עדיין בוער

היה זה ב-1942, השנה בה הייתי באושוויץ. היינו כל כך הרבה נשמות אומללות ומסכנות שנאספו יחד, רעבים ומפוחדים. בקושי יכולנו למצוא אוכל לעצמנו, כל שכן לאחרים. אבל היה אדם אחד בבלוק שלנו שהיה שונה מכולם. איש צדיק.

קראו לו רבי נפתלי. אף פעם לא שמעתי אותו מתלונן. היינו במעמקי הגיהינום, והוא אף פעם לא הוציא מילה רעה אחת מפיו. למעשה, נראה היה כי הוא מתכוון לעזור לאחרים. היינו קבוצה קטנה שדבקה בו, הלכנו אחריו. מה כבר יכולנו לעשות? הוא היה מקור האור והחום היחיד שהיה לנו.

החורף הגיע, ועימו הקור. תחושת חוסר תקווה קשה ריחפה באוויר כשההודעה ממנה חששנו הגיעה. מספר ימים לפני חנוכה, הגרמנים הודיעו לנו שאם מישהו מאיתנו יעלה בדעתו להדליק נרות חנוכה – יירו בו למוות. למרות שאף פעם לא התנגדנו או התחמקנו מההוראות האכזריות שלהם, ידענו שרבי נפתלי יעשה את זה, ופחדנו מאוד.

כאשר הגיע הערב הראשון של חנוכה, הקבוצה הקטנה שלנו שמרה על רבי נפתלי בזהירות רבה. לא נתנו לו לצאת מטווח הראיה שלנו. היינו צריכים להישאר בבלוק. מי שנתפס בחוץ נורה למוות.

הערב חלף – תשע בערב, עשר, אחת עשרה… בדיוק התעוררתי מהתנומה הקלה שחטפתי ואז גיליתי שרבי נפתלי חמק החוצה. הערתי את כל חבריי וחמקנו החוצה מנסים להתחקות אחרי עקבותיו שנראו על השלג. הן נראו מוזר, העקבות. מצאנו את רבי נפתלי ליד בניין קטן, מסתתר מפני הקור. הוא לא נעל נעליים. בקור של אושוויץ בלי נעלים???

"רבי נפתלי, איפה הנעליים שלך?" שאלנו.

"החלפתי אותם תמורת נר".

"בבקשה, רבי נפתלי", התחננו אליו, "אל תעשה את זה. הם יהרגו אותך".

"תקשיבו טוב", הוא אמר לנו בנחישות, "הלילה זה חנוכה. ובחנוכה, יהודים מדליקים נרות. זה מה שאנו מצווים לעשות. החשמונאים לא פחדו, אז למה שאנחנו נפחד?"

הוא הוציא נר קטן ודק מכיסו, בירך, והדליק אותו.

עמדנו שם, מפוחדים אבל מלאי התרגשות. מי היה חולם שלהבה זעירה וקטנה תאיר כל כך?

לפתע, חייל גרמני הגיח מתוך החשיכה. ביד אחת אחז שוט, ובשנייה אקדח.

"מי הדליק את הנר הזה?" הוא צרח.

רבי נפתלי צעד קדימה. "אני הדלקתי אותו", אמר לחייל הגרמני.

הגרמני הצליף בשוט על פניו של רבי נפתלי. "כבה אותו" הוא צעק. "כבה אותו!"

רבי נפתלי עמד שם ולא זז. הוא אפילו לא הוריד את עיניו מפניו של החייל הגרמני. ואז, הגרמני שלף את האקדח וירה בו למוות. הוא הרג אותו בו במקום.

עמדנו שם מפוחדים, לא מאמינים למה שרואות עינינו.

"אתה!", צעק הגרמני לעבר אחד מחבריי, "גרור אותו לשם". וחברי גרר את רבי נפתלי על השלג הקפוא אל תוך החשיכה. הגרמני הלך, אבל הנר עדיין בער.

ולאלה מאיתנו שהיו שם, נרו של רבי נפתלי עדיין בער. הוא אף פעם לא כבה.

המכבים העבירו לכל הדורות הבאים אחריהם אור מיוחד ועצום, אור שעדיין מאיר ובוער היום.

עדיין בוער, כן, עדיין בוער.