מה אנחנו מבקשים לזכור?

באותם רגעים בהם השלימה החיה הנאצית את מלאכתה, באותם רגעים ממש היא הפסידה לגמרי במערכה, משום שדווקא אז התגלה משהו נפלא בעם ישראל!

3 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 30.04.11

העם היושב בציון מבקש לזכור, אולי גם להתנחם. יום השואה מחזיר אותנו אל הזוועות, האובדן ובעיקר החידלון. תחושת הכבשה הבודדת בין שבעים הזאבים, השושנה בין החוחים והקוצים הדוקרניים. זיכרונות השואה, העדויות, הסיפורים והצילומים – ממחיזים את כל המשלים בהם נמשלו ישראל והעמים באופן החי והמוחשי ביותר.
 
יום השואה ואירועיו השונים מבקשים לתקוע יתד, לומר 'סטופ' למרוץ הזמן האכזרי המאיים להשכיח את כל מה שאירע, לעמוד דום, לא לשכוח. יחד עם הרצון שלא לשכוח מוכרח להימצא זיכרון כלשהו אותו נבקש לנצור. ובכן, כשאנו מעלים את השואה לראש סדר היום הציבורי, מה אנו מעוניינים לזכור בה? את האנטישמיות? האכזריות? אולי העליבות? הכאב? האובדן? לאמיתו של דבר, מכל המצרכים הללו יש לנו מספיק גם היום. זיכרון השואה מוכרח אם כן להחזיר לנו משהו אחר.
 
אל מול הזיכרונות
 
כשעם ישראל עומד מול זיכרונות האימים, הוא מבקש בכל לב להמשיך ולהתקיים. הכורת הנאצי שעלה על ערי אירופה, ביקש לגדוע את חוט השדרה הנצחי העובר בין חוליות הזמן – עם ישראל. השואה הייתה ביטוי בוטה יותר לתשוקתם של שבעים הזאבים האחרים המתגלמים באנטישמיים של כל הדורות, המבקשים לטרוף בחמת זעם את פתיל הקיום היהודי.
 
מול זיכרונות השואה, מתעורר בנו יצר הקיום. לאו דווקא קיומנו האישי, יותר מכך קיומנו היהודי. קיומו של כלל ישראל חרף השנאה, הטירוף, ואובדן הצלם של מבקשי נפשנו בכל הדורות. אזכור השואה מעלה בהכרח תחושות של אבל ועיצבון, כשהתחושות הללו מתעוררות על רקע המציאות בת ימינו, הן הופכות לאיום. מה שאירע באירופה של שנות השלושים-ארבעים הוכיח את אי יציבותה של האנושות באופן הברור ביותר. אף אחד איננו מסוגל להבטיח שדבר שכזה לא יקרה שוב.
 
מהסיבה הזו העלאת זיכרונות השואה מחייבת אותנו חשבון נפש מעמיק: מה היינו מבקשים להזכיר יחד עם סיפורי השואה? לאן אנו מעוניינים להתחבר? יום שואה הוא הדבר המתבקש ביותר מעם המבקש להמשיך ולחיות. הזיכרון אותו מבקשים להחיות כעת מבטא תשוקה פנימית פשוטה של כל יציר נברא להמשיך ולהתקיים. תשוקה שבאה לידי ביטוי בזעקת הנצח 'אל תשכח'. יהודים שהובלו אל המוות זעקו את זעקתם האילמת 'אל נא תשכחו'. אנו בני הדור השני השלישי והרביעי חייבים לפרש נכון את הזעקה, על מנת שנוכל לקיים את הצוואה.
 
לפרש נכון את הצוואה
 
כשזעקו יקירינו את בקשתם האילמת 'לא תשכח' את מה הם ביקשו שנזכור? את רשעות המרצחים? אולי את פניהם המיוסרות שלהם, הנרצחים? את חייהם היפים שנגדעו? לא יתכן!
 
זעקת 'לא תשכח' היא צוואה להמשיך את הקיום. הלב היהודי שעלה על מזבח קידוש השם העביר לנו את הצוואה הקדושה והנצחית ביותר. זהו תמרור וציון דרך לצועדים שאמורים להשלים את הדרך. מותר לנו להאמין ולדעת שמול המוות לא ראו הקדושים את הרוע והאכזריות. משום שרוע, אכזריות, שנאה וטירוף יכולים לרדוף את הנפש עד גבולות שערי מוות. רק במקום בו הגוף ומאווייו תופסים מקום, רצח מהווה איום. המקום ממנו בקעה נשמתם הטהורה של הקדושים הוא המקום בו לא תופס הקיום החומרי מקום ועניין. במקום הזה מתעלה הנשמה היהודית, הרוח הפועמת בכל לב, מתנשאת ונוסקת אל מעבר לאובדן הצלם ששורץ סביב.
 
צוררינו, מסוגלים היו לרדוף את קיומו של עם ישראל כגוף. דווקא ברגע בו הצליחו המרצחים להפריד את הנשמות מהגופים. דווקא ברגע הזה הם נכשלו. קיומו של יהודי איננו קיום גופני. קיומו של כלל ישראל איננו קיום במובנו הלאומי בלבד. קיומנו העיקרי הוא קיום נצחי, קיום נשמתי. וקיום שכזה בלתי אפשרי לגדוע בקלעי קלצ'ניקוב, גז ציקלון, או חבל תליה.
 
הקדושים שמסרו נפשם על קידוש השם עזבו את העולם עם זעקה שביטאה את נצחיותם, זעקת ניצחון שהעפילה על כל גסות רוח ודריסת רגל נאצית: "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד". הקריאה הזו מכילה את קוד הקיום הנצחי. זוהי הכרזת ההכרה העמוקה ביותר: אין שום מציאות חוץ מאחדותו יתברך. כלומר, מה שלמעלה, למטה, מארבע רוחות. מה שמתחולל כעת, מה שאירע בעבר, מה שיקרה בעתיד, המובן והבלתי מובן, הטוב והרע, הכל הכל א-ח-ד! אין שום מציאות חוץ ממנו יתברך, וכל מה שאנו חשים, שומעים, סוברים ויודעים – נכלל בהכרה אחת שכוללת את המציאות כולה – אחדות הבורא ברוך הוא.
 
זוהי הצוואה אותה מסרו לנו יקירינו ברגעים בהם התנשאה נשמתם הנצחית אל מעבר לגבולות החומר. ברגעים בהם נפרמו קשרי המציאות האכזרית מעל גופם הדווי. ברגעים בהם השלימה החיה הנאצית את מלאכתה לכאורה, באותם רגעים היא הפסידה לגמרי במערכה. משום שדווקא אז, כשהצליחו חיות האדם להפריד את הנשמה מהגוף, ממש אז התברר והתגלה שיהודי איננו גוף, עם ישראל איננו לאום, זוהי נשמה נצחית שעשתה את דרכה עד כה בגוף, מכאן והלאה היא תמשיך להתקיים גם בלעדיו.
 
לזכור ולהתקשר לנצחיות
 
זיכרון השואה הכרחי עבורנו כעם המבקש להתמיד בדרכו, בחייו. הכרחי עוד יותר שנדע איך לזכור ומה לזכור. זיכרון הוא התקשרות. וכשמתקשרים יש לשים לב להיכן מתחברים. צוואת הקדושים מורה לנו להתחבר ולהתקשר אל החלק הנצחי. זה שהתגלה דווקא מתוך האפר. גבורה מכל סוג שהיא עודנה מאוימת. אף אחד לא יכול להבטיח שגבורה גופנית המבוססת על שרירים ויכולת צבאית תעמוד בפני מערכות קשות יותר. אף אחד לא יכול להבטיח שחיים פרטיזאניים יוכלו להתקיים שנים רבות ולשנות את מפת העולם. זעקת "שמע ישראל" כן מסוגלת להבטיח לנו נצחיות, משום שאיננו סומכים את קיומנו על יכולת, מסירות נפש היא התנשאות מעל ומעבר לכל גבולות היכולת.
 
יום השואה הוא זמן להעמקת הקשר שלנו עם החלק הנצחי שבנו. מעבר לכל תיאורי הזוועה והשכול, ראוי שנזכיר את חלקנו הנצחי, בנקודה הזו יש לנו ייחודיות בלעדית. כשמשקיפים על השואה האיומה מתוך משקפי האמונה והתקווה, ההרג והרצח מדגשים עוד יותר את נצחיותנו.
 
לדורות הבאים אנו מבקשים להוריש את סוד הקיום שלנו, לא את תהומות הרוע של המרצחים, רק את פסגות הקיום הבלתי נדלים שלנו כעם מאמין, מקווה וחי. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

Featured Products