עולם הפוך

יש אנשים שמרגישים שהכסף שלוו
בעצם שייך להם, והמלווה מצטייר
בעיניהם כגזלן שמטריד אותם ולא מבין
את מצבם. עולם הפוך ראיתי?
 
 
בגן האושר, חלק 2
 
אין תירוצים!
 
מאז ומתמיד הייתה קיימת בעיית בעלי החובות, אולם בימינו נוספה צרה נוספת: מוסר פירעון החוב ירד בצורה מזעזעת.
 
הרבה בעלי חובות שאינם מתאמצים להחזיר את חובותיהם, מנהלים את חייהם בשקר כאילו לא הם חייבים לאף אחד שום דבר. יש כאלה שאפילו מרגישים שהכסף שלוו בעצם שייך להם, והמלווה מצטייר בעיניהם כגזלן שמטריד אותם ולא מבין את מצבם. הם מלאי טענות על כך שלא עוזבים אותם בשקט. לדעתם כולם צריכים להבין אותם ולהתחשב בהם.
 
עולם הפוך ראיתי?
 
אדם שחייבים לו כסף – ידו על התחתונה. הוא זה שמרגיש אי נעימות, הוא זה שצריך לחפש דרכים ועצות כיצד לפייס ולשדל אותם להחזיר לו את כספו. למעשה, הוא העבד והם האדונים. וכל זה במקום שהיה צריך להיות ההיפך – שהלווה יהיה העבד של המלווה, שהלווה יהיה משועבד לו עד שיחזיר לו את כל כספו. דבר זה מראה על ירידת הדורות, שהיושר והמוסר הבסיסיים ביותר ירדו פלאים.
 
תקנת "ועדת ארבע ארצות"
 
כדי שנבין עד כמה עניין זה חמור, נתבונן בתקנה שתיקנו גדולי ישראל, וביניהם המהרש"א הקדוש, ב"ועד ארבע הארצות" שנערך לפני כ-400 שנה, וזה תוכן התקנה בקצרה:
 
אדם שחייב כסף ואינו משלם, והדיינים רואים שהוא לא עובד יומם ולילה כדי לשלם את החוב, ועוד יש לו כל מיני תירוצים שאין לו וכיוצא בזה, אז בשלב הראשון מסלקים אותו מבית הכנסת! אסור לו לדרוך בבית הכנסת עד שישלם את החוב.
 
אם זה לא עוזר, אז מסלקים גם את אשתו מעזרת הנשים, וכעת גם לה אסור להציג את כף רגלה בבית הכנסת עד שבעלה ישלם את חובו.
 
ואם גם זה לא מועיל ולא מעורר אותו – אז מסלקים את בניו ממקום לימודם.
 
צריך לציין, שבימינו, עקב הירידה התלולה במוסר של פירעון החובות, תקנה זו נראית בעיני רבים כאכזרית וחסרת פשרות ואפילו מקוממת. אולם, חכמי הדורות הקודמים הבינו היטב מה הם עושים והכירו את יצרו הרע של האדם, שתמיד מבין ומצדיק את עצמו, מחפש להתחמק מאחריות ולהשתמט מחובותיו, לכן תיקנו תקנה זו שמרתיעה את האדם ובעל כורחו הוא מזדרז לעשות את כל המאמצים ולשלם את חובו, לפני שיבוא לידי בזיון. להרתעה זו צרפו גם את אשתו כדי שהיא תפעיל עליו לחץ ותזרז אותו לשלם את החוב.
 
עניין זה, שהלווה ידו על התחתונה והוא משועבד למלווה בכל חומרת הדין, מעוגן הן בהלכה (עיין בשולחן ערוך, חושן משפט ק"ז) והן בגמרא, שמלאה כולה בתקנות שתיקנו חז"ל. בכולן אנו רואים את אותו יסודו: אדם שחייב כסף לחברו עליו מוטלת כל האחריות והוא נדרש להתבטל למלווה ולעמוד בתנאיו. ועד כדי כך חמור הדבר, שחז"ל גזרו להלקות את אותו אדם שמקשה את עורפו ולא מתאמץ להחזיר את חובו, עד שיקבל על עצמו להחזיר את החוב.
 
הכלל היוצא מדברי חז"ל הוא, שאדם הלווה כסף הוא המשועבד ללווה, הן בשעבוד נכסים והן בשעבוד הגוף, כמו שכתוב: עבד לווה לאיש מלווה", ואם אין לו נכסים שיגבה מהם המלווה, הרי הוא משועבד כעבד ממש לעבוד בכל כוחו יום ולילה – עד שיחזיר את חובו.
 
אך לצערנו, היום זה הפוך. עולם הפוך ממש – המלווה הוא זה שצריך לעמוד יומם ולילה ולרדוף אחרי הלווה שיחזיר לו את כספו.