חלק ב-תורה ז- המשך

ורחמן כזה הוא רק משה רבינו, כי הוא היה מנהיג ישראל, והוא יהיה המנהיג לעתיד, כי מה שהיה הוא שיהיה וכו’ (קהלת א). כי משה רבינו היה לו רחמנות באמת על ישראל, ומסר נפשו בשביל ישראל, והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל. כי השם יתברך אמר לו (שמות לב): ואעשך לגוי גדול; והוא לא השגיח על זה כלל, רק אמר: אם תשא חטאתם וכו’ (שם), כי הוא היה רחמן ומנהיג אמיתי, והיה עוסק בישובו של עולם, שיהיה העולם מיושב מבני אדם, כי עיקר האדם הוא הדעת, ומי שאין לו דעת, אינו מן היישוב ואינו מכונה בשם אדם כלל, רק הוא בחינת חיה בדמות אדם. ומשה רבינו היה לו רחמנות, והיה עוסק ביישוב העולם, שיהיה העולם מיושב וממולא מבני אדם, היינו בני דעה כנ"ל, כי הוא פתח לנו אור הדעת, כמו שכתוב (דברים ד): אתה הראת לדעת כי ה’ האלקים, כי משה פתח את הדעת וגילה לנו כי יש אלקים שליט בארץ:

 

 

כי עיקר הרחמנות הוא כשישראל עם קדוש נופלין, ח"ו, בעוונות ר"ל, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות, כי כל היסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות, ח"ו, כי כשישראל נופלים בעוונות ח"ו, זהו משאוי כבד מאד, שאי אפשר לישא כלל המשאוי הכבד הזה, בבחינת: כמשא כבד יכבדו ממני (תהלים לח), כי מי שיודע קדושת ישראל, מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל – הוא יודע, שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם, ועל כן כל היסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי כנגד המשאוי הכבד של עוונות ח"ו ר"ל.

 

ואפילו כשיש לאדם יסורים, אם אין בהם עוונות, אינם נחשבים ליסורים כלל. וזה בחינת (שבת נח): אין יסורין בלא עוון, שכשאין בהם עוון, אינם יסורים כלל, כי עיקר היסורים הם רק כשנופלים בעוונות ח"ו, וזהו עיקר הרחמנות, לרחם על ישראל עם קדוש, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות.

 

ועל כן משה רבינו ע"ה, בכל עת שנפלו ישראל באיזה עוון, היה מוסר נפשו עליהם והתפלל בעדם, כגון במרגלים וכיוצא, כי ידע, שלפי קדושת ישראל ודקותם, הם רחוקים מעוון ואי אפשר להם לישא כלל המשא הכבד של עוון כנ"ל. ובאמת מהיכן באים לעוונות ח"ו, הוא רק ע"י שאין לו דעת, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג), וזהו הרחמנות הגדול מן הכל, שצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת, בבחינת (תהלים מא): אשרי משכיל אל דל, כי אין עני אלא מן השעת (נדרים מא), וצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת: