ, אני לא עושה הרקדות או סטנד-אפ, אני בסך הכל שרה ומספרת את הסיפור האישי שלי, שבמקרה הטוב יש להן סבלנות לשמוע אותו, ובמקרה הפחות טוב אני יוצאת בתחושה שהחמצתי משהו.

זמן אלול מתאים לז'אנר סיפורי התשובה כדי לחזק ולחבר את הבנות לרוח התקופה. הבעיה היא, שהרבה פעמים זה תפסת מרובה לא תפסת, כשבונים לבנות ימי עיון ארוכים או לילות לבנים של שיעורי תורה ורק בסופם מגיעה סופסוף ההופעה – למי יש כבר כוח להתרכז בשלב הזה?

בני נוער הם גם קהל קשה, כי יש משהו בתדמית שלהם שמשדר "עזבו אותי, לא מעניין אותי כלום!". התדמית הזו אינה הפתעה גדולה בעולם שבו הסלולר גורם לך להרגיש מלך, למרות שאני זוכרת את זה עוד בתקופתי – את האנטי, המרידה והרצון לבעוט במסגרות.

מאמרים נוספים בנושא:

אמא, תעזבי אותי!

הפרי והמראה

תהיו השמש שלהם

וזה מתחיל בדוגמה אישית

המאמן האישי שלו

לבנות עם אהבה

יש מקום רק לאהבה

פירות האמונה

פרחים יקרים

חתיכות של סבון

הצלחתי לא לקלקל

ככה אהבה אותנו אמא

כשאני מגיעה לבנות, אני רואה את הפרצוף חסר ההבעה ועם העיניים המזוגגות, את העובדה שהכריחו אותן להגיע לראות אותי, שאולי גם לקחו להן את הטלפונים וכשהן רוצות לומר משהו לחברה משתיקים אותן כל הזמן. אני רואה אותן יושבות מולי ובכל פעם מחדש ובטוחה שאצא משם עם הזנב בין הרגליים.

פעם הייתי יותר אמיצה ומשוחררת בסיטואציות האלו, אבל היום יש לי בת בגיל העשרה ואני חיה את זה ביומיום. דווקא ההיכרות הצמודה עם אחת כזאת מורידה לי את הביטחון. בכל פעם שמביאים לבת שלי הרצאה לאולפנה בה היא לומדת, אני חוקרת אותה שתי וערב רק בכדי לקבל את התשובה "היה בסדר" או "היה משעמם". לעיתים נדירות היא חוזרת מתלהבת, אולי פעם בשנה (כשמביאים להם הרצאות פעם בשבוע).

בנוסף, יש לי חוסר ביטחון כחוזרת בתשובה. וואלה אני לא מכירה טוב את השפה המגזרית ואין לנו רקע דומה. אולי בגלל זה הבנות דווקא מתעניינות במה שיש לי לספר, אבל אני בטוחה שאני מפספסת לא מעט ניואנסים שהיו עוזרים לי להתחבר איתן.

איך נותנים גם כשלא רוצים? תתפלאו לגלות שיש דרכים נפלאות לעשות את זה!…

ולמרות החרדה שלי, אני אוזרת אומץ ועושה את זה. לרוב הבנות מאוד נחמדות והן באות בסוף ההופעה לומר תודה או לשאול איזו שאלה. אבל זה לא מונע ממני את החשש לפעם הבאה.

אני גם מודעת לעובדה שהן ראו כבר את כל הסיפורים האישיים שיש לספר, אז מה באמת אני יכולה לחדש להן? למה אני ממשיכה להופיע מול קהל שלא תמיד מעוניין לצפות?

התשובה פשוטה. אם נסגרה ההופעה הזאת זה סימן שהקב"ה רוצה שאני אגיע לשם. לפעמים אין לי מושג למה, ולפעמים בדיעבד ניגשת אלי מישהי אחרי הופעה ומספרת לי משהו אישי או שהסיפור שלי נגע בה, או שהיא רוצה להיות זמרת אבל חשבה לוותר על כך בגלל ההלכה. אני מחבקת ומחזקת אותה להגשים את החלומות שלה בקדושה, כי באותו רגע אני יודעת שלא משנה מה חשבו 600 הבנות שבקהל, באתי במיוחד בשביל אותה אחת.

וזה היה שווה!

* * *

שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com