בזכות ציורי התנ”ך שציירתי – חלק א

אור נדלק בקרבי. יהודי אני. כל קורות התקופה האחרונה במהלך ציורי התנ"ך הביאו בי רצון להזדהות עם משהו, שמחתי שמצאתי איזה קרן אור שבאה עלי כה במפתיע...

14 דק' קריאה

הרב ברוך לב

פורסם בתאריך 25.12.07

אור נדלק בקרבי. יהודי אני. כל קורות התקופה
האחרונה במהלך ציורי התנ"ך הביאו בי רצון להזדהות
עם משהו, שמחתי שמצאתי איזה קרן אור שבאה עלי כה
במפתיע…
                    
הקדמה – 
 
בטרם נתחיל את סיפור חייו של נתי, מלאי ההפתעות וצמודי השגחה הפרטית, נקדיש מספר שורות של פתיחה על רקע משפחתו ורקע חייו, לצורך הבנת כל מעגל הסיפור הבלתי-שיגרתי הזה.
 
קשה לקרוא, קשה שבעתיים לכתוב, על מאורעות המשולבים בתקופות כה אחרות מתקופתנו, על סיפור שאומנם התרחש בימינו אך באזורי עולם כה רחוקים ובלתי מוכרים, על סגנון חיים כה שונה וזר לאורח החיים של קוראי שורות אלה.
 
סיפור זה, שחלקו הראשון מובא כאן (וחלקו השני ב"ה בשבוע הבא), מתחילתו ועד סיומו הינו קורן אמונה ואורה של ההשגחה הפרטית.
 
הרקע המשפחתי
 
בהונגריה שלפני שבעים שנה חי ופעל תלמיד חכם רב פעלים ושמו רבי שמשון. בכיר בניו היה בנו רבי משה יהודה, אשר כיהן כרב בעיר סאראטא, בסרביה.
 
כשגברה האנטישמיות בשנים שלפני מלחמת העולם השניה, הצליחו שתי בנותיו של רבי שמשון להימלט מהונגריה. אחת מן, גב’ פולק שתחיה, עברה אז להתגורר בלונדון. שתי בנותיה, גב’ אורטל וגב’ פרנק, הקימו בסיעתא-דשמיא משפחה חרדית למופת בשוויץ.
 
בתו הנוספת של רבי שמשון, עלתה לארץ הקודש ונישאה ליהודי מופלא מבני ברק, רבי שלמה מילר זצ"ל, מגיה סת"ם ומדריך סופרים מפורסם שנפטר בשנת תשנ"ח. בניו מכהנים כיום כראשי ישיבות קדושות בארץ הקודש: "אור לישרים" בבית שמש, "בית שמעיה" בבני ברק ו"מרכז התורה" בתלפיות.
 
הבן, הרב משה יהודה הי"ד, נרצח על ידי אוקראינים צמאי דם עם בני קהילתו ומשפחותיהם, הי"ד. זוגתו הרבנית הצליחה ברגע האחרון להימלט אל תוך רוסיה עם בנה יונה. בלילה של כפור באחת הרכבות, נחרד הבן לגלות כי אמו נפטרה, קפאה מהקור הנורא ונפחה נשמתה מרעב ויגון. יונה’לי ,כפי שכונה בפי הוריו, היה אז בן שלוש שנים. כך מצא את עצמו יתום קטנטן, אפרוח זעיר ומפוחד, בודד ברוסיה הגדולה והלא מוכרת.
 
משפחה שמצאה את יונה’לי, מסרה אותו לבית יתומים רוסי. מיום זה נפתח פרק חדש בחייו. יונה’לי קיבל שם רוסי חדש – ליאוניד. מכל המשפחה נותרו ליאוניד לבדו. אבא ואמא – אינם. אף כי אחיותיו של אבא – רבי משה יהודה הי"ד – קיימות אי-שם, אך מה רב המרחק בינו לבינם.
 
האוירה בבית היתומים ובבית הספר שבחסותו השכיחה מליאוניד כליל את עברו המפואר של משפחתו. דמותו של האב, הרב רבי משה יהודה ואורח חייו – ניטשטשו כליל בזכרונו. בבית היתומים גדל והיה לאזרח רוסי לכל דבר.
 
כמו כל הילדים בבית היתומים, פיתח ליאוניד אגדה דמיונית אודות דמותו הבלתי מוכרת של אביו: "אבא היה גיבור קרב, נהרג במלחמה חזיתית עם האוייב", ידע לספר קלישאה יתומית זו, מבלי שיעלה על דעתו מי אכן היה אביו, רבי משה יהודה הי"ד.
 
אך הפך ליאוניד לנער, וכבר נלקח לצבא הרוסי. שימש בו כנגן קלרינט בלהקה צבאית. את מיטב שנותיו עשה ליאוניד בצבא האדום, תפקידים שונים ששימש בהם העלו אותו לדרגות צבאיות בכירות.
 
בשנת תשכ"ז, עם שובו של ליאוניד מן הצבא, התקיימו נישואיו עם בת ישראל. בחסדי ה’ עליו לא נטמע בקרב הגויים והקים ביתו עם יהודיה בת עמו. בשנת תשכ"ח נולד לליאוניד בנו, מספר סיפור זה – נתי.
 
די בפתיחה זו כדי להבין לאיזו אוירה נולד נתי, כדי להבין איך נינו של רבי שמשון, העסקן התורני מהונגריה הי"ד נולד בחלק אחר של העולם, אל חיים כה שונים מחייו של רבי שמשון ובנו רב רבי משה יהודה הי"ד – סבו ואביו הנשכחים של ליאוניד, הקצין הסובייטי, אבי נתי הפעוט.
 
ילדות יפה היתה לו לנתי, בחברת הוריו המסורים. ילד מוכשר היה, חונן בחוש ציור נדיר ונפלא, שנגלה בו כבר בגיל רך.
 
בהיותו נתי בן חמש עשרה, בשנת תשמ"ג, יצא מבית הוריו להשתלם בלימודי גרפיקה בטכניון גבוה לציור, בעיר קישינב שבאזור מולדובה. ארבע שנים עשה בה חיל בלימודיו, מתוך הרגשת בגרות ועצמאות של נער הרחוק מבית הוריו. כשסיים את לימודיו צוייד במיטב תארי הסמכה לציור וגרפיקה.
 
במשך שנתיים, משנת תשמ"ז עד שנת תשמ"ט, שירת כחייל בצבא הרוסי. כשסיים את שירותו הצבאי שב לקישינב, והוא בראשית שנות העשרים שלו, צעיר עצמאי שמקצוע מכובד ורווחי בידו. עם שובו מהצבא שכר דירה בקישינב והחל לעבוד כצייר וגרפיקאי המתמחה בעיצוב שלטי ענק של פרסום-חוצות ברחובות ועיצוב איורי פרסומות על דפנות האוטובוסים.
 
בהיותו בעל הכנסה מכובדת ובעל השכלה גבוהה, התרועע נתי עם עילית החברה ברחוב הקישינובי. הידידים שלו היו ציירים ורופאים, שחקנים ומדענים – בחלקם בני גילו ואף מבוגרים ממנו, עם אלה שהה ובילה, אותם ביקר ואלה היו חברתו הקרובה. לא חסר היה לו מאומה, אף כי התגורר במרחק מהוריו. טוב היה לו בחיים.
 
***
מאז שנסתיימה מלחמת העולם עשתה גב’ מילר מאמצים מרובים ליצור קשר עם בן אחיה – רבי משה יהודה הי"ד – ליאוניד. סייעו לה משמים והיא פגשה ביהודי מסאראטא, עירו של אחיה, שהוגלה לרוסיה ועלה ממנה. הלה סיפר לה כי אכן בן אחיה חי וקיים ברוסיה, בעיר פלונית. בהתרגשות רבה יצרה גב’ מילר קשר ראשוני במכתב עם ליאוניד, סיפרה על כך כי אחות אביו היא, וכי יש לה אחות בלונדון אשר בנותיה מתגוררות בשוויץ.
 
בנות המשפחה משוויץ, גב’ אורטל וגב’ פרנק, בנותיה של הדודה גב’ פולק מלונדון, האחות הנוספת של רבי משה יהודה – החלו מאז לעמוד בקשר מכתבים רצוף עם ליאוניד, כשהם מרבים עליו דברים לעזוב את רוסיה ולעבור לבאזל הגדולה שבשוויץ להתגורר בסמוך אליהן.
 
בשלב מסויים, בשנת תש"ן, התקבלו הדברים על ליבו של ליאוניד בן החמישים, הוא החליט לעבור. אחרי הכל – דם אינו מים, סביבה ושכנים אינם מהווים תחליף לבני משפחה שארי-בשר, שגילו לו לפתע מי היה אביו האמיתי.
 
רבי שמשון הי"ד, בודאי שבע נחת במרומים, מהקשר שנוצר בין נכדותיו משוויץ, בני בתו מלונדון, בעלות משפחה חרדית לתפארת – לבין ליאוניד, צאצא בנו רבי משה יהודה הי"ד, אשר עלה עתה מרוסיה לשוויץ חסר רוח וכבוי נשמה, כאזרח סובייטי לכל דבר.
 
לבטח צר היה לו לרבי שמשון בגן-עדנו, עם אבותיו ובנו רבי משה יהודה הי"ד, על אותו ניצוץ מצאצאיהם, נתי החביב, שהתגלגל ובא לאי-שם בקישינב ולא הצטרף להוריו, מן הסתם חבל היה להם על נתי נינם ונכדם, אשר לא זו בלבד שאינו יודע שמותם ומהותם של אותם "קרובי משפחה משוויץ" – עליהם סיפרו לו הוריו במכתבם, אלא גם אינו יודע כלל על שמו ומהותו שלו, כי בן הוא לעם סגולה…
 
‘ניצוץ’ אמרנו, אך עדיין כבוי היה הניצוץ, צייר וגרפיקאי היה נתי, וכפי שאמרנו טוב היה לנתי בחיים. אך שומר ישראל בפלאי דרכיו שמר שארית ישראל, לבלתי תאבד נשמת ישראל – אף אם לא ידעה מהו "שמע ישראל", היה מגן אברהם יתברך שמו יושב ומגן על אותו ניצוץ, שלא ידח ויכבה.
 
בבוא העת, כמסופר להלן, הציץ עליו בעל הבירה. הביא עליו שליחים שונים, בתוכם שארי-בשר כמשפחת מילר מבני ברק ומשפחות אורטל ופרנק משוויץ, ללבות ניצוץ לניצוצות, עד אשר היה לנר ה’ נשמת אדם.
 
***
סיפורו של נתי
 
"זה לא בדיוק שלא ידעתי שאני יהודי" – פותח נתי לספר את סיפורו מכאן ואילך – "ידעתי מזה. אלה שטרחו להזכיר לי על כך מפעם לפעם היו הגויים שבכל מקום. בשעת מריבה כילד, כך בצבא ובכל מקום, תמיד היה מישהו שלא שכח להזכיר את הפרט החשוב הזה, כי יהודי אני, ושאחרי ככלות הכל שונה אני. לא אשכח את אותה מהלומה שספגתי בפרצופי מבן-כיתתי, תוך שהוא מטיח בי את שנאתו: "יהודון שכזה".
 
הרבה פעמים חשבתי במוחי – מה יש לי מכך שיהודי אני? במה אני יהודי? במה אני שונה מאחרים? כל עניין הדת בכללותו נראה היה לי כ"סיפור סבתא" קדום, האמנתי כי אדם רציני מתבייש לשוחח על דת וגינוניה, על האדם להיות בריא, להרוויח טוב, להיות נחמד ולחיות את חייו בנעימות. ותו לא.
 
בהזדמנות פגשתי, בין מגוון החברים, צעיר מודרני ונחמד שהזדהה בשם ‘ויקטור’. מישהו לחש לי כי הוא כומר, וכי הגיע לדרגת כמורה גבוהה מאוד והינו מכהן כסגן ראש הכנסיה המולדובית.חשבתי שאולי לועגים לי, הבחור היה חביב ונראה נבון, לא התאים לו להתעסק בשטויות והבלי דת.
 
בהזדמנות של בילוי בצוותא שאלתי אותו אם נכונה הרכילות ששמעתי עליו, כי משתטה הוא בענייני אמונות ודתות. ויקטור אישר לי את העניין. "כנראה שאתה מרוויח טוב מכל העניין", אמרתי לו בכנות, "אחרת אין לי כל הסבר מה לאינטלגנט כמוך ולכהונת דת".
 
להבדיל אלף אלפי הבדלות, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, כזה היה מבטי על היהדות, הכל נראה היה לי משהו זר ומוזר, מסוג הדברים השייכים לזקנות תמימות, מהנושאים שכל השפוי בדעתו מתבייש לשוחח עליהם.
 
אחת מפעולות הנצרות של ויקטור היתה הדפסת עיתון ילדים צבעוני ומהודר, והפצתו בקישינב והסביבה. לשם כך הציע לי פעם, כצייר וגרפיקאי, שאערוך את כל התנ"ך בסיפור מצוייר לילדים, כסיפור קומיקס צבעוני לפרסום בעיתון הילדים שלו – תמורת תשלום הגון לכל פרק.
 
לגלגתי על עצם העובדה: "אני אוהב לעבוד בדברים מציאותיים", אמרתי לו, "ולא בסיפורים עתיקים, זרים לי". ויקטור היסה אותי מללגלג, והוספתי לו בעקיצה: "הטף את הסיפורים הללו לזקנות המשחרות פניך בכנסיה, לי לא תוכל ‘למכור’ סחורה שכזו…". סירבתי לשמוע על הצעה זו, אף כי גבוה היה השכר שבצידה. ויקטור לא ויתר: "כשתצטרך כסף, נתי, זכור להגיע אלי, נשוחח שוב על העניין".
 
המילים האלה באו לי לשימוש בהמשך.
 
בעקבות מצב מלחמה באזור, הלכו ופסקו הזמנות העבודה שלי. נזכרתי במילים שהשמיע לי ויקטור ידידי הכומר, "כשתצטרך כסף – זכור להגיע אלי". פניתי אליו עתה מתוך נכונות, בלית ברירה, לקבל את עבודת עריכת הקומיקס המצוייר על התנ"ך, לעיתון הילדים שלו.
 
ויקטור היה עדיין נלהב, הביא לי תנ"ך (שכיום יודע אני עד כמה היה הכרך הזה משובש ומעוות: היה זה תנ"ך נוצרי, בתרגום רוסי, שתורגם מיוונית…), עם ספרות נוספת של ציורי תנ"ך עתיקים. לגלגתי בליבי על אמונתו העיוורת בכל המיסטיקה הזאת, למען העבודה נכנסתי לעניינים.
 
פתחתי את התנ"ך, התחלתי לקרוא ונמלאתי פליאה ותסכול. איך אצייר דברים שאיני מאמין כי היו ונבראו? וכי אלך לסייע לדתות זרות בעיצוב דעת הקהל? התחלתי לשאול את ויקטור שאלות שונות על דברים רבים בבריאה שלא הבנתי, אך ויקטור היה עיקש כפרד: "אמת", אמר, "יש שאלות אך אסור לשאול אותן כי אין תשובות לשאלות הללו. יש להימנע מלשאול ולדעת נכונה שכל מה שכתוב כאן – אמת לאמיתה". תשובה של כומר.
 
"אבל איך יכולה להיות אמת, כאשר היא מלאה תמיהות?" זעקתי תמה כולי, "היכן האינטליגנציה שלך? להיכן נעלמה פיקחותך? מה אתה מדבר איתי על הבלים שכאלה?"
"המשך לצייר", ניסה ויקטור להסיט אותי מהעניין, "הכל היה וזהו זה". אפיזודות אלה רק חיזקו בקרבי את התמיהה על כל ענייני הדת, התפלאתי על אדם נבון כויקטור המסביר לעצמו בכח, דברים שאין לו תשובה עליהם.
 
זכרתי את השאלות, שמרתי אותם בליבי והמשכתי בעבודה. נתקלתי בתמיהות שונות אך הורגלתי להתעלם מהן כי לא ידעתי עליהן מענה.
 
"מעניין", הייתי מגחך לעצמי במרירות, "עד היום ידעתי שאין שאלה בגלל ש’יש’ תשובה, מעולם לא שמעתי שיתכן בעולם שאין שאלה כי ‘אין’ תשובה.." ציירתי אך חיזקתי בליבי את הפליאה התמידית שלי מול כל ענייני הדת…
 
המשכתי בציורי התנ"ך בדקדוק רב, פסעתי אט אט במשעול שלא האמנתי כי היה. חקרתי היטב בספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה עתיקים את פריטי הלבוש וסגנון הבנייה בכל מקום שאותו העליתי על הציור. אט אט התחלתי להעמיק בעניינים, רכשתי ספר היסטוריה ארכיאולוגי, וכן ספר היסטוריה על כל האומות וסגנוני לבושיהם עם כרך היסטוריה נוסף על סוגי הבנייה וצורת המבנים שנהגו בכל מקום בזמן המקרא.
 
כל זאת למה?
 
רציתי שהציורים יהיו מקצועיים ואמינים מבחינת ההיסטוריה, באופן שכאשר יגיע הקומיקס לידיו של היסטוריון, שיהנה להבחין בציור על סדום, לדוגמא, את סגנון הלבוש הסדומי, יהנה להבחין בארם-נהריים את סגנון המבנים הארמי – כך יעלה קרנם של הציורים בעיני הקוראים.
 
דייקתי מאוד בכל ציור והשתדלתי להוציא ממכחולי דבר שיהא מושלם מבחינת מזמיני העבודה.
 
***
בשלב מסויים, כאשר ויקטור נקלע לקשיים בתשלום על דפי הציורים, נסע למפעילו – ראש הכנסיה במוסקווה, לבקש ממנו סיוע לתשלום עבור הציורים. ויקטור שב ממנו עם תשובה מוזרה: "תצייר את כל התנ"ך, ראש הכנסיה רוצה לראות עבודה שלימה וגמורה, לאחר מכן תקבל תשלום הגון על כל העבודה כולה".
 
התקוממתי כולי. "לא די שהסתבכתי בעסק כה מוזר שאינו לרוחי, גם כסף לא אראה עתה?"
 
יכול הייתי להתקומם אך לא יותר מכך, לא ויקטור המחליט בעניין. "מצידי יכול אתה להפסיק לצייר בשלב זה", אמר, "אך לא אוכל לשלם לך על דפי הציור האחרונים שעדיין לא קיבלת עליהם את התשלום, אם לא תסיים את כל העבודה".
 
שקלתי את העניין. אף כי במבט ראשון סברתי להרפות מן הציורים, אך חשבון פשוט הביא אותי למסקנה אחת, לעת-עתה אין לי כל עבודה אחרת, אמשיך אפוא פה ושם בציורי התנ"ך, כך יהיה לי סיכוי לקבל בסיום העבודה כסף גדול.
 
מובן שכבר לא עבדתי באותו מרץ ומתח כבעבר. כשלא היה לי חשק רב לכך, יצאתי לטייל והרביתי לנוח, היו ימים שכלל לא נגעתי במכחול, אך גם היו ימים שהמשכתי להתקדם בהם בציור התנ"ך.
 
וכאן התחלתי לראות דבר פלא – שאף בעיני אדם כמוני, קליל ובלתי מאמין, הדליקו נורה של השתאות:
 
בכל יום שלא עבדתי בו בציורי התנ"ך, קרה לי משהו מסויים, תקלה או מכשול. ביום שחזרתי לעבוד – לא זו בלבד שלא קרה לי כלום, אלא אף הסתדרה הבעיה שנוצרה ביום שלא עבדתי.
 
ככל שהדבר נשמע מוזר, אך הוא אירע במציאות, נראה היה לי שישנו איזה רצון עליון שאמשיך לעסוק בציור התנ"ך, הדבר היה כה ברור בעיני.
 
אציין מספר דוגמאות מהמציאות שהיתה לפתע מנת חלקי:
 
ביום ראשון התבטלתי רוב היום, ברדתי למטה גיליתי לצערי כי נפרצה לי המכונית, ונגנבו לי כל המסמכים. ברוסיה אין מושג של "תלונה במשטרה" כי זו אינה עושה מאומה לטיפול בתלונה. מאידך, לא ניתן לנסוע ברוסיה ממקום למקום ללא רשיון ופספורט. נאלצתי להשלים עם כך בכאב.
 
אם הייתי מעוניין להסדיר מסמכים חדשים באופן רשמי, היה עלי לעבור שלבי ביוקרטיה ארוכים ומייגעים היכולים להימשך גם על פני חצי שנה, אף כי התשלום על כך היה אפסי, שלושים רובל. בכדי להסדיר את קבלת המסמכים החדשים באופן מיידי, היה עלי לשלם הון תועפות, משהו כמו עשרת אלפים רובל.
 
ביום שני, רותקתי לבית שבעתיים בגלל פריצת הרכב. בחוסר מעש חזרתי אל שולחן העבודה שלי, שקעתי במשך שעות ארוכות בעבודת הציור. תוך כדי כך מופיע בפתח בריון גבוה, המודיע לי כי "מצא" את המסמכים שלי, וכי יהיה מוכן להחזיר לי אותם תמורת תשלום של אלף רובל. אמרתי לו כי הם אינם נחוצים לי עד כדי כך, שאשלם עליהם סכום זה. הלה, שלא היה לו כל תועלת מהחזקת המסמכים שלי, שב אלי מאוחר יותר והתפשר להחזיר לי אותם תמורת חמישים רובל. ראיתי איך סודרו העניינים, שהיו נראים במבט ראשון כיגעים וחסרי פתרון – באופן קל ומיידי.
 
ביום שלישי נסעתי למספר סידורים בעיר, כשאני שוב מתעלם מן העבודה. בשובי הביתה אני מגלה כי קצר חשמלי שיתק את כל אספקת החשמל לבית. בדיקה קלה מראה לי שיש להחליף את לוח החשמל, בתיקון יקר מאוד.
 
ביום רביעי, תוך כדי ציור באפלולית הבית, מופיע השכן ובפיו הצעה אדיבה: לדבריו, רכש זה עתה לוח חשמל חדש עבור עצמו. את הלוח הישן חשב להשליך לאשפה. כשראה עתה שהלוח שלי שרוף לגמרי, מוכן היה להתקין לי את הלוח הישן שלו, במקום להשליכו.
 
ביום חמישי, בעודי שוכב לנוח באפס מעשה, אני חש בכאבי גרון ושרירים שליוו אותי עד הערב. סברתי לבקר למחרת אצל רופא, אך ביום שישי, תוך כדי ציור, הרגשתי כי בעצם הכל פרח ועבר כלעומת שבא.
ביום מן הימים שלא עבדתי בהם – התחלתי להרגיש מחסור כספי, הכסף שהיה ברשותי הלך ותם, זקוק הייתי בדחיפות לתמיכה ולא ידעתי מהיכן אשיגה. הרי לא קיבלתי תשלום על העבודה, ומשום כך נכנסתי למעגל של הוצאות ללא הכנסות. די היה לי במאה דולר בכדי להתקיים חודשיים, באופי החיים הזול ברוסיה. מאה דולר אלה חסרים היו לי מכל צד.
 
למחרת, בשובי לצייר, מופיע בדלתי שליח שפגש את הורי בשוויץ, בידו מעטפה מהם עבורי ובה מאה דולר. גדול היה הנס שהשליח היה נאמן למשלחיו והביא לי את הכסף, יותר מהנס שהגיע בדיוק באותו יום שכה הייתי זקוק לסכום זה…
 
עוד מקרים ספורים שכאלה הביאו אותי לסיכום הפשוט: כשאני מרפה מהעבודה, אני נכשל במשהו. כשאני עובד, הכל מסתדר והכל בסדר. חרדתי מכך, אך באופן טבעי התחלתי להתמסר לעבודה.
 
אודה. בשלב זה, שכבר עמדתי כמעט בסיומו של התנ"ך, משהו זע בסתר ליבי, לא יכולתי להישבע שהכתוב בתנ"ך אינו אמת, התחלתי להאמין בזה מעט, אך יחד עם זה עוד ניצבו מול עיני השאלות במלוא תמיהתן.
 
אחר כשנה וחצי מתחילת העבודה, סיימתי 110 עמודי ציור גדולים, עמוסי עמל ויזע, שסיפרו בעצם את כל התנ"ך. פניתי במלוא הסיפוק לויקטור לקבל את התמורה המובטחת. ויקטור הציץ בדפים והיה מופתע מהערכה. לפתע, בהגיעו לסיומם עלתה על פניו ארשת זלזול: "היי, מה קורה כאן? הרי לא ציירת את העיקר…" – כאן ביטא בפיו הטמא את שמה של אותה "תורה נוצרית" שלא ציירתי את הכתוב בה.
 
סבלנותי פקעה. "שמע", אמרתי לו, "אני את עבודתי סיימתי. לא אעבוד עבורך עוד, איני סומך על יושרך כי תעניק לי את חלקי אחר שאמשיך לעבוד, אחר שאסיים ודאי תמצא את "תורת הגמלים" שגם אותה אצטרך לצייר…"
 
כבודי העצמי לא נתן לי לכפוף ראש בפני דרישותיו, מנוי היה וגמור בליבי כי איני מוסיף אף ציור לעבודה זו. הודעתי לו חד-משמעית כי אני מעוניין לקבל את הכסף במלואו על העבודה הזאת כפי שהיא עכשיו. ויקטור הבטיח לי לנסות להשיג הסכמה לכך אצל ראש הכנסיה. בדרכי הביתה הרהרתי בליבי, שעתה, עקב זאת שאני משתמט מן העבודה הנוצרית שויקטור רוצה להטיל עלי, ודאי אכשל במשהו…
 
אך, הנה חולף יום שאיני עובד ו…לא קורה כלום. כשביום המחרת שמעתי נקישה בדלת. אמרתי לעצמי, הנה עכשיו יבוא העונש על ההשתמטות מהעבודה. אך, לתדהמתי, היתה בשורה טובה בפתח, שוב הגיעה, דרך שליח, מעטפת כספים מהורי, אף כי לא עבדתי.
 
בקיצור, הבנתי במשך הימים הבאים כי סרה מעלי התביעה ממרומים שאעבוד. כשחלף שבוע ועדיין הכל בא על מקומו בשלום – קלטתי כי אותה גזירת מרום, אם אכן היתה קיימת, רצתה שאהיה מודע לתנ"ך, אך לא היה לה כל עניין כי אהיה מודע לחלק הנוצרי.
 
חקקתי בליבי רשמי תקופת חיים מעניינת זו. ציינתי לעצמי שעמוק בקרבי חל מהפך כלשהו, משהו של אמונה זע בתוכי, לא ידעתי עדיין במה אני מאמין ולא רציתי לפרש לעצמי את פרטי אמונה זו. זו היתה מציאות, ממנה לא יכולתי להתעלם.
 
ידעתי היטב כי לא בנצרות מאמין אנוכי. אדרבא, הרגשתי זלזול בויקטור, הנבוך מול כל שאלה, ראיתי את השקר בהתנהגותו כלפיי, בהבטחת התשלום שלא היה לה כיסוי.
 
מלבד זאת, ראיתי פעם את ויקטור שב מן התפילה, מרוקן את כיסו ומוציא עשרות מטבעות קטנטנות שתרמו הזקנות הנוצריות, ומשתמש בהן לקניה במכולת. הבעתי בפניו תמיהה על גניבת-דעת זו, אך ויקטור השתמט מלהגיב, אמר כי "כל הכמרים עושים כך…"
 
נבטה אפוא בקרבי אמונה למשהו אחר, יותר גבוה ואמיתי, שעדיין לא ידעתי את פשרו, אף אם היה לי את הרקע אליו, בעקבות ידיעות התנ"ך.
 
***
קיץ תשנ"ג.
 
אומנם עדיין ללא עבודה קבועה אך גם איני סובל ממחסור, עקב תמיכת הורי. חי אני את חיי בשקט ובעבודה זמנית מפעם לפעם, מבלה בחברת מכרי בקישינב. לא היו לי תוכניות מיוחדות.
 
בתקופה זו פגשתי, בהזדמנות של נופש, קבוצה של נערים חובשי כיפה, אשר שוחחו ביניהם בלהט. הטיתי אוזן ושמעתי אותם מדברים על ‘יעקב ועשיו, יצחק וישמעאל’. הייתי בעיניינים, עניין אותי לשמוע מה בפיהם.
 
מישהו מתוכם הסביר לי כי זוהי קבוצה דתית של צעירים יהודיים ששמו להם מטרה לעלות לארץ ישראל ולהמשיך לחיות בה כיהודים דתיים. בטבור הקבוצה ניצב צעיר גבוה כבן עשרים וחמש, ‘פיירמן’ שמו, שניתב את השיחה וגילה בקיאות בכל המדובר.
 
רעיון נצנץ לפתע במוחי, אשר כיום איני יודע בזכות מה זכיתי בו: פיירמן זה הוא בן גילי, גם אני עומד בשנת העשרים וחמש. אשוחח עמו על התנ"ך, אציע בפניו את שאלותי ותמיהותי, אשמע מה בפיו.
 
בסיומה של השיחה, פניתי עם פיירמן לצדדים, התחלנו לשוחח מעניין לעניין בענייני התנ"ך, הלה ידע הכל – כזקן ורגיל. מתוך סל ספיקותי שלפתי אחת ממבוכותי בפסוקי ‘מכירת יוסף’ והצגתי אותה בפניו במלוא התמיהה.
 
נדהמתי מול בהירותו של פיירמן, מול האמת. עמדתי פעור-פה מול הפשטות שבדברים, התביישתי בקרבי על אטימות הבנתי עד עתה. המשכתי להציג בפניו את מבוכותי בזו אחר זו – ועל כולם ענה לי בשפה ברורה ונעימה, הכל מובן ובהיר. הוא נתן לי תחושה כי ניתן לשאול הכל, על הכל יש מענה. בתשובותיו הרבה לצטט מדברי חכם יהודי מגרמניה ושמו רש"ר הירש.
 
התיידדתי עם החבורה היהודית, שמתי לב לכך שכולם אינטלגנטים משכילים ומאוד נחמדים, אשר מעל הכל ניכר עליהם כי ברורים הם בדרכם, היתה בפיהם תשובה על כל עניין. היו אלה חבר’ה של צעירים נאמנים, הנאמנות ההדדית שלהם רכשה את ליבי.
 
גם כשהייתי מתרועע עם עילית החבורה הרוסית, תמיד סלדתי מהרכילות שביניהם, מהקנאה והשנאה שאכלה בהם בכל פה. כאן ראיתי את המיטב, צעירים נבונים היודעים פרק ביחסי אנוש הגונים, משכילים צעירים היודעים את דרכם בחיים.
 
שוחחתי ארוכות עם פיירמן, שאף היה מקפיד לרכוש מזון כשר. בסיום אחת השיחות הציע לי לפנות לשיעוריו של הרב זלמן בלסקי שליט"א, חסיד חב"ד שהיה אז רבה של קישינב, ולשוחח עמו אחר השיעור כאוות נפשי.
 
עשיתי כדבריו, גיליתי מעיין מים חיים. לא מצאתי כל סתירה בין השניים, הדברים נבעו על אותו כיוון, ניכרו בעליל כי אמת הם. התחלתי לשמוע על על היהדות, על קיום המצוות – עוד הסתייגתי אך כבר לא ניצבתי מנגד. נותרתי מיודד עם פיירמן, הוא הדריך אותי בשלבים איטיים מאוד. מדי פעם אף הזמין אותי להגיע אליו לסעודות שבת.
 
אור נדלק בקרבי. יהודי אני. כל קורות התקופה האחרונה במהלך ציורי התנ"ך הביאו בי רצון להזדהות עם משהו, שמחתי שמצאתי איזה קרן אור שבאה עלי כה במפתיע, במקרים של כפיה שמיימית שאתוודע לתנ"ך שגררו מקרה של מפגש עם פיירמן.
 
בשלבים הפסקתי להדליק אור בשבת, התחלתי להדליק נרות בחדרי בכניסת השבת, לאחר מכן הייתי עורך סעודה. עדיין עישנתי אחר הסעודה, מכך קשה היה לי להיגמל. פיירמן רשם לי על דף את הפסוק ‘שמע ישראל’ ועוד ראשי תפילות, אותם קראתי מידי בוקר. התחלתי להיזהר גם מעירבוב בשר וחלב. בכך, פחות או יותר, הסתכמו חיי היהדות שלי.
 
לראשונה הייתי מרוצה מכך שנולדתי יהודי, נוכחתי כי היהדות אמת היא. עדיין לא שמרתי על כל דיני התורה, לרוב מחמת זאת שלא ידעתי, אך היה טוב לי עם המעט שהרגלתי את עצמי בו. קיום המיעוט הזה לא הפריע לי את סגנון חיי, דחף פנימי האיץ בי לשמור על הדברים בעוז ולהזדהות עמם. עקשן הייתי והקפדתי בעקביות על כל פרט. התפלאתי על עצמי אך לא יכול הייתי להתכחש לכך. כיום משער אני כי זכות אבות עמדה לי ממרומים, בסנוניות אור אלו להשיבני לשורש מחצבתי.
 
***
בבוקר אחד מפתיע אותי מברק משוויץ, בו מבשרים לי הורי כי הם מגיעים לביקור בקישינב בעוד ימים ספורים. ככל ששמחתי על כך, אחרי שלא ראיתי אותם שנים ארוכות, וכל הקשר בינינו היה קשר מכתבים בלבד, הייתי מעט נבוך: אבא, ליאוניד, הינו טיפוס קשוח, קומוניסט מובהק שתמיד לעג לכל ענייני דת. לא רציתי שיגלה לפתע כי בנו יחידו ממלמל תפילות מתוך דף, מדליק נרות ושומר על חלק מדיני השבת. מאידך, לא רציתי להרפות, ולו לתקופה, מחיי היהדות היפים שהתחלתי בהם. תהיתי כיצד יעבור הביקור.
 
שמחתי עם הורי בכל ליבי, לקחתי אותם משדה התעופה, התפלאתי על ארבע מזוודות ענקיות שנשאו עמם, הרי הם עומדים לשהות כאן ימים ספורים בלבד, ומה לכל הכבודה הזאת? שוחחנו די מעט, נראה היה לי שהורי מחפשים לקצר את השיחות, שיערתי כי הם עייפים. פנינו לישון בטרם פרקנו כל מזוודה.
 
התהפכתי בלילה על משכבי. קשה היה להחליט אם לומר מילה לאבי על השינוי שחל בי או לא, הנה עוד מעט מגיעה שבת – האם אדליק נרות מול עיניו הנדהמות של אבא? איך אמא תגיב על העניין? החלטתי לדחות ככל שניתן את השיחה על כך.
 
התעוררתי מקודם בבוקר, בכדי להספיק מבעוד מועד לקרוא מתוך הדף של פיירמן את ראשי התפילות וקריאת שמע. מיד בהקיצי מנדודי הלילה, בטרם התפללתי, שמתי לב, כי אור דולק בסלון. שמעתי תנועה ותזוזה – שיחסית לשעה המוקדמת היו חשודים בעיני.
 
מתוך סקרנות ופליאה, הלכתי לראות מה קורה שם, נדהמתי, הייתי כחולם: בפינת החדר עמד לא אחר מאשר אבא, ליאוניד הקומוניסט. טלית לגופו, תפילין לראשו ולזרועו, סידור בידיו, והוא מתנועע בדבקות בתפילת ‘שמונה עשרה’ חרישית…
 
הייתי כחולם, המראה נראה היה לי כלקוח מעולמות אחרים, משהו גאה בעמקי ליבי לחלח את עיני, "השם אלוקינו ה’ אחד" גלה נא לי מה פשר המעגל הנסגר בזה?
 
אך פסע אבא שלוש פסיעות לאחוריו, פגש במבטי הנדהם.
 
אבא היה סמוק כולו ממבוכה וממאמץ למראה בנו המביט בו, לא מצא מילים בפיו. ברגעים אלה אחזתי ביד רועדת בדף התפילה שבידי, קראתי בקול "שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד".
 
אבא היה סגור ומופנם כתמיד, מילים ספורות נפלטו מפיו: "עזוב, נתי, את הדף. הבאתי לך סידור".
 
שישו אבות ביוצאי חלציכם, גילו אמהות בפרי בטנכם, שמח אברהם בגן עדן: השיב ה’ לב אב על בנו, ולב בנים על אבותם.
 
***
רק עתה שמתי לב לכך שתחת הקסקט מתעטר אבא בכיפה, גם בכיסוי-ראש ששיוה לאמא מראה אצילי – לא הבחנתי עד עתה, סברתי כי היא נושאת אותו ליופי. במזוודות הגדולות שנשאו הורי עמם, היו עופות שנשחטו והוכשרו כדת וכדין, כלים לבישול ואכילה, סידורי תפילה וספרי יסוד, וכן התפילין של אבא. לא הבנתי מדוע הביאו עופות משוויץ, וכי חסרים איטליזים ברוסיה? מה פשר כל מערכת הכלים הזאת? עדיין לא ידעתי מאומה על פרטיה הרבים של ההלכה היהודית.
 
בשבת ערכו הורי סעודה, אבא קידש ושורר זמירות, נוכחתי במעמד בלתי מובן אך מאוד מרומם. הורי טרחו להסביר לי כל פרט ופרט ממעשיהם. בעצם, הם שהיו מאז המקור היחיד שלי לאלף שאלותי על היהדות. הם, שעמדו כבר אחרי שנתיים של חיי יהדות – ידעו לענות לי בצורה המספקת אותי.
 
היתה זו עבודתן המסורה של גב’ אורטל וגב’ פרנק, בנות הדודה משוויץ, שעשו עבודה מצויינת בקירובם של הורי אל חיק משפחתן. אט אט החל האור הגדול שבקהילה היהודית בבאזל שבשוויץ, מגרש את החושך והקיפאון של נשמת הורי הנידחת.
 
הצד הרגשי של אמא, הוא זה שסחף אותה אל היהדות. מאידך, דווקא הצד הקר והנוקשה של אבא, הוא שהיה בעזרו לשנות כיוון. קצין סובייטי היה, נאמן בקור רוח לכל פקודה. אך שמע על אביו ועל דרך חייו – ידע מיד כי כך עליו לחיות, יהיה הקושי ככל שיהיה. הפך את עצמו בעקשנות מן הקצה אל הקצה.
 
הורי סיפרו לי כי הינו נבוכים שבעתיים ממני, לא ידעו איך אגיב על השינוי שחל בהם – בה בשעה שאני נבוך הייתי איך הם יגיבו. לא היה קץ לאושרם למצוא כי אף אני פוסע בדרכם החדשה, דרך האמת.
 
מאז ביקורים של הורי, החלה המשפחה בשוויץ לעמוד עמי בקשר, היו מתקשרים מידי ערב שבת לאחל לי ‘שבת שלום’ ודרבנו אותי שאעלה מרוסיה. התחלתי לעשות הכנות אחרונות לעלייתי לארץ ישראל. קיבלתי את האישורים, שגרירות ישראל סייעה לי מאוד.
 
בחודש אלול בשלהי שנת תשנ"ד, זכיתי לחונן את עפרה של ארץ הקודש.
 
לא היתה כיפה על ראשי בעלייתי. הסיגריה עוד הרגיעה אותי בכל שבת כבימי החול. אך דווקא לי, שכה מרוחק הייתי, ייעד הקב"ה תפקיד בארץ הקודש, להשתלב במעמקי עסק קדוש, עסק התורה. ועל פלאי פלאות שחזיתי בהם במו-עיני – אספר בחלק הבא ב"ה.
 
(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

"כל אלה נימולים", הרהרתי בליבי בדרכי אל ברית המילה שלי, "כל אלה עברו את הכאב הזה למען יהיו כלולים בעם הקדוש...כל אלה עברו את הברית בגיל שמונה ימים, ואני כיום בן עשרים...

Featured Products