הילדה עם התפוח – הסיפור ממחנה בוכונוואלד

הסיפור ממחנה בוכונוואלד - זה היה רק חלום יפה... אבל במקום הזה אין מלאכים. כאן יש רק עבודה קשה ורעב והרבה מאוד פחד. על איזה מלאך אמא דיברה?

5 דק' קריאה

הרמן רוזנבלט

פורסם בתאריך 10.04.10

אוגוסט 1942. פיוטרקוב, פולין. השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בחרדה. כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי פיוטרקוב כונסו בכיכר. השמועות אמרו שמעבירים אותנו. אבי נפטר לא הרבה לפני המעבר ממחלת הטיפוס, שהשתוללה והכתה ביושבי הגטו ללא רחמים. הפחד הגדול והנורא מכל שחוויתי באותו זמן היה שמשפחתי תופרד. "מה שלא יהיה", לחש לי אחי הגדול איזידור, "אל תאמר להם את הגיל האמיתי שלך. תגיד שאתה בן 16". הייתי גבוה יחסית לילד בן 11, כך שיכולתי לומר שאני בן 16. אולי כך אחשב לקצת יותר 'יקר' בעיני הגרמנים, אולי כאיש עבודה. חייל אס. אס. ניגש אלי, מגפיו נקשו באבני הרחוב, הוא הסתכל עלי ובחן אותי מכף רגל ועד ראש ואז שאל אותי בן כמה אני.

"16" אמרתי, והוא סימן לי לגשת לצד שמאל, למקום בו עמדו שלושת אחיי וכל שאר הגברים הצעירים הבריאים.

אימי הופנתה לצד ימין – עם הנשים, הילדים, החולים והמבוגרים. "למה?" לחשתי לאיזידור, אבל הוא לא ענה. רצתי לצד של אימי ואמרתי שאני רוצה להיות איתה. "לא!" אמרה לי בקשיחות ובפנים חמורות סבר. "לך מכאן! אל תהיה מטרד! לך עם האחים שלך!". היא אף פעם לא דיברה בכזו נוקשות. אבל ידעתי שהיא מגינה עלי. היא אהבה אותי כל כך, ורק הפעם הזו העמידה פנים שהיא לא. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי אותה.

אחיי ואני הועברנו לגרמניה ברכב המיועד להובלת בקר. הגענו למחנה בוכונוואלד בלילה, אחרי שבועות של נסיעה, ומשם אל הבלוקים. למחרת, נתנו לנו מדים ומספרי זהות. "מהיום אל תקראו לי הרמן", אמרתי לאחיי, "תקראו לי 94983". ה'תפקיד' שקיבלתי היה להעמיס את גופות המתים שהובלו למשרפות ולהעלות אותן על המעלית הידנית, הישר למשרפה. אבל לא רק הם היו מתים, גם אני הרגשתי מת. הפכתי לגוש קשה ונוקשה. נהייתי מספר.

עברו עוד כמה שבועות, ואחיי ואני הועברנו למחנה שליבן, שלוחה של בוכונוואלד ליד ברלין. בוקר אחד, חשבתי שאני שומע את קולה של אימי. 'בני', היא אמרה לי ברכות אך בבירור, 'אני שולחת לך מלאך'. ואז התעוררתי. רק חלום. חלום יפה. אבל במקום הזה אין מלאכים. כאן יש רק עבודה קשה. רעב. והרבה מאוד פחד. על איזה מלאך היא דיברה?!

כעבור מספר ימים הלכתי סביב המחנה, מאחורי הבלוקים ליד גדר התיל, מקום בו החיילים לא יכולים לתצפת. הייתי לבד. בצד השני של הגדר זיהיתי מישהו – ילדה קטנה עם תלתלים בהירים. היא התחבאה מאחורי אחד העצים. יכולתי לראות אותה. הסתכלתי סביבי ווידאתי שאף אחד לא רואה אותי, אז אמרתי לה בשקט בשפה הגרמנית: "יש לך משהו לאכול?", אבל היא לא הבינה. התקרבתי קצת יותר אל הגדר ושאלתי אותה שוב, אבל הפעם בפולנית: "יש לך משהו לאכול?". היא התקדמה לעברי. הייתי רזה וכחוש, עם סמרטוטים כרוכים על כפות רגליי, אבל הילדה הביטה בי בביטחון וללא כל פחד. בעיניה, ראיתי חיים. היא הוציאה תפוח מתוך מעיל הצמר שלה וזרקה אותו מעבר לגדר. משכתי את הפרי אלי, וכשהתחלתי לרוץ חזרה למחנה הספקתי לשמוע אותה אומרת לי "להתראות מחר".

לא האמנתי שהיא תחזור. זה היה מסוכן מאוד. אבל חזרתי בכל מקרה, באותה שעה למחרת. והיא הייתה שם. אותה ילדה. היא התקרבה בעדינות, ושוב, זרקה אלי משהו מעבר לגדר. הפעם, הייתה זו חתיכת לחם קשורה לאבן. אכלתי את הלחם, מורעב עד כדי טירוף אבל מלא תודה, מאחל שהיה מספיק לחלוק גם עם אחיי. כשהסתכלתי למקום בו הילדה עמדה, היא כבר לא הייתה שם.

חזרתי לאותו מקום ליד הגדר כל יום באותה שעה. היא תמיד הייתה שם עם משהו בשבילי – חתיכת לחם או, טוב יותר, תפוח. לא העזנו לדבר או להתמהמה. להיתפס משמעו מוות לשנינו. לא ידעתי שום דבר עליה – רק ילדה כפרית אדיבה – פרט לכך שהיא הבינה פולנית. איך קוראים לה? למה היא הייתה מוכנה לסכן את חייה למעני? התקווה הייתה במינון מהיר וזריז, והילדה הזאת מהצד השני של הגדר, נתנה לי מעט ממנה, כמו הלחם והתפוח.

כעבור שבעה חודשים, אחיי ואני נדחסנו לתוך רכב משא המוביל פחם והועברנו למחנה טרזינשטאט בצ'כוסלובקיה. "אל תחזרי", אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים". חזרתי למחנה, עושה את דרכי דרך הבלוקים, אבל לא הסתכלתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה שאף פעם לא ידעתי איך קוראים לה, הילדה עם התפוחים.

במחנה טרזינשטאט היינו שלושה חודשים. המלחמה דעכה ובעלות הברית החלו להתקרב וכבשו עוד ועוד מחנות, אבל הגורל שלי כאילו נחתם. בעשירי למאי, 1945, הייתי מתוכנן לסיים את חיי בתאי הגזים בשעה עשר בבוקר. בזריחה השקטה, התחלתי להכין את עצמי למותי. כל כך הרבה פעמים המוות ניסה להניח את ידיו עלי, אבל איכשהו הצלחתי לשרוד. עכשיו, זה נגמר. חשבתי על ההורים שלי. לפחות נוכל להתאחד שוב, מן מחשבה איומה שחלפה במוחי…

בשעה שמונה בבוקר החלה המהומה. שמעתי צעקות, אנשים ברחו לכל עבר במחנה. הצלחתי להשיג את אחיי. הצבא הרוסי שיחרר את המחנה! שערי המחנה היו פתוחים לרווחה. כולם ברחו, וכך גם אני. מדהים, כל אחיי שרדו, אני לא יודע וגם לא בטוח איך, אבל אני יודע שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להצלתי. במקום בו הרוע נראה היה כחוגג את ניצחונו, טובו של אדם אחד הציל את חיי ונתן לי תקווה במקום בו לא הייתה אחת כזאת. אמא שלי הבטיחה לי שהיא תשלח לי מלאך, והמלאך אכן בא.

בסופו של דבר, הצלחתי להגיע לאנגליה, שם קיבלתי חסות על ידי אנשי חסד וצדקה יהודים, הועברתי להוסטל עם עוד ילדים ששרדו את השואה ועברנו הכשרה מקצועית בתחום האלקטרוניקה. בהמשך, עברתי לארצות הברית, לשם אחי סאם כבר הגיע לפני כן. שירתי בצבא ארצות הברית במהלך המלחמה עם קוריאה, וחזרתי לניו יורק כעבור שנתיים. באוגוסט 1957 פתחתי חנות לתיקון מכשירי חשמל ואלקטרוניקה. אפשר לומר שהתחלתי מחדש.

יום אחד, חבר שלי סיד – אותו הכרתי באנגליה – התקשר אלי. "יש לי פגישה. יש לה חברה פולנייה. בוא נעשה פגישה כפולה".

פגישה עיוורת? לא, זה לא בשבילי. אבל סיד התעקש ולחץ עלי, וכעבור מספר ימים הגענו לברונקס כדי לאסוף את ה'פגישה' שלו והחברה שלה, רומה. אני חייב להודות, בשביל פגישה עיוורת זה לא היה כזה רע. רומה הייתה אחות בבית-חולים בברונקס. היא הייתה אדיבה וחכמה. יפה עם תלתלים בהירים ועיניים ירוקות מלאות חיים.

ארבעתנו נסענו לקוני-איילנד. רומה הייתה אשת שיחה נוחה ונעימה, מישהו שנעים להיות בחברתו. בהמשך הפגישה התברר לי שגם היא חששה מאוד מפגישה עיוורת! שנינו 'עשינו טובה' לחבר/ה שלנו. צעדנו קצת בטיילת, נהנים מהבריזה האטלנטית המלוחה, בהמשך – אכלנו ארוחת ערב על החוף. לא זוכר שנהניתי כך אי פעם בחיי.

חזרנו למכונית של סיד, רומה ואני ישבנו מאחור. כיהודים אירופאים ששרדו את השואה והמלחמה, לא הרבינו לדבר על זה הרבה, אבל רומה העלתה את הנושא. "איפה היית?", היא שאלה בעדינות, "בזמן המלחמה?"

"במחנות", אמרתי, והזיכרונות האיומים עדיין חיים וקיימים, וכך גם האובדן. ניסיתי לשכוח. אבל אתה אף פעם לא מצליח לשכוח דבר כזה.

היא הנידה בראשה. "המשפחה שלי הסתתרה אצל איכר גרמני, לא רחוק מברלין", היא אמרה לי. "אבא שלי הכיר כומר והוא השיג לנו תעודות של 'ארים'". תיארתי לעצמי עד כמה היא סבלה – פחד, ליווי תמידי. אבל הנה אנחנו כאן, שני אנשים ששרדו את המלחמה, בעולם חדש. "היה מחנה ליד החווה", רומה המשיכה, "ראיתי שם נער, והייתי זורקת לו תפוחים מעבר לגדר כל יום".

איזה צירוף מקרים מדהים שהיא עזרה לאיזה ילד. "איך הוא היה נראה?" שאלתי.

"הוא היה גבוה. רזה, ורעב מאוד. ראיתי אותו כל יום במשך שישה חודשים".

הלב שלי החל לפעום במהירות שלא הכרתי. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי… זה לא יכול להיות… "האם הוא אמר לך באחת הפעמים שנפגשתם לא לחזור יותר בגלל שמעבירים אותו למחנה שליבן?"

רומה הסתכלה עלי המומה. "כן".

"זה הייתי אני!" וכמעט שהתפרצתי מרוב שמחה, מוצף ברגשות. לא יכולתי להאמין. המלאך שלי. "אני לא מתכוון לעזוב אותך", אמרתי לרומה. ובמושב האחורי ברכבו של סיד בפגישה העיוורת, הצעתי לרומה נישואין. לא רציתי לחכות.

"אתה מטורף!" היא אמרה לי, אבל הזמינה אותי לפגוש את הוריה בסעודת ערב שבת עוד באותו שבוע. כל כך רציתי להכיר את רומה יותר ויותר, אבל ידעתי עליה כמה דברים חשובים: ההתמדה שלה וטוב ליבה. במשך חודשים רבים, למרות כל הסיכונים, היא הגיעה לצד השני של הגדר ונתנה לי תקווה. ועכשיו שמצאתי אותה שוב, לא יכולתי לחשוב שאעזוב אותה. לעולם!

באותו יום היא הסכימה להינשא לי. ואני קיימתי את הבטחתי: אחרי חמישים שנות נישואין, שני ילדים ושלושה נכדים, לא עזבתי אותה, לא נתתי לה ללכת ממני.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. אפרים

ו' סיון התש"ע

5/19/2010

תגובה אריאל היקר! מה משנה לך הסיפור בין אם הוא אמת אם לאו יש בו משום לחזק יהודי אחד דייך

2. אפרים

ו' סיון התש"ע

5/19/2010

אריאל היקר! מה משנה לך הסיפור בין אם הוא אמת אם לאו יש בו משום לחזק יהודי אחד דייך

3. חוזר

כ"ז ניסן התש"ע

4/11/2010

אריאל, תבדוק שוב... הסיפור הזה מפורסם בהמון מקומות והוא נכון, טעות בידך.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

Featured Products