בזכות ציורי התנ”ך שציירתי – חלק ב

"כל אלה נימולים", הרהרתי בליבי בדרכי אל ברית המילה שלי, "כל אלה עברו את הכאב הזה למען יהיו כלולים בעם הקדוש...כל אלה עברו את הברית בגיל שמונה ימים, ואני כיום בן עשרים...

12 דק' קריאה

הרב ברוך לב

פורסם בתאריך 25.12.07

"כל אלה נימולים", הרהרתי בליבי בדרכי אל ברית
המילה שלי, "כל אלה עברו את הכאב הזה למען יהיו
כלולים בעם הקדוש…כל אלה עברו את הברית בגיל
שמונה ימים, ואני כיום בן עשרים ושש…"
 
 
זהו חלקו השני של סיפור חיי (בזכות ציורי התנ"ך שציירתי).
 
חלק זה הינו סיפור פלא בפני עצמו, אשר זכיתי בו בחסדי הבורא יתברך על אדמת הקודש של ארץ ישראל, לא בזכות כי אם במתנה.
 
***
לבדי פסעתי, בן עשרים ושש, על אדמת ארץ האבות, גלוי ראש אך חם לב, חש כי כאן מקומי, וכאן עלי לחיות.
 
עדיין רחוק הייתי משמירה על תורה ומצוות, עדיין לא ידעתי כמעט מאומה על פרטי היהדות, רק שמחתי כי יהודי אני וכי לשם כך עושה אני את מעט הפעולות שלימדו אותי לעשות. עדיין לא ידעתי את פרטי ביצוע פעולות הדת שראיתי אצל הורי.
 
בקטעים הבאים, בטרם אספר על השגחה פרטית מיוחדת שנוכחתי בה בחיי בארץ הקודש, אספר מעט על שלבי התקדמותי האיטיים בחיי היהדות.
 
אחים יהודים, שזהו סיגנון חייהם מבטן ומלידה, אינם מודעים כלל לתהליך שעובר עולה חדש המתקרב ליהדות בהססנות כה רבה. טוב לשמוע על כך בכדי לדעת שיש לפקוח עין על אח, בכדי לראות עד מה הועילה לי תשומת-לב חמימה של קרובי משפחה רחוקים שקיימו בי "ומבשרך על תתעלם" והרעיפו עלי חמימותם – תודות להם זוכה אני כיום לחיות ככל יהודי החי כרצון ה’.
 
***
בטרם הגעתי ארצה, יצרו הורי קשר עם בני משפחתי המתגוררים בארץ הקודש, והודיעו על כך שאני עולה ארצה. אחת מבין המשפחות שהתגוררה בראשון-לציון, סידרה לי דירה שכורה מרוהטת בעיר מגוריהם. אציין כי לא חסר בה פרט, מחוט ועד שרוך נעל. היתה זו קבלת אורחים חמה ומושלמת.
 
לא אשכח את המתח שהיה לי לקראת השבת הראשונה בארץ ישראל.
 
סבור הייתי כי בארץ היהודים אין אחד המעז לעשן בשבת. ידעתי שהאוכלוסיה החילונית בארץ גדולה מאוד, אך לא העליתי על דעתי שמישהו מעז להפר חוק שבת בפרהסיה. תהיתי בקרבי אם אצליח להימנע במשך יום שלם מלעשן. עד מה המום הייתי לשמוע בליל השבת הראשונה מוסיקה רועשת מרחובות העיר, גדולה היתה תמיהתי לראות אנשים מעשנים ברחובה של העיר…היתה זו סטירת הלחי הראשונה שספגתי.
 
הגב’ מילר מבני ברק, אחות סבי הרב משה יהודה הי"ד, העבירה לי מידי פעם משלוחי מזון שונים ותמכה בי בחום ולבביות שכה הייתי זקוק להם. ביום מן הימים הגיע לבקר אותי בדירתי דודי הרב שלמה מילר. היה זה יהודי בעל-צורה, מרומם ומאוד נעלה, נעים הליכות ושפל-ברך.
 
הרב מילר נכנס לביתי, ישב מולי ו…פרץ בבכי סוער. ישב ובכה ובכה, לא אמר מאומה, כמעט לא הוציא מילה מפיו, רק בכה והתייפח בהתרגשות שטלטלה גם את נשמתי טלטלה עזה. טרם צאתו הניח תיק תפילין על השולחן. "אלה עבורך", אמר, "השתמש בהם". הבטחתי כי כאשר יהיה לי זמן, לפעמים, אניח את התפילין.
 
כאשר הגיע לבקר אותי הרב עזרא אורטל משוויץ, בעלה של בת-דודת אבי משוויץ – אשר לזכותו נזקפת קירובו של אבא – שהה עימי ארוכות וממושכות בידידות ששבתה את ליבי. זה מצא עימי שפה משותפת, שוחחנו רבות על דא ועל הא, נפעמתי מול אישיותו הקורנת והנעימה, נקשרנו בקשר אמיץ.
 
לויתי אותו לשדה התעופה, כשחזר לשוויץ. בטרם נפרדנו ביקש ממני בכל לשון של בקשה: "למעני, נתי, הנח תפילין מדי בוקר. אינך מבין עדיין, אך עשה זאת למעני, רק למעני".
 
מיום זה ואילך התחלתי בהנחת תפילין קבועה מידי בוקר, למען הרב אורטל משוויץ.
 
בבקרים הייתי מניח תפילין, בטרם יצאתי לאולפן. בשבתות השתתפתי בתפילת ‘קבלת שבת’, לאחר מכן יושב בדרשה בלתי-מובנת על פרשת השבוע. בשובי עשיתי ‘קידוש’ וערכתי סעודה. בזה תמו ‘פעולות השבת’ שלי. סיגריה אומללה היוותה את קינוח סעודתי, בחוסר ידיעה.
 
באחד הימים התקשר עימי יהודי מירושלים, כנראה הופנה אלי על ידי משפחת מילר, והציע לי להיכנס בבריתו שלאברהם אבינו במכון מיוחד שהוקם לשם כך. צמרמורת חלפה בי, רציתי זאת בכל ליבי אך חששתי ופחדתי מכך. ניסיתי לדחותו עד לאחר חג החנוכה תשנ"ד, בגלל עיסוקים, אך הלה שבה את ליבי כששאל אותי: "ומדוע לא תדליק נר חנוכה כיהודי כשר ושלם?"
 
הסכמתי. קיבלתי כתובת מדוייקת בירושלים. בתאריך המיועד עליתי לעיר הקודש והמקדש בלב מתפעם. חוצות ירושלים שבו את ליבי, מאות יהודים חרדיים עם לבושם חיים את חייהם בשמחה, מעולם לא ראיתי מראה כזה. חשתי הזדהות כה עמוקה עימם, כה שמחתי על כך שאני יהודי.
 
"כל אלה נימולים" – הרהרתי בליבי בדרכי אל ברית המילה שלי – "כל אלה עברו את הכאב הזה למען יהיו כלולים בעם הקדוש". מחשבות אלו עודדו אותי, מודה אני לבורא העולם שנטע בי הרהורים אלו שהקלו עלי את השלב הקשה הזה. משום מה, וזהו פלא, לא עלתה בליבי מחשבה שהרי כל אלה עברו את הברית בגיל שמונה ימים, ואני כיום בן עשרים ושש…
 
מחשבה פשוטה זו נעלמה ממני, בחסדי ה’.
 
באותו יום שבתי הביתה, לראשון לציון, כיהודי. באמתחתי היו זוג פמוטות שקיבלתי מתנה, עם סידור וטלית. מיום זה ואילך התחלתי להתפלל מידי יום קטעי תפילה נוספים מפסוקי דזמרה ומן הקטעים שלאחר שמונה-עשרה.
 
ליום טוב ראשון של חג הפסח תשנ"ד הוזמנתי לבני ברק, לבית אחד מבניו של רבי שלמה מילר, בעל אחות סבי. ערב פסח חל אז בשבת, יום טוב ראשון חל ביום ראשון, הוזמנתי איפוא ליומיים.
 
על בעיה אחת לא ידעתי איך להתגבר: איך אהיה מסוגל שלא לעשן במשך יומיים? הרי אצא מדעתי בלי סיגריה. הפסקת העישון קשה לי מאוד גם ליום אחד, קל וחומר ליומיים. (לא ידעתי אז שהעישון ביום טוב מותר).
 
שהיתי עימם בליל הסדר ובחג. הייתי כה מאושר. בשבת הצלחתי ברוך ה’ שלא לעשן כלל. לקראת היום השני תהיתי אם אצליח לעמוד בזה. לתדהמתי ראיתי בבית הכנסת יהודים מעשנים, רצתי למארחי בתמיהה גדולה. הלה הסביר לי שבחג מותר לעשן – למי שאינו מסוגל בלי זה. הוצאתי סיגריה ונשמתי לרווחה.
 
האוירה היהודית הבני-ברקית שבתה את כולי. מי שלא היה רחוק – אינו מסוגל להבין זאת.
 
עם שני אוצרות חזרתי מבני ברק, עם טלית קטן שרכשתי לכבוד הביקור, אשר ציציותיו השתלשלו לי מאז בגלוי, ועם הרגל חדש ויקר – הפסקת העישון בשבת קודש.
 
אציין כי האירוח של בני משפחתי היה נפלא, הכל היה כה טיבעי ומובן. אף כאשר ראו שאני מתנהג בצורה שלא תאמה את הלך הבית – לא העירו לי, קיבלו אותי בחום שכזה, אכן לא היה קץ לאושרי במחיצתם.
 
תקופה לאחר חג הפסח השתתפתי בהרצאה של רבה של ראשון לציון, הרב וולפא שליט"א, בבית הכנסת שבו התפללתי. כאשר פגש בי הרב, שכבר ראה אותי פעם, והנה ציציותי גלויות בגאווה – אורו עיניו. בעלותו על הבימה פתח את דרשתו במילים הבאות:
 
"ציבור יקר, אהיה חייב לשתף אתכם בשמחה הממלאת את ליבי. יושב עימנו צעיר עולה, אשר הפגין התקדמות נפשית אדירה בדרך היהדות…"
 
לאחר הדרשה שוחח הרב עימי והציע לי לבוא מעתה להתפלל במכון ‘מצאנו מים’, מכון ללמודי תורה שהינו הרבה יותר קרוב לביתי. כשהגעתי לשם אכן מצאתי מים, זהו מקום חמים וביתי. מידי שבת התחלתי להשתתף בתפילות שם, וכן בשיעור יהדות – שכמעט ולא הבנתי ממנו מילה.
 
עם סיום לימודי באולפן, התחלתי לחפש עבודה. היה עלי לשלם שכירות על הדירה שגרתי בה, מלבד עול המחיה שהחל רובץ על כתפי – אחר שעד עתה סייע לי בכך משרד הקליטה. הרבה מאלה שעלו עימי החלו לנקות מרצפות ולשמש כעובדי נקיון. תהיתי אם גם אני איאלץ לעשות זאת…
 
ה’ היה בעזרי. למזלי גיליתי בעיתון ישן מודעה מטעם חברת מחשבים ברמת-גן המחפשת גרפיקאי לעבודה קבועה. פניתי אליה, על אף שלא ידעתי כלל איך נראה מחשב. הצגתי בפני מנהל החברה את ציורי התנ"ך באיור הקומיקס שלי. הוא קיבל אותי לעבודה בתנאי שאלמד את התוכנה תוך שבועות ספורים. למדתי מהר את התוכנה שהיתה דרושה לעבודה והשתלבתי מהר מאוד בחברה.
 
קיבלתי משכורת זעומה על אף שעבדתי שעות רבות ביום, אלפיים שקל היתה משכורתי עבור אחת-עשרה שעות עבודה ביום. אך הייתי מרוצה שיש לי כדי מחיה, ושב"ה אני מתפרנס בכבוד.
 
סדר היום שלי היה עמוס לעייפה. היה עלי לקום בשש בבוקר, בכדי להספיק להתפלל מעט עם תפילין, לאכול משהו ולצאת מראשון לציון בשבע. בפקקי הבוקר הייתי מגיע לפני תשע לעבודה. עבדתי מתשע בבוקר עד עשר בלילה. היו הפסקות מנוחה בין השעות, אך באופן עקרוני התנהלה העבודה ברצף. באחת-עשרה בלילה, בערך, הייתי מגיע לביתי, אוכל משהו והולך לישון בחצות לשש שעות שינה. וחוזר חלילה.
 
זה היה סדר חיי המדוייק והחדגוני. רק בשבתות הייתי נח, וכאמור – אף משתתף ב’קבלת שבת’ ובשיעור שלאחריה במכון ‘מצאנו מים’. בשלב זה לא ציפיתי לכל התקדמות או שינוי בחיי משום בחינה.
 
כאן, חלה לפתע תפנית חדה בחיי מכמה בחינות. זהו, בעצם, החלק העיקרי של כל סיפורי.
 
מלבד עצם סיפור נפלאות ה’ לבריותיו, יש כאן מסר נוסף לבני אדם: עד מה גדול כוחה של תשומת-לב מצד בני משפחה.
 
***
באחד הלילות צלצל הטלפון בביתי שבראשון לציון, על הקו היה רבי שלמה מילר בכבודו ובעצמו. רק לשמע קולו הייתי נמלא הערצה ויקר. רבי שלמה הזמין אותי להגיע לבקר בביתו בבני ברק.
 
פיניתי אחר צהריים מיוחד עבור כך, זכות גדולה היתה לי לבקר בביתו. נכנסתי אל חדרו, בעוד הוא יושב כשפניו אל החלון ומגיה מזוזה.
 
"נתי", הטיח בי שאלה פתאומית, מבלי שירים את ראשו לעברי כלל, "מדוע אינך לומד? עליך ללמוד תורה בכל יום!".
 
"מה לומד?", התפרצתי במרירות, "אני עובד מהבוקר עד הערב על פת הלחם שלי, על תשלום השכירות. היכן יש לי זמן ללמוד? היכן יש לי ראש לכך? העבודה משעבדת את כולי אליה, אני ‘חנוק’ לחלוטין…"
 
"אתה עובד כל היום?", היה קולו רך כל כך, "הפחת שעה אחת מן העבודה, שעה בלבד אותה תנצל ללימוד התורה!".
 
"אבל אני זקוק לכסף! רבי שלמה, מי ישלם לי שכירות? איך אפחית שעה?"
 
"שמע נא, נתי", הרגיע אותי, "הקב"ה דואג לכל מי שמתמסר עבור התורה. כל המקבל עליו עול תורה – מעבירין ממנו עול דרך ארץ. נסה להפחית שעה ותראה שלא יחסר לך מאומה".
 
"ואם יחסר?", התעקשתי.
 
"בפשטות – לא יחסר, משמים מסייעים למקבל עליו עול תורה, אך אם בכל זאת יחסר", הבטיח רבי שלמה, "אני אשלים את החסר".
 
"אבל…אבל…", לא הייתי מסוגל לדמיין לעצמי שאוכל להפחית שעה מן העבודה. דווקא בתקופה זו, קיבלה החברה שבה עבדתי הזמנה לעבודה בהיקף ענק, המפעל שקק חיים ללא הפסקה. נוצר מבצע של רצף עבודה והשקדנות עליה היתה מלאה. בדיוק במצב זה אפחית שעה? הרי עבודתי כגרפיקאי היא אחת הנחוצות ביותר בעבודה זו, איך אוכל לחשוב בכלל להפחית שעה מהעבודה כל יום? הרי יפטרו אותי…
 
"נסה חודש אחד", זהרו מולי עיניו של רבי שלמה, "נסה ותראה, כי לא די שהרווחת שעת-לימוד מידי יום, אלא שאף לא הפסדת מאומה".
 
גמלה בליבי החלטה לעשות כדבריו, אך ממש באותו רגע ידעתי שבסוף החודש אני עומד להופיע בבני ברק עם שני תלושי משכורת: זה של לפני הפחתת השעה, והשני שלאחר הפחתת השעה, אראה לרבי שלמה את ההפרש ואתבע ממנו לקיים את שהבטיח.
 
החל מיום המחרת, כאשר הראה השעון על תשע בערב, קמתי משולחן העבודה. ציינתי זאת בכרטיס העבודה ויצאתי לכיוון ראשון לציון. כשהשעון הראה על השעה עשר כבר הייתי ישוב בשיעור תורה במכון ‘מצאנו מים’.
 
ישבה שם קבוצה שעסקה בלימוד גמרא. השפה נשמעה לי כמו סינית, העברית נבללה בארמית, ההברה היתה אשכנזית, הנושאים זרים ומנוכרים – לא הבנתי כלום. כך היה זה יום אחר יום, נותרתי להביט עליהם כשאני חש את עצמי מחוץ לכל החגיגה.
 
כל כך קשה היה לי עם זה, אני מפסיד שעת עבודה, טורח ובא לשבת בשיעור ואיני מבין ממנו כלום, כלום. כולם כאן מתווכחים, מקשים ומתרצים, ואני – כגולם ביניהם. לא היה לי ספק בכך שאני משתטה בצעד זה. נחמתי היחידה היתה שאם אכן יחסר לי, אקבל את ההשלמה מרבי שלמה.
 
אחרי שבועיים של השתתפות בשיעור הזה, במסכת פסחים, התחלתי להבין מעט במה אמורים דברי אותו שיעור. מוסר השיעור דיבר על כך שכלי מקבל טומאה אם נוגע בשרץ, אותו כלי יכול להעביר טומאה. משהו כזה. עדיין לא ידעתי מה זה טומאה, אך הבנתי שכלי מקבל ומעביר. שאלתי שאלה מסויימת והרב התייחס אליה במאור פנים, שמע אותי עד הסוף וענה לי עליה. לא כל כך הבנתי את המענה, אך מיששתי את היחס החם שלו אלי. מאותו יום הייתי מעודד.
 
למחרת, באמצע העבודה, נקראתי לבוא לפתע לחדרו של מנהל החברה. לפתע נהיה לי קר, ידעתי שעתה אני עומד לתת דין וחשבון על ההעזה להקדים את שעת עזיבת המפעל, דווקא בעונה הבוערת. החלפתי מחשבות: איך אתנצל? מה אומר לו בכדי להצטדק?…
 
"ראיתי אתמול", התחיל קולו הנוקשה לדבר, אך הפסיק מיד בגלל הטלפון המצלצל. לא היה לי צורך שימשיך, ידעתי שעכשיו יאמר: ‘ראיתי אתמול שסיימת את עבודתך מוקדם מן הרגיל, וברצוני להודיעך שהמצב לא יוכל להימשך בצורה זו’…שיחת הטלפון של המנהל התארכה, ואני יושב מולו נזוף ומפוחד.
 
"ובכן", הואיל זה לסיים את השיחה, "ראיתי אתמול את עבודתך והתפעלתי. הגרפיקה שלך מצויינת והיא מעלה את קרנה של עבודת התוכנה בעיני מומחים". הייתי מאובן. מה קורה כאן? דבריו הבאים הממו אותי, "מכאן ואילך העלנו לך את המשכורת".
 
המנהל חשב שאני קורן בגלל הידיעה, אך היתה לו טעות, בעיני רוחי ראיתי מולי באותו רגע את רבי שלמה מילר מבני מברק. קולו נשמע והוא כה רך:
 
‘הקב"ה דואג לכל מי שמתמסר עבור התורה, כל המקבל עליו עול תורה – מעבירין ממנו עול דרך ארץ. נסה להפחית שעה ותראה שלא יחסר לך מאומה. נסה ותראה’, זהרו מולי באותו רגע עיניו של רבי שלמה, ‘כי לא די שהרווחת שעת לימוד מידי יום, אלא שאף לא הפסדת מאומה…’
 
בסוף אותו חודש, אחר שלסיכום שעות העבודה החסרתי מעל ומעבר לעשרים שעות, שיערתי כי תהא משכורתי דלה מאוד, אף כי הבטיח לי המנהל להעלות את המשכורת, אך הבנתי כי זה לא יהיה למפרע, אלא מכאן ואילך. משום כך, כשקיבלתי את תלוש המשכורת וראיתי את הסכום הזהה במדוייק לסכום החודש שעבר, סברתי כי חלה טעות. מה מאוד נדהמתי לשמוע כי העלאת המשכורת הינה למפרע.
 
שמחתי, התרגשתי כל כך. לקחתי את תלוש המשכורת מהחודש שעבר עם התלוש הנוכחי, שמתי פעמי לבני ברק, התפרצתי כרוח לחדרו של רבי שלמה בשמחה: "הנה לך", עלצתי, "הרווחתי שעת לימוד וב"ה לא הפסדתי מאומה".
 
"מה אתה מתרגש ומתפעל?", נותר רבי שלמה שווה נפש, "הרי כך מתנהל העולם, כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ. אם כך אמרו חז"ל – אז ככה זה. אילו לא היה כך, אזי היה כאן מקום להתפעלות, אך עתה, הרי זה כה טבעי, כה מובן".
 
לא היה גבול לשמחתי, רציתי להודות לה’ יתברך, אך לא ידעתי איך. רבי שלמה היה מאושר עימי, היה לו מנה ולפתע החליט כי רוצה מאתיים: "ובכן, נתי", הרצינו פניו לפתע, "מעתה מוריד אתה שעה נוספת מהעבודה לטובת הלימוד, הרי ב"ה כבר הינך רואה בו התקדמות".
 
המילים נעתקו מפי: "שעה נוספת?! עדיין לא, רבי שלמה, עדיין לא. איך אעזוב את העבודה בשמונה בערב? איך אוכל לשבת שעתיים ברציפות בשיעור הגמרא?"
 
"תנסה", הטיח בי תשובה פשוטה.
 
"אבל רבי שלמה", התחננתי על נפשי, "הרי לא כל יום קורה נס".
 
"מניין לך?", שלח לעברי הצצה נוקבת. התביישתי באותו רגע, איך אני יכול לומר דבר כזה, אחרי שראיתי נס במו-עיני.
 
עשיתי כדבריו והוספתי שעה נוספת. עזבתי את המפעל מוקדם, הקדמתי את בואי ל’מצאנו מים’ בשעה נוספת, אט אט התחלתי להיכנס לעניינים. השתתפתי בשיעור גמרא, וגם בשיעור ‘פרקי אבות’ שמסר רב עיר, שהאיר את עיני בדרך היהדות. אציין כי שיעוריו של הרב הכניסו בי הרבה חשק בלימוד וקיום התורה.
 
במקביל, קיבלתי במפעל עבודות איכות שלא היה עובד שיכול היה לעשותם, זולתי. עליהם קיבלתי סכומים שהשלימו את הפער. בסוף החודש השני עמדה עדיין משכורתי על אותו סכום, במדוייק, כמו לפני הקדשת השעתיים ללימוד.
 
ככה זה המשיך הלאה, כל הפחתת שעה נוספת מן העבודה והקדשתה ללימוד – לא גרעה במאומה ממשכורתי, מעולם לא הפסדתי מכך.
 
חיי החדשים התנהלו כך במשך שלוש שנים, כשאט אט אני עוזב את המפעל יותר מקודם ויותר מוקדם, שב הביתה ופונה ללימודים בשעה מוקדמת, לומד ומשתתף במגוון רחב של שיעורי תורה ויהדות שאהבתי מאוד. בסוף שלוש שנים היתה עבודתי במפעל מסתכמת בחצי יום, והמשכורת שלי – על אף הפיכת יומי לחצי-יום-עבודה – גבוהה בהרבה!!!
 
סוג העבודה שלי השתנה, עליתי בדרגות שונות והמשכורת עלתה בהתאם. אילו הייתי עובד יום שלם, הייתי מרוויח הון, אך שיעורי התורה שמילאו את יתר זמני, היו עבורי הון כפול ומכופל. ששת אלפים שקל שקיבלתי מידי חודש, היו עבורי די והותר. ראיתי בחוש איך העבירו ממני עול דרך ארץ, עקב קבלת עול תורה.
 
***
על אף הכל רציתי להיכנס לענייני היהדות ביתר שאת, אולם ראיתי עד כמה ‘ירוק’ אני, כל כך הרבה חסר לי. חבר מרוסיה שהתגורר בראשל"צ קישר אותי עם מסגרת ‘לב לאחים’ ברחובות, שם התקיים שיעור שבועי ביהדות בשפה הרוסית. יצרתי קשר חם עם הרב שמסר את השיעורים, והוא ששילב ביני לבין אברך בני ברקי מהכולל שלו, לשיעור בן שלוש שעות, קבוע מידי ערב. לראשונה ישבתי בכוחות עצמי ליד גמרא גדולה, קראתי והבנתי מעט.
 
אברך זה שהיה לי ל’חברותא’, עשה עימי את צעדי הראשונים בלימודי הגמרא, שיעור זה קידם אותי מאוד בכל העניינים. בהיווכחו ברצוני העז ללמוד ולקיים, הציע לי בשלב מסויים כי בעצם אם ברצוני להתקדם, כדאי שאשתלב בסדר לימודים במסגרת ישיבתית.
 
רבות עברתי עד שהגעתי אל הישיבה שהתאימה לי. התחלתי ללמוד בישיבה של הרב אדלשטיין בבני ברק, לצורך כך העברתי את מיטב יומי ללימוד התורה, את חציו השני של היום – לעבודתי בחברת המחשבים. כשלאחר העבודה אני שב לשיעור תורה נוסף בבני ברק.
 
ככל שהתקדמתי ב"ה בלימוד וקיום התורה הקדושה, כך חשתי שלא בנוח מהשהייה בשעות העבודה בחברה. נפשי שאלה להשקיע את כל יומי ללימוד התורה ולהשלמת כל החסר לי. היתה זו תוצאה ממה שרבי שלמה מילר החדיר לי בדיבוריו אלי, אשר חיי היהדות חשובים פי כמה ממנעמי העולם הזה, באשר דרכם זוכה אדם בשני העולמות. אלא מה אעשה שזקוק אני לפרנס את עצמי?
 
בשלב מסויים הפגיש אותי הקב"ה עם אחד מגדולי הציירים והמאיירים ביהדות החרדית, גרפיקאי חרדי מפורסם. נפגשתי עימו בכדי להיוודע אם נוכל לעבוד בצוותא, ובכך אוכל להתנתק לחלוטין מחברת המחשבים. הצגתי בפניו את 110 ציורי הקומיקס על התנ"ך, והוא התפעל מאוד.
 
הצייר החרדי הציע לי לעזוב את עבודתי בחברה, כרצוני, ולהתחיל להשקיע את כולי בלימוד התורה, תוך תקווה לשתף אותי בעבודות ‘מן הצד’ שיהיו רווחיות ומפרנסות. הוא ראה בכך אידיאל, לסייע ליהודי בדרכו החדשה. בשלב זה עשיתי ב"ה תפנית בחיי, עזבתי לחלוטין את עבודתי בחברת המחשבים ומאז זוכה אני להתמסר ללימוד התורה.
 
***
אציין כאן נקודת גדלות של צייר זה.
 
בחודש הראשון, לאחר שעזבתי את עבודתי, עדיין לא היו לו עבודות להעביר אלי. בשאר-רוח העביר לי משכורת מלאה (!) מכיסו הפרטי…
 
בתבונתו לא העביר לי את המשכורת כמתת-יד, אלא נתן לי עבודות שהיה "צריך" אותם "בדחיפות". עמלתי עליהן ותמורתן קיבלתי משכורת נאה. רק לאחר תקופה, כאשר גיליתי על שולחן העבודה שלו עבודות זהות שעשה בעמל ידיו, הבנתי שנתן לי לעשות עבודות שעשויות כבר – כדי שיוכל לפרנס אותי בכבוד.
 
היכן יש כאלה מחוץ לעם ישראל? הרי כל בעל מקצוע חפץ "לבלוע" את בני אומנתו, לא די שהציע לי בנדיבות להשתתף עימו בעבודותיו, אף כי בכישורי מהווה אני בעצם תחרות עבורו, אלא אף דירבן אותי בעין טובה ו’העמיד אותי על הרגליים’ מכיסו הפרטי. ברוחב לב העניק לי את המפתח לחדר הסטודיו שלו כדי שאוכל להיכנס בכל עת שארצה ולהשתמש בהכל.
 
זוהי נקודה שיש הרבה מה ללמוד ממנה. אין הסבר אחר לכך אלא אחד, אותו שמעתי ממיטיבי הצייר:
 
"האמונה הבהירה כי פרנסה אינה כתוצאה מעבודה – רק משמים. אם משמים היא – הרי שאין לה הגבלה, יכול אדם לשתף שותף, לשלם לו משכורת, ולהמשיך להתפרנס בכבוד. יכול אדם לעזוב עבודה רווחית, להפחית שעה אחר שעה ממנה, ולהמשיך להתפרנס בכבוד".
 
כה חשובים היו לי מסרים אלה בתחילת דרכי, פקחתי עיניים לראות מה יופיו ומה רב טובו של עם סגולה. אשרי חלקי שנולדתי לעם זה. מה נעים גורלי שזכיתי לגלות את האור, בסיעתא דשמיא מופלאה, מה יפה ירושתם של בני משפחתי, בשוויץ ובבני ברק, שפקחו עלינו את עיניהם. גלגלו זכות על ידי זכאים.
 
אף כיום, אחר נישואי, בירכני הקב"ה בכך שיכול אני להשתלב במסגרת ‘כולל’ וללמוד כאוות נפשי, בחברותא ובדיבוק חברים, את תורת ה’ תמימה המשיבה את נפשי למקורותיה ויסודותיה. לפרנסתי, אני מוסיף מעבודות ציור וגרפיקה שמעביר אלי הצייר החרדי בקביעות.
 
זה לא מכבר עלו הורי משוויץ לישראל, ומתגוררים כיום באשדוד, בסמוך למקום מגורי. אבא הינו ממשכימי קום לבית הכנסת, חי כיהודי כשר וישר. הוא ואמא מתפרנסים ב"ה מעבודה מכובדת בבני ברק. הקלרינט מהצבא האדום עדיין בפיו של אבא, ובהזדמנויות עליזות, כמו פורים וחול המועד או הכנסת ספר תורה, יוצא אבא לרחוב לנגן בפני יהודים – ואין מאושר ממנו.
 
לפני כשנה זיכה אותי הקב"ה בהולדת בני בכורי, אשר בהיכנסו בבריתו של אברהם אבינו קראתי שמו בישראל ‘משה יהודה’, על שם אב-אבי הי"ד. וזוהי, בעצם, סגירת המעגל, בחסדי ה’.
 
***
שעת ערב בסלון ביתי באשדוד, נתון אני בעיצומה של התחבטות מטהרת בקטע מהרש"א מוקשה. בכיו של משה יהודה מסיט את דעתי. אני קם אפוף מחשבות ומתהלך בקרב הבית, מוליך את עגלת התינוק לפני, כולי שירה. עיני מתבוננות כמאליהן בתמונת סב אבי, רבי שמשון ז"ל, המביט אלי מהקיר בעיניים נוקבות, כמלווה את צעדי בממרומיו בכל נפתולי.
 
מכתלי ליבי שוב עולה פתאום קולו הרך של דודי הרב שלמה מילר זצ"ל, קול הספוג בשיתי-נשמתי: "הקב"ה דואג לכל מי שמתמסר עבור התורה. כל המקבל עליו עול תורה – מעבירין ממנו עול דרך ארץ", עינו זוהרות אלי ממעל עם כוכבי מרום: "נסה נתי, עוד תראה שלא יחסר לך מאומה".
 
רגלי מוליכות אותי אל החלון, כה נפלא הוא היקום הבוהק מלמטה, שיר הלל מתנגן מנשמתי: "ברוך הוא, אלוקינו, שבראנו לכבודו…ברוך הוא…."
 
שנות קישינב וחוצותיה חולפות ביעף במוחי, דמות השקר של ויקטור מצחקקת לה בחנופה אי שם בזכרוני, לרגע שוב אני בדירתי בקישינב, אך מיד מתנער ראשי בשאת-נפש, כמו חפץ לשכוח מכל אלה. אני שב אל המהרש"א הפתוח לפני. אך הניגון מתעקש להתנגן מנימי נפשי, עיני נעצמות ואני מתנועע כנר חדש, נר נשמה: "והבדילנו מן התועים…ונתן לנו תורת אמת…"
 
הפלא ופלא, היכן הייתי לפני חמש שנים בעת הזאת, והיכן אני עתה. האם בכלל במגורי הסרק בקישינב הייתי מעלה בדעתי או בדמיוני שבעוד חמש שנים אשב בסלוני באשדוד, עובר מ’תוספות’ אל ‘מהרש"א’ בלב מתרונן במתיקות עולמים?
 
אני מביט אל תמונת הסבא, רבה של סאראטא הרב משה יהודה הי"ד, הניבטת אלי מהקיר. היישר ממנו עובר מבטי, שלוב וממוזג במבטו של סבי, לעבר עגלתו של משה יהודה תינוקי, הנתן בתנומה מתוקה של ילד יהודי.
 
אני שר ורבי שמשון ובנו הרב משה יהודה שרים. נשימות בני ענוגות, כנותנות קצב לשירת הדורות השוטפת את כולנו, בני חמשת הדורות בשני העולמות. הקלרינט של אבא, זה מהצבא הסובייטי, זה מהכנסת ספר התורה – כמו מעלה אף הוא את השירה מליבו, שומע אני אותו חי באוזני רוחי, כמו מלווה את השירה: "וחיי עולם נטע…נטע בתוכנו…"
 
(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אור נדלק בקרבי. יהודי אני. כל קורות התקופה האחרונה במהלך ציורי התנ"ך הביאו בי רצון להזדהות עם משהו, שמחתי שמצאתי איזה קרן אור שבאה עלי כה במפתיע...

Featured Products