סוד הגאולה
פעם אחת הִתְאַחֵר הצדיק רבי דוד מלעלוב בתפילת שחרית. נכנס אחד המתנגדים לבית מדרשו וראה אותו עומד עם הטלית על כתפו ומכין את עצמו לתפילה.
עבודת צוות
פעם אחת הִתְאַחֵר הצדיק רבי דוד מלעלוב בתפילת שחרית. נכנס אחד המתנגדים לבית מדרשו וראה אותו עומד עם הטלית על כתפו ומכין את עצמו לתפילה. המתנגד בז בלבו לצדיק על כך שרק בשעה כל כך מאוחרת הוא ניגש להתפלל, ופנה לרבי דוד ואמר לו בזלזול מופגן: “כבוד הרב, אני הקטן כבר השכמתי קום לפני שעות ארוכות, והספקתי לטבול במקווה וללמוד תורה כמה שעות טובות; בעוד שאתה, כבוד הרב המפורסם, רק עכשיו פתחת את העיניים…”
נענה הצדיק בשוויון נפש ואמר: “תראה רבי יהודי, אם אמרת לפני התורה והתפילה והמצוות שלך את המילים ‘בשם כל ישראל’ – אם כן, גם אני הייתי שותף מלא איתך בתפילה ובלימוד התורה שלך, ונמצא שאין לך שום יתרון עלי ובמה אתה מתפאר? אבל אם לא אמרת ‘בשם כל ישראל’, מי בכלל צריך את התורה שלך…?”
תשובת הצדיק לא הייתה על מנת לקנטר חלילה, אלא יש בה לימוד עמוק ועצום:
אין ערך למצווה של אדם פרטי אם אינה מחוברת ומשותפת לכל עם ישראל!
התורה והמצוות הן לא תחרות, אלא הן “עבודת צוות” של כלל ישראל לאביהם שבשמים.
הצוואה של הרשב”ם
ואומרים הצדיקים שבין ישראל לאביהם שבשמים ישנן שתי הנהגות. הנהגה אחת שהיא בבחינת “אהבה התלויה בדבר”, שבה גילוי אהבת ה’ לעם ישראל היא לפי מעשיהם. אִם עַם ישראל מתנהגים כראוי – מקבלים שפע; וְאִם חלילה להיפך – להיפך. “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך”.
אבל יש הנהגה עליונה יותר שבה ה’ יתברך משפיע ומיטיב ומגלה אהבתו לעם ישראל בלי שום טעם וסיבה, רק מאהבתו אותם כאב האוהב את בנו; ושום מעשה רע לא יכול לקלקל את האהבה הזו, וזו נקראת הנהגת “כי בי חשק” – ה’ רוצה בנו, ה’ חושק בעם ישראל בעצמו כמו אב האוהב את בנו בגלל שהוא בנו ולא לפי המעשים.
הרשב”ם אמר לתלמידו ביום שנסתלק מן העולם: אם אתה רוצה לזכות להנהגה של “כי בי חשק”, אגלה לך סוד כיצד זוכים ללכך: לפני כל מצווה שאתה עושה, בין צדקה, בין תפילה ובין לימוד תורה – תאמר את המילים “אני עושה את המצווה הזו בשם כל ישראל”.
גם ממעשה זה רואים אנחנו שיש הבדל מהותי בין מצווה שכל יחיד עושה כיחיד, לבין מצווה שיהודי עושה בשותפות עם כל ישראל. כאשר אתה משתתף עם כל עם ישראל – כל ההנהגה שבה בורא עולם מנהיג את עם ישראל משתנה!
כי כפי שצייננו, התורה והמצוות זה לא תחרות. התורה והמצוות זו משימה של כל עם ישראל כעם אחד. כל דבר שאנחנו עושים – כל הערך שלו הוא מכך שהוא עולה לשמים מכל עם ישראל! לה’ יש נחת מהעבודה של עם ישראל כולו. וכשאנחנו משתפים ומזכים את כל עם ישראל בעבודת ה’ שלנו – אז התורה והמצוות שייכים לכל עם ישראל וזה מה שנותן את הערך לתורה ולמצוות שלנו, וזה מה שעושה נחת רוח לפניו יתברך.
איש אחד בלב אחד
וזה ההסבר היחיד להבין את מסירות הנפש של משה רבינו עבור עם ישראל בפרשה שלנו. ה’ רוצה לכלות את שונאי ישראל ולהשאיר רק את משה. לכאורה זה נראה צודק צודק, שהרי כל עם ישראל נכשלו בחטא עגל ורק משה הצליח להישאר צדיק, אם כך ראוי שמשה ימשיך את עם ישראל לבדו; אבל משה מתעקש וממש מתווכח ונלחם עבור עם ישראל ומוכן שה’ ימחה את שמו בשביל עם ישראל. מה פשר הוויכוח הזה?
אבל עכשיו זה מובן, ה’ רוצה לכלות את שונאי ישראל לפי ההנהגה של “אהבה התלויה בדבר” שבה ההנהגה של ה’ כלפי עם ישראל היא לפי מעשיהם; אבל משה רבינו מגלה שעם ישראל הם לא יחידים נפרדים העושים את המצוות, אלא הם עם אחד וחטיבה אחת וגוף אחד שכולו קשור זה בזה – ובכך הוא מגלה את הנהגה העליונה של “כי בי חשק”, ורק אז ה’ מוחל על החטא הנורא ומבטל את הגזירה!
וזה מראה לנו כמה משה חי את הקשר העמוק שלו לכל יהודי ויהודי. הוא הרגיש ממש שאין שום משמעות לשום דבר שהוא עושה, אם זה לא מחובר ושייך לכל עם ישראל, אם כך מה יועיל לו לחיות, אם עם ישראל חלילה לא יתקיים, ואם ה’ רוצה אותי הוא רוצה את כל עם ישראל שכולנו שותפים בכל מה שאני עושה.
אין לך יותר ‘בשם כל ישראל’ מזה.
ומה התוצאות של מסירות הנפש של משה? בזכות מסירות הנפש של משה התגלו הרחמים של ה’, שהוא ארך אפיים לצדיקים וגם לרשעים.
לפני שמשה רבינו מסר נפשו על עם ישראל, ה’ אמר: “מי אשר חטא לי אמחנו מספרי”, מי שחטא צריך לשלם, הנפש החוטאת היא תמות.
אבל לאחר שמשה רבינו מוסר נפשו ומתפלל יומם ולילה ולא מוותר כביכול לה’ יתברך, מה קורה מיד? מיד מתגלות אליו שלוש עשרה מידות של רחמים שבהם כתוב “ארך אפיים”, ואומר המדרש אף לרשעים, שזו בחינת ההנהגה של ה’ שהיא הנהגה של אהבה ורחמים, ללא קשר למעשי האדם, בבחינת “כי בי חשק”, שההנהגה הזו היא השורש של מחילת העוונות.
בימים ההם בזמן הזה
ובזמן שלנו שאנחנו רואים את עם ישראל בסכנות גדולות, עלינו לתת דגש מרכזי לשיתוף ולאחדות שלנו עם כל ישראל. אנחנו לא עובדים את ה’ בשביל עצמנו! היהדות זו לא “קריירה אישית”. היהדות היא משימה לאומית שלנו כעם ה’. כל המצוות והתורה שלנו הן בשותפות מלאה עם החיילים שמוסרים נפשם עלינו, ועם כל יהודי בכל מקום בארץ הקודש ובעולם.
וזה גם מחייב אותנו הרבה יותר! כי כל מצוה שלך וכל תפילה שלך וכל לימוד תורה שלך זה בשם כל ישראל ושייך לכל עם ישראל וזה משפיע על כל עם ישראל ועל הנהגת ה’ וגילוי אהבתו והשגחתו על עם ישראל, אם כן אתה צריך לראות להוסיף ולהרבות כוח וזכות לעם ישראל, ולהרגיש קרבה ושייכות ואחדות לכל יהודי.
ואם לצערנו אין לנו את מסירות הנפש של משה רבינו, שמסר נפשו כפשוטו – לפחות נאמץ לעצמנו את ההנהגה הקדושה הזאת שהבאנו בשם הצדיקים להגיד על כל דבר “בשם כל ישראל”, לחשוב ולכוון שיהיה נחשב שכל עם ישראל עשו את המצווה הזו, ולהרגיש שכל מה שאנחנו עושים זה בשותפות מלאה עם כל יהודי וְלִזְכוּת כל עם ישראל.
ועוד קיבלתי מרבותי, לומר לפני כל מעשה של קדושה: “הריני עושה מצווה זו בשביל לשמח את בוראי יתברך שמו”. כדי לגלות דעתנו שאנחנו רוצים שהמצוות יהיו למען שמו יתברך לבד ולא לשם שום פנייה ורצון לקבלת שכר.
אם כן מה טוב ומה נעים לצרף את שתי האמירות יחד ולפני כל מצווה לומר בפה ולהשתדל לחשוב ולכוון את משמעות הדברים בלב: “כל מה שאעשה הוא בשם כל ישראל ובשביל לשמח את בוראי יתברך שמו”.
ובזכות זה נזכה לגילוי הנהגת “כי בי חשק”, שה’ יחזור ויחפוץ בנו וירצנו ויסלח לכל עוונותינו ויחזירנו בתשובה שלימה, ותחזינה עינינו בשובו לציון ברחמים.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור