תורה סד – המשך

 

 

ה – המשך

 

ודע, שעל ידי הניגון של הצדיק שהוא בחינת משה, הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסית הזאת של החלל הפנוי שנפלו לשם. כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם יש לה זמר וניגון מיוחד, שזה הזמר מיוחד לחכמה זו, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת. וזה בחינות (תהלים מ"ז): זמרו משכיל, שכל שכל וחכמה יש לו זמר וניגון. ואפילו חכמת האפיקורסית, יש לה ניגון וזמר המיוחד לחכמה האפיקורסית. וזה שאמרו רז"ל (חגיגה ט"ו ע"ב): אחר מה הוי ביה? זימרא יווני לא פסק מפומיה, וכשהיה קם’ מבית המדרש, כמה ספרי מינין נופלין ממנו. כי זה תלוי בזה, כי על ידי זמר הנ"ל שלא פסק מפיו, על ידי זה היו הספרי מינין נופלין ממנו, כי זה הזמר היה מיוחד לזה האפיקורסית והמינות שהיה לו. נמצא, כל חכמה וחכמה לפי בחינתה ומדרגתה, כן יש לה זמר וניגון השייך אליו.

 

וכן ממדרגה למדרגה, כי בחינת החכמה שבמדרגה היותר עליונה יש לה זמר וניגון יותר עליון לפי בחינתה. וכן למעלה מעלה עד ראשית נקודת הבריאה, שהיא תחילת האצילות, ושם אין למעלה ממנה, ואין מקיף לאותה חכמה שיש שם כי אם אור האין סוף המקיף לחלל הפנוי, שבתוכו כל הבריאות והחכמות. ובודאי גם שם יש בחינת חכמה, אך החכמה שיש שם באור אין סוף אי אפשר לידע ולהשיג אותה, כי אין סוף הוא השם יתברך בעצמו, וחכמתו אי אפשר להשיג כלל, ואין שם רק בחינת אמונה, שמאמינים בו יתברך, שאורו האין סוף מסבב כל עלמין ומקיף הכל.

 

ואמונה, יש לה גם כן זמר וניגון המיוחד לאמונה, וכמו שאנו רואים, שאפילו אמונות עכו"ם בדברי טעותם יש לכל אמונה של עכו"ם ניגון מיוחד, שמזמרין בו ועורכין בו בבית תפילתם, כן להיפך בקדושה, כל אמונה יש לה זמר וניגון. ואותו הזמר המיוחד לאמונה הנ"ל, שהוא אמונה העליונה מכל המיני חכמות ואמונות שבעולם, היינו אמונה בהאור אין סוף עצמו הסובב כל עלמין כנ"ל, אותו הזמר הוא גם כן למעלה מכל הנגינות וזמירות שבעולם, השייכים לכל חכמה ואמונה. וכל הזמירות והנגונים של כל החכמות, נמשכין מזה הזמר והניגון, שהוא למעלה מכל הזמירות והניגונים של כל החכמות, כי הוא הזמר השייך להאמונה בהאור אין סוף עצמו, שהוא למעלה מן הכל.

 

ולעתיד לבוא, שיהפוך לכל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ (צפניה ג’), והכל יאמינו בו יתברך, אז יתקיים (שיר השירים ד): תבואי תשורי מראש אמנה. מראש אמנה דייקא, היינו בחינת אמונה עליונה זו הנ"ל, שהוא ראש לכל האמונות כנ"ל. וזה תשורי דייקא, היינו הניגון והזמן השייך לראש אמונה זו כנ"ל. ולבחינת זמר של אמונה העליונה הזאת אין מי שיזכה כי אם צדיק הדור שהוא בחינת משה, שהוא במדרגת אמונה זו, שהוא בחינת שתיקה, בחינת: שתוק, כך עלה במחשבה הנ"ל. היינו שהיא עדיין למעלה מהדיבור כנ"ל, כי משה הוא בחינות שתיקה כנ"ל.

 

וזה (שמות טו): אז ישיר משה. ואמרו חז"ל (סנהדרין צא ע"ב): שר לא נאמר, אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה, שעתיד משה לשיר לעתיד לבוא גם כן. כי כל השירות, בין של עולם הזה בין של לעתיד לבוא, הוא רק אצל משה, שהוא בחינות שתיקה, שזכה לזמר ששייך לאמונה העליונה על הכל, ששם נכללין כל הזמירות, כי כולם נמשכים ממנה. וזה שפירש רש"י: ישיר – יוד על שם המחשבה נאמרה. היינו בחינות כך עלה במחשבה הנ"ל, בחינות משה, בחינות שתיקה כנ"ל. ועל כן על ידי ניגון של הצדיק שהוא בחינות משה כנ"ל, על ידי זה עולים ויוצאים כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסית הזאת של חלל הפנוי, כי ניגונו הוא בבחינות ראש אמונה, היינו אמונה העליונה על הכל, שעל ידי ניגון ואמונה זו נתבטלים כל האפיקורסית, ונכללים ונתבטלים כל הניגונים בתוך הניגון הזה, שהוא למעלה מן הכל, שממנו נמשכים כל הנגונים כנ"ל:

 

ו

 

וזה: ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וכו’. פרעה הוא בחינות חלל הפנוי, כי פרעה לשון ביטול, מלשון (שמות ה): תפריעו את העם, וגם פרעה לשון התגלות, היינו בחינת חלל הפנוי, שהוא בטל ופנוי מכל, ובתוכו התגלות כל הבריאה כנ"ל. ושם בחלל הפנוי, יש כבדות לב, כי אי אפשר להשיג בחינות החלל הפנוי כנ"ל, וכל החכמות הבאים משם, יש בהם כבדות לב, שנשארים בקושיא על השם יתברך, ואי אפשר למצוא שם השם יתברך, מחמת שפינה אלקותו משם כביכול, כדי שתוכל הבריאה להתהוות כנ"ל.

 

ועל כן ויאמר ה’ אל משה בא וכו’ – שמשה דייקא יבוא אל פרעה, בחינות החלל הפנוי, כי אסור לכנוס לשם כי אם בחינות משה כנ"ל, כי אי אפשר למצוא שם את השם יתברך כנ"ל. וזה: כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו. עבדים הם בחינות ההקדמות של כל החכמות, כי כל חכמה יש לה הקדמות, והם נקראים עבדים ומשמשים להחכמה, היינו שכל החכמות וההקדמות הבאים משם, מחלל הפנוי, יש בהם כבדות לב, שנשארים בקושיא כנ"ל. וזהו: למען שיתי אותותי אלהח בקרבו – היינו שמה שהכבדתי את ליבו וכו’, שאי אפשר למצוא שם את השם יתברך, זה היה למען שיתי וכו’, כדי שאשית בקרבו האותיות של הבריאה, היינו כדי שתוכל הבריאה להתהוות שם בתוך החלל הפנוי, שצמצם ופינה אלקותו משם, כביכול, כי אם לא היה מצמצם אלקותו משם, לא היה מקום לבריאה כנ"ל.

 

וזה: ולמען תספר וכו’ – כי שם, בתוך הבריאה שנתהווה בתוך חלל הפנוי, שם תוכל לספר ולדבר, כי יש שם אותיות ודיבור, שעל ידם נתהווה הבריאה כנ"ל. וזה: באזני בנך ובן בנך – כי עיקר כלל הבריאה היתה בשביל רחמנותו כנ"ל, והבריאה היתה על ידי הדיבור כנ"ל. נמצא, שבכל דבר שנברא בתוך החלל הפנוי יש שם צמצום רחמנותו, כי השם יתברך צמצם רחמנותו וברא את הדבר הזה בתבנית ודמות הזה כפי הרחמנות שלו, שמידת רחמנותו יתברך חייבה, שזה הדבר יהיה כך, כי הרחמנות – שורש כל הבריאה, כי הכל נברא כדי לגלות רחמנותו כנ"ל. וזה: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך – עד כאן רחמי האב על הבן  (כמו שפירש רש"י בראשית כ"א על פסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי), כי בזה שהוא אחר הבריאה, שם תוכל לספר ולדבר, ולהשיג צמצום רחמנותו שיש בכל דבר. עד כאן רחמי האב וכו’, היינו שבדבר הזה יש כל כך רחמנות, ובדבר הזה יש כל כך רחמנות.