בודדה בארץ הצבעונים

לפתע הגיחו שני זוגות אופניים נוספים. ליבה החסיר פעימה. הרוכבים עליהם היו שוטרים הולנדיים. ידיה מוללו בעצבנות מספר עלים...

10 דק' קריאה

ש. ארלנגר

פורסם בתאריך 25.12.07

אביב תש''ב (1942). שמש פז שלחה קרניה מעל השדות המוריקים. באוויר עמד ניחוח רענן של דשא. שנקטף זה עתה. פרות הולנדיות כבדות גוף רעו בנחת. השלווה הייתה פסטורלית. ליד עץ רחב גזע ניצבו זוג אופניים עם גלגלי עץ ועליהם סלי קניות. נערה רחבת כתפיים, ששערה הבהיר קלוע בצמות ישבה לפוש בצל האילן. לפתע הגיחו מעיקול הדרך שני זוגות אופניים נוספים, אמצעי התחבורה המקובל ביותר בהולנד. ליבה החסיר פעימה. הרוכבים עליהם היו שוטרים הולנדיים. גופה נשטף זיעה קרה. ידיה מוללו בעצבנות מספר עלים משיח שצמח לידה, וליבה ביקש: ''ריבונו של עולם, חוס ורחם''.
שני השוטרים הגיעו אליה. ''היכן תעודת הזהות שלך?'' – שאלו בתוקף. שפתיה איבדו את צבען אך מוחה פעל בצלילות. ''אני רק בת 12'' – ענתה, משתדלת לשמור על קור רוח. ''אינני חייבת עדיין בתעודת זהות''. השוטרים, שחיפשו סוחרים במזון בשוק השחור העיפו עיניהם באופניה העמוסים מזון. ''מדוע המבטא שלך שונה משל האיכרים בסביבה?'' – שאל אחד מהם. ''מכיוון שמוצאי ממקום רחוק יותר. אני נולדתי בהרלם''. ''מה קנית?'' – המשיכו לחקור. ''אוכל בתלושים'', ענתה. ''ומדוע הגעת לכאן?'' המשיכו להקשות. ''דודתי הייתה זקוקה לעזרה. ידעתי כי פה בכפר יש סיכוי טוב יותר למצוא מזון בשפע, לכן הסכמתי והגעתי לביתה''. השוטרים מלמלו משהו והמשיכו לדרכם. הנערה היהודיה קמה בלאות ממקומה. רגעים מספר חלפו עד שליבה שב לפעום בקצב סדיר. היא שבה לכפר.
בית החווה היה עשוי עץ עם גג רעפים אדום. וילונות צחורים על החלונות, חום ביתי ושקט קיבלו את פני הנערה הנרגשת. בעלת הבית הגויה שמעה בחרדה את סיפורה. ''ריה יקרה שלנו'', אמרה. ''שוב לא תוכלי להסתובב בחופשיות. הדבר מסוכן מדי. עוד היום נסדר מחבוא עבורך בעליית הגג מתחת לרעפים. כאשר יבואו הגרמנים לחפשך יהיה לך מקום מקלט!''
ריה, הלוא היא רבקה, הביטה בה במבט תודה. מה היה סודה?!
משפחה מאושרת
ת''ש (1940), שנות ילדותה של רבקה חלפו עליה בבית יהודי כשר ואוהב. אביה, יהודי יקר ושומר מצוות, נהג לצאת מביתו ביום שני בבוקר ולשוב רק ביום חמישי עם ערב. בנדודיו מכר מוצרי טקסטיל לתושבי הכפרים שבסביבה, אותם רכש קודם לכן בבית החרושת. עם שובו פנה תחילה לבית הכנסת, שם התקיימו שיעורי תורה. רבקה, ככל בנות גילה בשנים ההן, למדה בביה''ס הנוכרי המקומי (לא הייתה אפשרות להימלט מזה). אולם בימי ראשון בבוקר ורביעי אחר הצהריים היא השתתפה בשיעורי יהדות, תנ''ך והיסטוריה, שהעבירו מורים יהודים. בשיעורים אלה, כמו בביתה, ספגה השקפה יהודית שורשית והייתה לבת ישראל גאה. רבקה, אחותה הפעוטה ושני אחיה היו משוש ליבם של הוריה. אמה ניהלה את הבית בטוב טעם, פוקחת עין על חינוכם של הבנות. היחסים עם הגויים בסביבתם היו מצויינים, אפילו ידידותיים. דומה היה, כי השלווה והשלום ישררו במולדתם לנצח.
אולם במלחמת העולם השנייה התנפץ החלום אל סלע המציאות הקודרת. אירופה כולה הייתה אחוזה להבות. הגרמנים התקדמו בקצב מסחרר בכל החזיתות, בהותירם אומות חסרות ישע. גם להולנד הציורית הם פלשו בקול תרועה, באייר ת''ש (מאי 1940). העיר רוטרדם הורעשה יומם ולילה בפצצות. נמלה המפורסם נהרס כולו, אלפי בניינים קרסו ורבבות אנשים מצאו בה את מותם. תוך ימים ספורים שמעו התושבים הנרעשים ברדיו את הודעת הכניעה המוחלטת של ממשלתם לפולש הנאצי. על הולנד, הארץ הפורחת, הומטרו בצרורות גזירות שרובן ככולן מכוונות להשפלת היהודים, ואחר כך גם להשמדתם. הגרמנים פעלו בקצב רצחני, ובמהרה למדו יהודי הארץ על בשרם את אשר למדו אחיהם במזרח אירופה – כי אין מנוס מידם הקשה. שאלת החיים הפכה למוחשית. היהודים היו צפויים למוות מיידי, או להישלח למחנה ריכוז. רוב ההולנדים, נוחי המזג והתמימים, צפו בתימהון ובסלידה במעשיהם הברברים של הפולשים הנאצים.
ואז, במחווה נדיר של אנושיות, הוקם ארגון נוצרי-קתולי ששם לו למטרה להציל את כל הניתן להציל מהעם היהודי. אנשיו איתרו הולנדים טובי-לב, שהיו מוכנים לאסוף לבתיהם יהודים ולהסתיר אותם עד יעבור זעם. גם משפחתה של רבקה הייתה בין המאושרות, שזכו לסיוע הארגון.
געגועים לאמא
שנת תש''א (1941). גלגלי הרכבות נעו במהירות, חולפים על פני כפרים מוריקים ואגמים מותירים מאחוריהם כפרים קטנים ושדות חיטה רחבי ידיים. ליד החלון שבספסל האחורי בקרון ישבה פעוטה בת שלוש, זהובת שיער וירוקת עיניים, לופתת בחוזקה את ידית מזוודתה.
''מתי נגיע כבר?'' – שאלה נערה כבת 14 שישבה לצידה. ''עוד מעט, חמודה'' – ענתה אחותה. ''אני… אני מתגעגעת לאימא'' – לחשה הקטנה בקול בוכים. ''שש…ש… הרי הסברנו לך שאסור לך לדבר על כך'' – אמרה הגדולה, בהעיפה מבטים חשדניים לכל עבר. ''אף אחד אינו צריך לדעת שעזבנו את ביתנו! את נוסעת כעת לאנשים טובים, ועליך לספר שהם סבא וסבתא שלך''! הקטנה נשתתקה, מנסה לעכל כנראה את העתיד לבוא עליה. המלווה שלהן, הולנדי גבה קומה העיף בהן מבט מודאג משהו. אם היא לא תהיה רגועה, עלולות כל תוכניות ההצלה שלו להשתבש. אל לו לאיש מיושבי הקרון להעלות בדעתו, מהי זהותן האמיתית של הילדות הללו. הגדולה לחשה עוד משהו באוזן הקטנה, וזו נתחייכה מעט. אחר כך שבה לשחק בבובה אשר ראשה נתון על ברכיה. פניה של אחותה הרצינו. היא תפסה את יד הפעוטה בידה, וליטפה אותה חזור ולטף, כמו מבקשת להספיג בה עוד מעט חום ביתי אחרון. רגעי הפרידה עוד עמדו מול עיניה, טריים וכואבים. היה זה רק לפני שעות מספר. אימא הושיטה להם בדממה את החבילות, כובשת בגבורה את דמעותיה. חני נצמדה אליה, כממאנת להינתק.
''בואי ילדה מתוקה, אנחנו הולכים'' – אמר לה איש הארגון בחביבות. היא פרצה בבכי וטמנה את ראשה בין קפלי שמלתה של אימא. ''האם באמת בלתי אפשרי שאדע את כתובותיהן''? – שאלה האם בעצב. ''הביני! הרי אישה נבונה את. אקווה שאיש לא יחשוד בכם, אך אם חלילה תיפלו בידיים גרמניות ותובלו לחקירה, כי אז… הם ישתמשו בכל אמצעי כדי להוציא פרטים מפי קורבנותיהם. אם לא, לא תדעו לבטח היכן הילדות, ולא תוכלו לומר את אשר אינכם יודעים''. ''אני מבינה'' – לחשה האם. בתנועה זריזה קרעה את הטלאי הצהוב מעל מעיליהן של הפעוטה ואחותה הבכירה. אח''כ אינסטינקטיבית, הרימה את חני הקטנה אל המזוזה וצוותה עליה לנשקה. תהא זו שמירה לדרך הארוכה העומדת בפניה.
''אימא''! רבקה, הבת הגדולה, הצמידה שפתה אל לחייה של אמה רגע ארוך. בניגוד לאחותה הבינה עד כמה גורלית היא שעה זו. ''כבר מאוחר!" – אמר הנוצרי הצעיר, ורחמי אמת נשקפים מעיניו. רבקה ניתקה את עצמה בכוח. ''אתפלל עליכם בלי הרף'' – לחשה. ''גם אנחנו'' – הוסיפה האם. עוד חיבוק אחרון לחני, עוד נפנוף יד לשלום, ושתי הבנות הנמלטות יצאו מהבית, מחישות את צעדיהן בעקבות ההולנדי הצעיר.
חיים חדשים
הרכבת האיטה במעט את דהרתה, ואחר נעצרה. המלווה ההולנדי ניגש אל חני ונטלה בזרועו בעדינות.
''שלום'' – לחש לרבקה. ''את זוכרת את הכתובת שמסרתי לך ואת השם שלי, נכון? בהצלחה! שמרי על עצמך''. ''תודה!'', גמגמה רבקה, ועיניה גילו הכרת טובה אין-קץ. ''בואי גם את'' – קראה חני, בפרשה אליה את זרועותיה. ''פעם אחרת אבוא לבקר אותך'', ענתה אחותה כשהיא נושכת את שפתיה. המציל ההולנדי הושיט לפעוטה סוכריה, נטלה עם מזוודתה בין זרועותיה וירד מהרכבת. רבקה בולעת אל קרבה דמעות בלתי נראות, נשארה שקטה על מקומה. קוראת מדי פעם את השלטים הנקרים בדרכה, בתשומת לב מחפשת ביניהם את מקום יעדה. ''זהו!" – החליטה בקוראה את השלט הרביעי. היא ירדה אל הרציף, המזוודה בידיה, תוהה לרגע להיכן תפנה. בצעדים נמרצים יצאה מבית הנתיבות אל רחוב העיר.
 
''סליחה, כיצד אפשר להגיע מכאן אל חוות הונט''? שאלה אישה צעירה שחלפה על פניה. ''אהמ.. את תלכי ברגל? זה רחוק מעט''. ''לא משנה'' – ענתה הנערה. ''ובכן, המשיכי ברחוב הזה עד הסוף, שם תראי סמטה קטנה מצד שמאל, היכנסי אליה. בסיומה תגיעי לתחילתו של שדה תבואה. חצי את השדה, בקו ישר ממערב למזרח, ושם תשאלי שוב למחוז חפצך''. הנערה הודתה לה ונטלה את מזוודתה בידה. כעבור כשעה הגיעה לחווה. גברת הונט הביטה ברחמים על הנערה הצעירה המתנודדת על רגליה העייפות. המתח והמאמץ נראו עליה היטב.
''היכנסי, שבי. מיד אביא לך חלב חם''. הנערה בירכה בשקט ולגמה בצימאון, סוקרת בחשש את סביבותיה.
''אל תדאגי. את תרגישי כבת אצלנו'', אמרה הכפרית הטובה. ''איש לא יידע מי את באמת. אספר כי אחייניתי מהעיר הגיעה אלי לעזור במשק עם הפרות. את תלמדי את המלאכה במהירות. גם בשדה תדעי לעבוד כמו כל אחת אחרת. רק העמידי פנים שלוות ואיש לא יחשוד בך''. אמרה בחביבות.
אט-אט הסתגלה רבקה למקומה החדש. אמנם, הגעגועים והדאגה לבני משפחתה לא חדלו מלכרסם, אך היא הודתה לאלוקים שהקרה לה מחסה ומזון. בני הזוג הונט היו אנשים הגונים וחביבים, שהתייחסו אליה יפה. כפי שהבטיחו היא למדה את עבודות המשק, ועד מהרה למדה לטפל בפרות כבת כפר מובהקת. בשומעם על מגבלות האוכל שלה סיפקו לה ירקות ופירות טריים בשפע, ושוב הודתה רבקה לבוראה על שאיננה נאלצת לאכול טריפות, חלילה. לא פעם הגיעו גרמנים לבית החווה, והיא, כשפחד מצמרר את כל בשרה, נאלצה להמשיך כרגיל ואף להחליף עימם משפטים ספורים, בהבעה אדישה כביכול. גם בצאתה לקניות נחשפה לסכנות, מהן נחלצה רק בנסים. היא שמרה בקפדנות על ארשת של בת כפר רגילה ועליזה. באייר-סיוון תש''ה (מאי 1945) הסתיימה המלחמה.

חיפוש קרובים

קיץ תש''ו (1946). היה זה יום קיץ נפלא. המרחבים הירוקים היו שלווים כתמיד. השמים היו זכים מענן. נערה יגעה למראה הלכה בצידי הדרכים. גופה דאב ממאמץ ורגליה כאבו. אם אי מי היה מישיר מבטו לעיניה הכחולות, היה מגלה בהן את זיק היגון היהודי הנצחי. בעצב הביטה על זוגות האופניים הדוהרים בקלילות על הכביש ממולה. אילו רק היה לה אחד, אזי הייתה מחישה דרכה פי כמה.
''תפסיקי, אין לבכות על קטנות'', נזפה בעצמה, ''כבר עברת את כל הסיכונים הגדולים באמת! עוד מעט ותפגשי את כל אהובי נפשך!'', מחשבה זו הזרימה בה מרץ מחודש, ורגליה נשאו אות הלאה, הלאה. בשערי מחוז חפצה, העיר אינדהובן, עצרה מאן דהוא. ''התוכל לומר לי היכן משרד הצלב האדום?'' שאלה, וקולה רוטט מהתרגשות סמויה.
הוא הורה לה באדישות את הדרך והיא פנתה לשם, כשהציפייה מורטת עצביה עד תום. האם יהיה ברשותם המידע המבוקש, מקום מסתורם של הוריה? התור היה ארוך. היא המתינה, כשסבלנותה עומדת לפקוע. סוף סוף הגיעה תורה. היא נקבה בשם הוריה ושם משפחתה ושאלה אם כתובתם ידועה. הפקיד חיטט ארוכות בניירות. ''כן'' – אמר לבסוף. ''הנה, רשום כאן, הם מתגוררים בביתו של ואן ינסן, בעיר הדרומית מסטריכט''. רבקה נשמה לרווחה. הכתובת המדוייקת בידיה! הייאמן?! את הדרך בחזרה גמאה בצעדים מהירים. נטלה את צרורותיה המעטים ויצאה אל הרחוב.
והארץ לא שקטה…
לא הייתה כל תחבורה מסודרת להגיע למסטריכט, ורבקה נאלצה לתור אחר טרמפים מזדמנים. סוף סוף השיגה אדם הגון, שהיה מוכן להסיעה. הדרך הייתה ארוכה מששיערה, וסחטה את שאריות הסבלנות שעוד נותרו בקרבה. אמא של רבקה הייתה עסוקה בתליית כבסים על חבלים מתוחים בחצר. בעלה קרב אל השער. מכונית גדולה שקרבה אליו עוררה את תשומת ליבו. המכונית עצרה לידו ממש וממנה קפצה… לא ייתכן! נערה זו היא…
''בואי לכאן רגע, ראי מי באה!'' אמר האב, כשהתאושש מן ההלם. היא נחפזה לשער בידיים לחות. ושם, בוכה וצוחקת יחדיו, נפלה בתה רבקה לזרועותיה… אימה אימצה אותה אל ליבה, ודמעותיהן נמהלו יחדיו…אט-אט נאספו יתר בני המשפחה לחיק ההורים המאושרים, איש איש וסיפורו. נוגע ללב במיוחד היה סיפורו של יצחק אחיה.
קיץ תש''ו (1946). ריה, הלוא היא רבקה, הביטה בחיבה על פני הילד בן השלוש-עשרה הניצב מולה, לבוש כבן איכרים מובהק וכובע מצחייה לראשו. לא היה זכר לפיאות או לכיפה, כמובן. לא היה מי שיזכיר לו את יום הגיעו למצוות. היא התבוננה בו שוב ושוב, לא שבעה ממראהו לאחר למעלה משתי שנות ניתוק. אחיה הצעיר, האהוב, חי וקיים, בריא ושלם! הוא הצליח לעבור את המלחמה בשלום!
''בוא איתי, יצחק'' – אמרה בחום. ''ידוע לי היכן אבא נמצא, כמה שהוא ישמח לראות אותך…'' יצחק השפיל עיניו. ''אני… אינני יכול''! מלמל בשקט. ''למה?'' זעקה רבקה. ''יש לך מושג עד כמה ההורים רוצים לראות אותך?!'' ''אהמ… אני… הבטחתי לאלה שגידלו אותי כי… כי עוד ששה שבועות אוטבל לנצרות! אני אהיה קתולי, כמוהם!''… דבריו נשלחו לליבה כמו חץ מורעל. אכן, שנות הבדידות הכפויות, הניתוק מהמשפחה ומכל סממן יהודי עשו את שלהם. היוכל נער רך לעמוד בלחצים היום-יומיים המופעלים עליו?!
''מה קרה לך?'' נזעקה, נסערת כולה. ''הם בעלי החווה שלי, הם הסבירו לי שאני אשרף בגיהינום, לנצח נצחים, אם אשאר ביהדותי'', ענה בקול נמוך. "ואתה האמנת?'' שאלה ביגון תהומי. ''הרי ההיפך הוא הנכון! איך יכול בן לעם היהודי לשנות את מורשת אבותיו? גם אם תמיר דתך חלילה אלף פעמים, תישאר בן עם סגולה! אך חטא ההמרה לא יסולח''…
ויכוח סוער, כאוב מעין כמוהו פרץ בין השניים. נשמה יהודית מתייסרת ותוהה התלבטה בין שתי דרכים. נשמה יהודית בוגרת אך במעט, ניסתה להציב תמרור, לחלץ מתהום שכל באיה לא ישובון. בסיומו של מאבק סוער, הכריעה כף הזכות. זכות אבות עמדה לו, ליצחק, כפי הנראה, והוא שב עמה לחיק משפחתו.
הצלת נפשות
באותו קיץ, אט אט, אחד מעיר ושניים ממשפחה, נאספו השרידים מן התבערה הגדולה, שכילתה את מרבית יהודי הולנד. חרש, כשהם מלקקים את פצעיהם, הם ניסו לחזור איכשהו למסלול של חיים אנושיים. בבוקר בהיר אחד עצרה משאית גדולה במרכז העיר. ממנה קפצו מספר יהודים בלבוש מסורתי. הם עברו מבית לבית ובשורה בפיהם: ''בואו עמנו לאמסטרדם!'' הפצירו. ''הקהילה הפורחת שהייתה שם קודם המלחמה, חרבה לחלוטין. אך אנו חפצים לשקמה מחדש! נפתח מוסד בעירנו לילדים ולצעירים פליטים שומרי מצוות! אנו זקוקים למדריכים ולמדריכות''.
רבקה האזינה לדבריהם ברוב קשב. עד כה טרם מצאה את מקומה. בעיר מגוריהם לא היו תנאים נאותים לבנות ישראל. שני אחיה הלכו לבית ספר לבנים לפקידות (נוצרי כמובן, בנסיבות הימים ההם לא הייתה אפשרות אחרת). רבקה, כמובן, נותרה בבית, ללא מסגרת לימודית כלשהי. עתה, לשמע דברי השליחים מאמסטרדם, חשה כי שם יהיה מקומה.
 
לא קלה הייתה מלאכת השכנוע במשפחתה. ''כעת, לאחר זמן כה רב שחששנו לגורלך וקיבלנו אותך בחזרה, שוב תרחיקי נדוד?'' – שאלה סבה. אך רבקה ידעה כי זקוקה היא לסביבה יהודית חמה, שבה תמצא חברות כלבבה ותוכן לימודי מתאים. היא ביקשה, שכנעה והבטיחה, ולבסוף אף ניצחה. היא נפרדה בחום מהוריה, נטלה את חפציה ועלתה על הרכבת לאמסטרדם. פרק חדש נפתח בחייה, עתיר מעשים. המוסד שכן בבניין גדול בעל ארבע קומות. בקומה אחת שכנו הבנים. באחרת הבנות, בשלישית המדריכות, ובקומת הקרקע היה המטבח הכשר. המסעדה שלידו שקקה חיים. כל יהודי בעיר אשר חפץ באוכל כשר כהלכה הגיע לשם לטעום מתבשילי המטבח.

מלאכתן של המדריכות לא הייתה קלה כלל וכלל. הילדים הפליטים שנאספו אל המוסד, הספיקו בשנותיהם הרכות לצבור זוועות רבות. היה צורך להשריש בהם מחדש אמון בבני אדם, דרכי התנהגות מקובלים, לימודים בסיסיים – וראשית לכל לידע מינימלי בדיני יהדות. המדריכות עשו זאת בנפש חפצה, מנסות להבריא את פצעי הילדים, הגופניים והנפשיים כאחד.

בתנאי הימים הללו, כל נערה שקיבלה חינוך יהודי טהור בביתה נחשבה כאוצר יקר. וכך, כאשר עזבה מנהלת המוסד את תפקידה מסיבות אישיות הוצע התפקיד לרבקה. הנערה בת התשע עשרה שימשה כמנהלת המקום כולו, ובהצלחה רבה. עוד זמן מה עשתה על אדמת אירופה, בין השאר הדריכה קבוצות ילדים בצרפת ששאפו לעלות ארצה. לאחר חודשים מספר של שהייה בצרפת, התגשם חלום חייה של רבקה והיא עלתה עם ''ילדיה'' לארץ ישראל.
בחזרה אל החווה
אביב, תשנ''ד (1994). אישה מבוגרת, חובשת פיאה בהירה, קרבה לכיוון שטח החווה ההולנדית. רגליה של רבקה החישו את פעמיהם בעת התקרבה אל השדה. מרחוק כבר נראה הבית הכפרי, שגג אדום לו ווילונות צחורים מקשטים את חלונותיו. המראה היה מוכר משכבר הימים, וחביב כל כך…היא עצרה רגע לשאוף רוח, ושוב החישה צעדיה. היא עצרה לפני דלת עץ נקיה. שלט פשוט היה תלוי עליה, ועליו כתוב השם: משפחת הונט. ידה רטטה קלות בעת שצלצלה בפעמון. הדלת נפתחה בידי נוכריה. זו עמדה רגע כנציב מלח, סוקרת את האורחת מארץ ישראל, אחר כך התעשתה. ''ריה! זו את?'' היא חיבקה אותה בחום ומשכה אותה פנימה. ''תרצי לשתות משהו?'' שאלה המארחת ההולנדית.
''כמובן, אם תרתיחי מים בפינג'ן שלי, תשתמשי בקפה ובסוכר שהבאתי עמי מישראל'', ענתה זו בחיוך. והיא פתחה את מזוודתה. דבר לא נעדר שם, החל מלחם וכלה בפותחן קופסאות. ''אבל פירות תוכלי לטעום מפרי גננו, נכון?'' – שאלה בת האיכרים הצעירה ממנה, והציגה סלסלה ענקית על השולחן, גדושה פירות טריים. רבקה בירכה וטעמה, וקמה ממקומה. עליה למשש בידיה את הכתלים, להציץ בכל פינה, להחיות את זכר הימים שבהם הייתה ילדה יהודיה נרדפת על צוואר, רועדת מכל עלה נידף, מחפשת מחסה בין כתלים אלה עצמם.
עתה שבה לכאן גאה ובת חורין, סבתא יהודיה הרוחשת הכרת טובה למציליה. לכאן גם שלחה את בשורותיה הטובות מישראל, תחילה – על נישואיה ואחר כך על הולדת ילדיה החמודים. בכך גרמה אושר רב לבני הזוג היקר שאימץ אותה בשעתו. אך כאשר נולדו נכדיה, שוב לא הייתה אנה הונט, מיטיבתה, בחיים. בתה, הפעוטה לשעבר בעת המלחמה, בגרה, נישאה לאיש והוסיפה להתגורר בבית הוריה. אף היא שמרה קשר לבבי עם רבקה – ''ריה'' בלשונה, והיא אשר הקבילה פניה בביקור זה. ימים אחדים שהתה שם רבקה מפטפטת ארוכות עם בת מיטיבתה, מטיילת במשעולים המוכרים, ונזכרת ללא הרף ברסיסי זיכרונות יקרים. אך האירוע המרגש מכל עוד היה לפניה.
המעגל נסגר
האולם הקטן היה מלא מפה לפה. היו שם פרופסורים משכילים בחליפות חגיגיות ועניבות, היו גם איכרים מגודלי גוף לבושים בפשטות, נהגי אוטובוסים, סוחרים אחדים ואנשי עמל. כולם נשאו עיניים סקרניות לעבר הבמה. רבקה ניצבה עליה, וקולה הרוטט נשמע היטב בדומיה המוחלטת ששררה באולם. במילים פשוטות ונוגעות ללב הביעה את הכרת תודתה ליושבים לפניה, כולם חסידי אומות העולם, שתרמו מהונם ואונם להצלת יהודים בשנות הזעם. היא הבהירה, כי את מלוא שכרם יקבלו רק במרומים, ומעשיהם הטובים ישולמו במלואם, עד האחרון שבהם. בצעדים איטיים ירדה מן הבמה ושבה למקומה, כשהשקט שורר באולם. איש איש התייחד עם מחשבותיו וזיכרונותיו, מנסה לקלוט את מלוא המשמעות של דבריה.
הגיע טקס חלוקת האותות. ההולנדים אצילי הנפש, גיבורי ההצלה, נקראו אחד אחד אל הבמה, שם קיבלו מדליה ושי בצירוף ברכה חמה.
הגיע גם תורם של בני הזוג הונט. אנה ובעלה ניגשו בחיוך חם אל מנהל הטקס, וקיבלו את האות, מזווית עיניה עקבה אחריהם רבקה בת טיפוחיהם לשעבר. דמעה חמה נשרה על כף ידה.
המעגל נסגר…

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

Featured Products