מהי הצלחה בחינוך?

תרגיל בסבלנות

הדור שלנו הוא דור האינסטנט. הכול מהיר. כל עיכוב קטן משגע אותנו. ברגע שאנחנו נתקלים בקושי או במעצור אנחנו פועלים מיד בטקטיקה הכפולה: בשלב ראשון מנסים בכוח לאלץ את המציאות להיכנע לנו, ואם זה לא עובד אז מרימים ידיים ומתייאשים לגמרי.

האמת היא שזה אף פעם לא עובד. יש דרך ארוכה שהיא קצרה ודרך קצרה שהיא ארוכה. בדרך הקצרה, אתה אף פעם לא מגיע ליעד. הדרך היחידה בחיים היא הדרך הארוכה. דרך של סבלנות.

זה נכון לכל תחום בחיים. כל תחום שאתה רוצה לראות בו שינוי עמוק ואמיתי – אתה תצטרך הרבה מאוד סבלנות, הרבה מאוד המתנה, הרבה מאוד תפילות, התמדה ועקביות.

ואם בכל זאת יש דברים בחיים שנראה כאילו תוכל לצליח בהם במהירות אם תפעיל קצת כוח – בטווח הארוך אתה תמיד תצטער על זה.

והתחום שבו זה בולט ביותר הוא תחום חינוך הילדים. כמה סבלנות צריכים בחינוך הילדים. אתה לא יכול להכריח ילד בכוח. הנער נער ויש לו רצונות קטנוניים בדיוק כמו שלך יש רצונות קטנוניים. ואם לך יש עוד טיפת דעת – לילד עדיין אין. ועדיין לא המציאו את הכדור שנותן לאדם דעת וכל שכן לילדים.

עם ילדים צריכים להתגלגל במשך שנים, בסבלנות ובחום. ונכון שלפעמים צריכים להיות קצת קשים, אבל אם הצלחת הצלחה רגעית באמצעות כוח – דע לך שזו לא הצלחה אמיתית.

ההצלחה האמיתית היא רק כאשר הילד מתעורר מעצמו, רוצה מעצמו! כאשר ילד בא לאבא ורוצה ללמוד איתו חברותה מעבר לסדרים הרגילים, או שהוא רוצה להאריך בתפילה, כאשר בת באה ואומרת לאימה שהיא רוצה בגדים צנועים יותר, או שהיא רוצה לעזור יותר בבית – זו הצלחה. הילד סוף סוף רוצה מעצמו. לא בגלל הסביבה ולא בגלל החברה ולא בגלל המסגרות ולא בגלל שום כפייה חיצונית, לא של עונשים ולא של פרסים. זו הצלחה ורק זו הצלחה.

ולא יעזור לך גם אם תנסה לפתות את הילד בפרסים ובדברי חלקות, כי לאף אחד אין שליטה על הלב של הילד רק לבורא עולם, ולכל ילד יש את הקצב שלו. עיקר העבודה שלנו כהורים היא לעשות את כל מה שביכולתנו עם הרבה מאוד סבלנות בלי להתייאש ובלי לצפות לתוצאות מהרגע להרגע. תהיה מוכן לעבודה של שנים.

הרגע המיוחל הגיע

כמה סבלנות יש לבורא עולם. “ארבעים שנה אקוט בדור”. בורא עולם לוקח עם שלם ורוצה לחנך אותם. ונכון שלכאורה הכול מתנהל “בסדר” חוץ מנפילות קטנות פה ושם. אך בכל זאת, הצלחה בחינוך – עדיין אין כאן. ארבעים שנה הכול עדיין חיצוני. הכול סתום. והבורא ממתין בסבלנות יום אחר יום שנה אחר שנה.

הבורא בוודאי יכול לעשות אותם צדיקים גמורים, אבל הוא רוצה שזה יבוא מעם ישראל, כמו שאומר רבי נחמן שאם הקדוש ברוך הוא יעשה את העבודה שלנו “אם כן יעבוד ה’ יתברך את עצמו בעצמו”. אז הבורא במשך ארבעים שנה מראה לעם ישראל ניסים ומופתים שולח להם צדיקים נוראים, משכן, תורה, נבואה – מפלים של “חינוך”, ועדיין אין דעת.

והנה, בפרשה שלנו חל המפנה המכונן. סוף כל סוף משהו זז. ונראה את זה בלשון הכתוב: “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה”. רש”י מסביר: “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת – להכיר את חסדי הקב”ה ולהידבק בו”. מה לא ראיתם, מה לא שמעתם, וכלום. אתם לא מעריכים, ואתם לא מבינים שהתכלית היא להידבק בה’. העיקר של היהדות חסר כאן.

אבל כל זה רק “עד היום הזה”. עד ולא עד בכלל. היום הזה קרה סוף סוף השינוי המיוחל.

ומה קרה?

רש”י מספר לנו “סודות” מאחורי הקלעים: “שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב ‘ויתנה אל הכהנים בני לוי’, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: ‘משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם ניתנה, לנו ניתנה’, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם, ‘היום הזה נהיית לעם’ וגו’, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום”.

כלומר, עם ישראל הרגישו שהם נדחקים לצד וחששו שיום אחד לא יהיה להם חלק בתורה חלילה, והם באים למשה רבינו בתביעה “למה ניגרע?” אנחנו לא מוכנים לכך אנחנו רוצים חלק נצחי בתורה. רק אז משה הבין שהחינוך הצליח, שעם ישראל זכו לרצון הפנימי. זה לקח ארבעים שנה אבל בסוף זה הגיע. וכאשר זה הגיע – אז הבורא נתן להם לב לדעת. כי כאשר האדם רוצה מעצמו ה’ יכול לעזור לו ולתת לו את הדעת שזה הדבר היקר ביותר בעולם הזה.

הפתרון האמתי

וזה סוד גדול מסודות החיים והוא היסוד של כל עבודת ה’. כאשר הבן אדם מתעורר מעצמו ורוצה להתקרב לה’ – רק אז ה’ נותן לו דעת, ורק אז הוא מתחיל להרגיש אהבת ה’ ויראת ה’ בלבו, והוא מקבל עיניים שרואות באמת ואוזניים ששומעות באמת.

זה מה שאומר רבינו “העיקר הוא הרצון”. בלי רצון אמיתי, פנימי ועצמי – העיניים סגורות והאוזניים אטומות. מה שלא תסביר ומה שלא תגיד, מה שלא תעשה ומה שלא תראה לבן אדם – הוא לא יראה ולא ישמע ובוודאי לא יבין. אין לב ואין דעת.

אבל כאשר הרצון מתחיל להאיר בבן אדם – בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ומשמיים יכולים לקרב אותו ולפתוח לו ולתת לו דעת והבנות חדשות.

שלמה המלך היה החכם באדם וכאשר נעשה מלך אמר לו ה’ ‘מה תבקש, שאל ממני ואתן לך’. והוא ביקש רק “לב שומע”, לא אוזנים שומעות, כי כשיש דעת בלב יש הכול. כמו שאומרים חז”ל “דדא ביה כולא ביה”.

אבל אם אין לאדם לב ואין לו עיניים ואין לו אוזניים – איך מתחילים? איך זוכים לרצון? ההתחלה היא בידיעה. אדם לומד מה צריך להיות, מה הוא צריך לעשות, מה הוא אמור להרגיש. בהתחלה הוא יודע את זה כידיעות “יבישות”. זה רק במוח שלו, וזה עדיין רחוק מהלב שלו.

אם הוא מתחיל לרצות ולבקש מה’ את מה שהוא יודע במוח, גם בלי לב, הוא רק רוצה את מה שהוא יודע – זה כבר יפתח לו את כל השערים בעבודת ה’.

האדם לא יודע כמה גדול הכוח של הרצון הזה. הרצון נראה לפעמים כמשהו פשוט וחסר משמעות. האדם חושב מה זה ייתן אם אני אתחזק ברצונות ובכיסופין; אבל האמת היא שהרצון הוא הכוח החזק ביותר בבריאה. זה המנוע הפנימי של כל עבודת ה’ ושל כל הצלחת החיים.

אנחנו נמצאים בחודש אלול. לפעמים זה נראה שאין לנו סיכוי להשתנות באמת. אנחנו לא רואים איך אנחנו עושים את זה, לא מבינים איך מגיעים לזה. והפתרון הוא הרצון.

למה אתה לא רואה ולא מבין איך אתה יכול להצליח? כי ה’ עדיין לא נתן לך דעת להבין. לכן אל תחפש את הפתרונות בהבנה שלך. אלא תתחיל לרצות בלי לדעת שום דבר ובלי להבין שום דבר, פשוט לרצות חלק ונחלה בתורה וביראת ה’ ובתשובה שלימה – ואז בורא עולם ייתן לך דעת, ואז ייפתחו לך העיניים וכל שערי ההבנה ותמצא את עצמך במקום אחר לגמרי, במקום של קדושה וטהרה ועבודת ה’ אמתית.