בדמייך חיי!

"על מניצ'ה שמעתם פעם? יקחכם האופל! טפוי... ואילו אני, רק היום נמלטתי באמצע הרצאתו הפילוסופית של הפרופסור שלי, ירקתי לתוך פרצופו היהודי הארור! נראה מי מכם יודע..."

6 דק' קריאה

אלימלך שטייאר

פורסם בתאריך 18.04.09

מסבאת הליל של רודולף אולטקה

השנה – 1933, המקום – ברלין הבירה, פינת ככר אלקסנווד, מסבאת הליל של רודולף אולטקה ששלט פח חלודה קבוע על פתחה: "בית הבירה". בחוץ נטו צללי בין ערביים. מאי שם נצנץ פנס צבעוני. על האספלט המלוחלח מחליקות עתה החשמליות האדומות. מוכרי העיתונים רצים כשהם מכורבלים במעילים בעלי צווארון זקוף ומכריזים בקול צרוד: "היטלר עלה לשלטון"…

בתוך המסבאה, ליד אחד השולחנות, ישבו ארבע דמויות עם חולצות בצבע חום ועל זרועותיהם צלבי קרס. בפינה צרצר הגרמופון. מפוחד ומבוהל מתרוצץ סביבם המוזג הכרסתני וכוסות בירה משתקשקים בזה אחרי זה לתוך פיותיהם של אנשי החבורה, ובקצב די מסחרר. הראשון שפצה את פיו ב"מענה לשון" היה הסטודנט הגבוה בעל הבלורית. הוא נפנף בידיו וזעק צרודות לצד הכנופיה הזעירה: "בורים נבערים שכמותכם! יכולים רק לפוצץ שמשות ולפצח ראשים! אך נבצר מכם לדעת את המושג התיאורטי של מחץ ראשים, להבין את הפילוסופיה של ניפוץ שמשות! בורים שכמותכם… ומ"אדם העליון" אתם יודעים "גזע הארי הטהור" או "ריח היהודים הספוג רעל?" ועל מניצ'ה שמעתם פעם? ועל צ'מבליין ופאול לאגרד? יקחכם האופל! טפוי… ואילו אני – רק היום נמלטתי באמצע הרצאתו הפילוסופית של הפרופסור שלי, ירקתי לתוך פרצופו היהודי הארור! נראה מי מכם יודע: מי השתלט על העם הגרמני?"

"היהודים!" התנער נזוף עין ממושבו השני שבחבורה, טיפוס נאלח בעל עיניים מטומטמות ומצחייה מרחפת, שישב ונמנם בקצה השולחן.

"ומי דלדל את הפועל הגרמני?"

"היהודים!…" הכריז בקול צרחני ומרוסק הגידם המובטל, כשהוא מנגב בקצות אצבעותיו את שפמו המיוזע.

"טוב, ומי הרס את כוחה הצבאי של גרמניה?"

הפעם קפץ מכיסאו אחרון הכנופיה המבוסמת, חייל לשעבר, שהתמתח והצדיע בסגנון צבאי מובהק: "אני מודיע בהכנעה – היהודים הארורים!…"

"אהה…" התפרץ לפתע הסטודנט בעל הבלורית והלם בכוס שבידו על השולחן בכוח רב, עד שכולם נבהלו וניתרו ממקומותיהם, "עכשיו אתם תדעו כבר מי אני ואת מי אני מייצג?"

"הנני מודיע בהכנעה את 'התרבות הגרמנית'", הצדיע שוב החייל לשעבר.

"יפה מאוד!" התלהב עוד יותר הסטודנט המשולהב, "ועכשיו, לנפץ שמשות יהודיות ולמחוץ ראשים יהודיים לכבוד "הרייך השלישי". כולם אחרי, קדימה, מרש!….

מהבית הגדול שעמד בדיוק מול "ככר אלכסנדר" הכריזו נורות חשמל בצבעים רעשנים: "בית מסחר – הרמן טיץ". לפתע – רוסקה השמשה הענקית שבחלון הראווה והפכה לקמח-זכוכית, שכיסה את המוקיון החייכני רפוד הקטיפה שניצח על התצוגה העשירה שבוויטרינה. מבפנים צצו דמויות נפחדות עד מוות, הסטודנט היה מוכרח בודאי לראות משהו מסוכן – שכן בו ברגע השתטח מלוא קומתו על המדרכה, שיכור כלוט.

"גרנדיר שטרסה"

גרנדיר שטרסה – זו סמטה צרה וחשוכה, מאובקת באבק וסואנת מהמולת מסחר שוקק, בבית הגדול מספר 37 נמצא קלויז חסידי, כאונייה בלב ים.

כשחיים שלמה הגיע לכאן מעיירתו הגליצאית עם זקנו הארוך ולראשו מגבעת רבנית רחבה, הוא פנה תחילה לכאן. כשראה את קורי העכביש על התקרה, את ערימות הספרים וה"שמות" על השולחנות ויהודים מתנועעים בהתלהבות רבה בעת התפילה – מיד נשא עיניו לשמים והתנחם על צרת נדודיו. סוף סוף "סדנא דארעא חד הוא"…

אולם, כשהבחין כי שכנו, תושב ברלינאי ותיק אינו פוסק מלספר ניסים ונפלאות על עסקיו של האדון טיץ, וגם בבית המדרש ליד השולחן, בין מנחה למעריב יהודים נושפי טבק מדברים מפה לאוזן שאם כי נשמה שנטמעה היא, חרף הכל מבצבץ בה הניצוץ היהודי, הוכחה לכך – בראש השנה ויום כיפור היה בית המסחר שלו סגור על מנעול ובריח.

נו, חיים שלמה היה סקרן להכיר טיפוס שכזה. יום אחד הגיע לחנות של טיץ, לראות במו עיניו את הפלא הגדול שהכל מדברים בו. שעה ארוכה עמד והתבונן. סחרחורת תקפה אותו כשטיפס במדרגות הסיבוביות ועיניו הסתנוורו משלל האורות הצבעוניים. בחדר מואר בצבע כחלחל, מלא וגדוש בצעצועי ילדים מכל המינים, גופים מלאכותיים שקיפצו והתנדנדו, בכו או צחקו והראו כל מיני להטוטים, בפינה רחבה הצביעו לו במקום זה על האדון טיץ בכבודו ובעצמו. חיים שלמה ראה לפניו ברנש גוץ, כסוף שיער, בעל קרחת מבריקה ועיניים מגשימות ונוטפות. אז, החל להרהר ולחפש. את מה? את הניצוץ היהודי, שקשה למצוא בפרצופו של טיץ, בשום אופן לא עלה בידו לגלות את הניצוץ, הכל היה עבורו כה זר ומוזר…

ופתאום – נשמע קול נפץ השמשה האדיר. השמשה בחלון הראווה התרסקה לרסיסים וכיסתה את המוצגים באבק זכוכית. חיים שלמה נבהל תחילה, אבל כלום, אין דבר, בפנימיותו הוסיף להיות שליו ורגוע בהחלט. הוא תפס מיד במוחו את כל העניין – האם יש חידוש בכך? הרי זה בדיוק כמו בעיירה הנידחת ממנה בא. האם כאן צריך להיות אחרת? האם יכול להיות אחרת? פרחחי הגויים מנפצים שמשות של יהודים – מובן בהחלט! הרי זה כה פשוט ומובן, כי "סדנא דארעא חד הוא"…

פתאום נזכר במשהו והעיף מבטו לעבר הפינה בה ניצב לפני כן היהודי העונה לשם "הרמן טיץ". כמה עלוב היה המראה שלו באותו רגע, חיוור כמו סיד ורועד כמו עלה נידף ברוח. טוב, אז למה הוא נועץ בחיים שלמה מבט כה משונה, ברגע זה? לנכון, עיניו אינן עתה שוב אותן עיניים נוטפות ומוגשמות וזרות ומתנכרות. נראה כי ברגע זה מהבהב בראי הדמעות שנקוו בהן איזה שביב אש שניצת מאי-שם הרחק, הרחק… ליבו של חיים שלמה פעם בחוזקה. כאילו הרגיש בבת אחת – לא, לא הרגיש, אלא ראה במו עיניו את הניצוץ: כן, זה הניצוץ, הניצוץ היהודי!

גזע אציל גרמני מדורי דורות

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. רכון על גבי המכתבה ישב לו הרמן טיץ, דפדף בעצבנות בערימת ניירות, צמרמורת אחזה בו: הכל, כל השואה ניתכת על ראשו הוא, על הנצר לבית טיץ – גזע אציל גרמני מדורי דורות! דרך הקירות האטומים חודר לאוזניו שיר "ליל הסכין הארוך", ומכשיר הרדיו שבפינה שולח חיצי רעל ישר לליבו: "… בשביל האזרחים היהודיים לא נוכל לתת שום הגנה משטרתית, הם אלה אשר מצצו את הדם שלנו…"

"לכל הרוחות", טיץ קפץ מכיסאו בזעם וסגר את הרדיו. אך נדמה היה, כי פתאום כל החפצים שבבית הצטרפו הפעם למקהלת הקירות שזעקו בלי הרף, פיותיהם נפתחו ועיניהם צמאות לדם היהודים מוצצי הדמים…

ובבת אחת אירע האסון. הדלת הראשית נפרצה ולתוך הבית גלגלו עצמם ארבע דמויות עונדי צלב קרס, מזוינים באקדחים שלופים. הסטודנט הפרוע צעד לקראתו בראש הכנופיה והכריז: "יהודי… היום ליל חג הפסח שלכם, כבר אלפי שנים שאתם מוצצים את דמנו, הערב נשיב לך כגמולך…" הוא דיבר בקול אדיש, בנימה, "מדעית" לכאורה, ובנשימה אחת סיפר על תיאוריית "הגזע הטהור" שלו. אך ברגע זה קרה משהו נוסף: מן החדר הסמוך התפרצה לחדר בחורה בלונדינית פרועת שיער עם עיניים בוערות. הייתה זו בתו של טיץ שהתעוררה משנתה.

"זה אתה? פריץ?" שאלה. אך הסטודנט החוויר ונתמך בקירות החדר. כהרף עין השתלט על רגשותיו והדף בקת אקדחו את הבחורה בתנועה פראית והפיל אותה על הרצפה.

"לא!", הרעים קולו שטוף תאוות רצח פראית, "אני כבר לא פריץ ואת לא תהיי עוד פריידל. לא, אנחנו לא קולגות בפקולטה האוניברסיטאית של הפרופסור היהודי הארור לפילוסופיה. טפוי! הרי זו ההמצאה השטנית הארורה שלכם, היהודים, להחליש אותנו, לרכך ולהפוך אותנו לנשים!… את כל ערכי הרוח והמוראל שלכם יצרתם כדי שאתם, החלשים מבחינה פיזית, תשתלטו על הכל! כבר אלפי שנים שאתם מרעילים את הנשמה הארית שלנו. אכפתם עלינו אלוקים ואמונה – טפוי!… אנו תאבים להישאר דווקא פרימיטיביים, דווקא חיות אדם פראיים כמו אבותינו ואבות אבותינו! עובדי אלילים! יורשים נאמנים של נוסעי הצלב! "אבירים-שודדים"! אנחנו לא מכירים בשום דבר מלבד הציפורניים והשיניים, ציפורניים ושיניים, לדם שלכם אנו צמאים, ליהודונים ארורים!…"

הרמן טיץ בעצמו לא ידע כמה זמן שכב על הרצפה מחוסר הכרה ושותת דם, עד שהתעורר מעלפונו כשכל כולו כואב. בבית לא היה אף אחד. הוא חש שפניו מלוחלחים ודביקים – דם… דם… מכל פינה ועבר. לפתע ראה משהו. מאי-שם, בפינה סמויה צפה ועלתה לנגד עיניו דמותו של היהודי הזקן שראה פעם בחנותו. בעצמו התפלא שלא הבחין בו, ביהודי בעל החזות הפאטריכאלית, עד הרגע שנופצה השמשה הגדולה, והרי הוא היה מוכרח לעמוד שם מקודם שעה ארוכה… כעת מתפתחת לעיניו התמונה בכל הבהירות: זקן ארוך ולבנבן, עיניים חודרות וכל כך עצובות. כבר ראה פעם דמות כזו, אי שם רחוק, לפני דורות רבים, רבים מאוד. כן, אי שם, בעיירה גרמנית נידחת, לפני מאות שנים. בליל הפסח, בביתו של סבא–של-סבא.

כנופיית שודדים פראיים, פנים פרועים ושטופי תאוות רצח…

תינוק הרוג…

דם, דם, דם…!

הוא רואה את הדמויות, כן אותן דמויות. בדיוק כאלה האורחים הבלתי קרואים שביקרו עתה בביתו, שיכורים, עיניים אדומות מיין, ציפורניים ושיניים, שיניים וציפורניים…

נכון, ואף את סבא-של-סבא הוא ראה. חזותו כשל אותו ישיש שביקר בבית מסחרו, זקן כסוף ויורד על פי מידותיו, עיניים חודרות ועצובות, עשוי קיטל צחור כשלג. לפתע, ראה את בתו שנתקפה בהיסטריה והתפתלה בייסורים. הוא הפליט מילים לעומתה, מבלי לדעת אל מי הוא מדבר, הוא סיים לטוות את קורי מחשבותיו: "המ… נוסעי הצלב ישנם, עלילת הדם קיימת פה. אבל איפה אנחנו נמצאים, איפה?…"

בדמייך חיי!

בעליית הגג האפלולית שב"גרנדיר שטרסה", יושב לו חיים שלמה ועורך את הסדר. הוא לבוש בקיטל צחור כשלג. לפניו פתוחה ההגדה עתיקת היומין, "ההגדה" שבמשך דורות רבים ספגה לתוכה דם ודמעות בשפע רב. וכאשר בחוץ נשמעת נהימת טרף של חיות אדם האורבות מתחת לחלונות וצמאות לדם יהודי חם – האם הדבר יהיה לפלא בעיניו של חיים שלמה? לא! שלווה נסוכה עליו. הו, הוא מכיר תופעה זו זמן ארוך מאוד. כבר מאות שנים, ואלפי שנים שזה ככה. בדיוק אותם רומאים צמאי דם ומוות. מה העניין? שנים? תקופות? ארצות ותרבותיות?

לאורך נתיב כל הדורות רוקדים צללי הדמים!

החל מאז סימן הקדוש-ברוך-הוא את פתחי בתי ישראל אשר במצרים – בדם, מיני אז משתרכות להן שנים מוכתמות בדם, כשרשרת ארוכה, תחת פסיעותיה של האומה הישראלית בנתיב הדורות.

"שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו…"

כמה זמן מצלצל כבר קול יהודי בוטח זה? כמה שעות מתנועע ללא הרף הזקן הארוך והלבנבן, הרכון על פני ההגדה צהובת הדפים, הספוגה דם ודמעות כאוקיינוס הגדול?

"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך: בדמייך חיי!…"

מישהו מתקרב לדלת. דפיקות חזקות וצרחות פרא: "יהודי, בוגד ארור!…"

אך הקול האדיר והבוטח אינו נפסק אף לרגע: "ואומר לך: בדמייך חיי!…"

כתבו לנו מה דעתכם!

1. מורן

כ"ז שבט התש"ע

2/11/2010

בדמייך חיי - חובה לקרוא אני קוראת את המאמר ומתרגשת... רק לפני חודשיים ילדתי בן במזל"ט ובהיותי בחדר הלידה פונה אלי אחות נחמדה ומציעה לי לתרום את הדם הטבורי להצלת חיים. היא נתנה לי פרוספקט עם הכותרת "המצווה הראשונה שלו" ותמונה של תינוק חמוד וכמובן שהסכמתי מייד. הארגון שעומד מאחורי הפעילות הזאת נקראת, איך לא... בדמייך חיי... וזאת הייתה בדיוק ההרגשה שלי אז, בדמייך חיי, פשוטו כמשמעו... עכשיו עם קריאת הכתבה פתאום הכול חזר אלי. כדאי לראות את הפעילות הנפלאה הזאת: www.cordblood.org.il

2. מורן

כ"ז שבט התש"ע

2/11/2010

אני קוראת את המאמר ומתרגשת... רק לפני חודשיים ילדתי בן במזל"ט ובהיותי בחדר הלידה פונה אלי אחות נחמדה ומציעה לי לתרום את הדם הטבורי להצלת חיים. היא נתנה לי פרוספקט עם הכותרת "המצווה הראשונה שלו" ותמונה של תינוק חמוד וכמובן שהסכמתי מייד. הארגון שעומד מאחורי הפעילות הזאת נקראת, איך לא... בדמייך חיי... וזאת הייתה בדיוק ההרגשה שלי אז, בדמייך חיי, פשוטו כמשמעו... עכשיו עם קריאת הכתבה פתאום הכול חזר אלי. כדאי לראות את הפעילות הנפלאה הזאת: www.cordblood.org.il

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

Featured Products