בגן החכמה עמודים 231-232

וְזֶהוּ הַמִּבְחָן הַמַּעֲשִׂי, שֶׁעִמּוֹ הַשֵּׁם בּוֹדֵק אֶת הָאָדָם: כַּאֲשֶׁר אַחֲרֵי כָּל הַהִשְׁתַּדְּלֻיּוֹת וְהַיְגִיעוֹת שֶׁל הָאָדָם, יוֹצֵאת לוֹ “נַעַל מְשֻׁלֶּשֶׁת”, וְהוּא שָׂמֵחַ – זֶה מַרְאֶה שֶׁהָרָצוֹן שֶׁלּוֹ הָיָה בֶּאֱמֶת לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הוּא עָצוּב, זֶה מַרְאֶה שֶׁהוּא לֹא רָצָה לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, אֶלָּא אֶת עַצְמוֹ.

לָכֵן, כָּל אָדָם הָרוֹצֶה לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, בְּוַדַּאי הוּא מְחֻיָּב לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בִּשְׁבִיל שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר, אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁעָשָׂה כָּל שֶׁבִּיכָלְתּוֹ, וְיָצָא מַה שֶּׁיָּצָא, הוּא צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ בְּמָה שֶׁעָשָׂה, וּלְהַגִּיד תּוֹדָה רַבָּה לְהַשֵּׁם שֶׁנָּתַן לוֹ מַה שֶּׁנָּתַן, וְעָזַר לוֹ כְּמוֹ שֶׁעָזַר, לְהַגִּיעַ לַתּוֹצָאָה הַזּוֹ דַּוְקָא וְלֹא אַחֶרֶת.

וּמֵאַחַר וְהַשִּׂמְחָה שֶׁהָאָדָם שָׂמֵחַ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ – גָּרוּעַ כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה – הִיא הַהוֹכָחָה לְכָךְ, שֶׁאִלּוּ הָיָה מַצְלִיחַ הוּא לֹא הָיָה מִתְגָּאֶה, לָכֵן בְּזֶה בּוֹחֲנִים אֶת הָאָדָם. אִם יִהְיֶה שָׂמֵחַ בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו כַּמָּה וְכַמָּה זְמַנִּים, אָז יִתְּנוּ לוֹ הַצְלָחָה, כְּמוֹ שֶׁנָּתְנוּ לַתָּם בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי הַזְּמַנִּים הַלָּלוּ שֶׁעָבַד אֶת הַשֵּׁם וְשָׂמַח בְּמָה שֶׁיָּצָא, זֶה הַבִּטּוּחַ שֶׁאֶפְשָׁר לָתֵת לוֹ הַצְלָחָה וְהוּא לֹא יִתְגָּאֶה וְיַעֲזֹב אֶת הַשֵּׁם עַל יְדֵי זֶה.

תְּמִימוּתוֹ שֶׁל נַחוּם אִישׁ גַּמְזוֹ

בִּשְׁבִיל לְהָבִין עַד הֵיכָן מַגִּיעָה מִדַּת הַתְּמִימוּת, נִקַּח לְדֻגְמָא אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַמְפֻרְסָם שֶׁל נַחוּם אִישׁ גַּמְזוֹ, שֶׁשָּׁלְחוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים לְרוֹמִי עִם תֵּבָה מְלֵאָה בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, שֶׁאִתָּהּ הֵם קִוּוּ לְפַיֵּס אֶת הַקֵּיסָר, שֶׁלֹּא יִגְזֹר גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל עַם יִשְׂרָאֵל. בִּהְיוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ, עָשָׂה נַחוּם אִישׁ גַּמְזוֹ טָעוּת נוֹרָאִית! הוּא נִכְנַס לָלוּן בְּאֵיזֶה פֻּנְדַּק דְּרָכִים, כְּשֶׁהַתֵּבָה הַמְּלֵאָה בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת גְּלוּיָה לְעֵין כֹּל, מִבְּלִי לְבָרֵר מִי הַבְּעָלִים שֶׁל הַפֻּנְדָּק, אִם הֵם הֲגוּנִים אוֹ נוֹכְלִים, וּפָשׁוּט הָלַךְ לִישֹׁן, בְּלִי אֲפִלּוּ לִטְרֹחַ, לְהַנִּיח אֶת הַתֵּבָה תַּחַת מֵרָאשׁוֹתָיו אוֹ בִּמְקוֹם מִסְתּוֹר, הַרְחֵק מֵהֶשֵּׂג יָדָם שֶׁל גַּנָּבִים וְשׁוֹדְדִים.

וְאָכֵן, הִתְבָּרֵר שֶׁהַבְּעָלִים שֶׁל אוֹתוֹ פֻּנְדָּק הָיוּ רְשָׁעִים, וְכַמּוּבָן שֶׁהֵם הִבְחִינוּ בַּתֵּבָה הַמְפֹאֶרֶת, וְנִכְנְסוּ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה לְחַדְרוֹ שֶׁל נַחוּם אִישׁ גַּמְזוֹ, וּפָתְחוּ אֶת הַתֵּבָה, וְנִדְהֲמוּ בִּרְאוֹתָם אֶת הָאוֹצָרוֹת שֶׁבָּהּ, וְגַם לָעֲגוּ לוֹ בְּלִבָּם, עַל שֶׁמַּנִּיח כָּךְ אֶת אוֹצָרוֹ בְּלִי שׁוּם שְׁמִירָה, וּמִיָּד הוֹצִיאוּ אֶת כָּל הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת וְהַמַּרְגָּלִיּוֹת מִתּוֹכָהּ. וּבִשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בַּדָּבָר, מִלְּאוּ אוֹתָהּ בְּעָפָר וְקַשׁ שֶׁאָסְפוּ מֵרִצְפַּת הַפֻּנְדָּק.

בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁרָצָה נַחוּם אִישׁ גַּמְזוֹ לָצֵאת לְדַרְכּוֹ, הוּא הִבְחִין בְּכָךְ שֶׁנָּגְעוּ בַּתֵּבָה… הוּא פָּתַח אוֹתָהּ, וְרָאָה שֶׁהִיא מְלֵאָה בְּעָפָר וְקַשׁ!

מֶה הָיָה עַל נַחוּם אִישׁ גַּמְזוֹ לַעֲשׂוֹת, בִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאָסוֹן הַנּוֹרָא הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר הָאוֹצָר שֶׁתָּלוּ בּוֹ חֲכָמִים וְכָל עַם יִשְׂרָאֵל אֶת תִּקְוָתָם, שֶׁיַּצִּיל אוֹתָם מִגְּזֵרוֹתָיו הָאַכְזָרִיּוֹת שֶׁל קֵיסַר רוֹמִי, וְשֶׁעָמְלוּ וְיָגְעוּ עַד שֶׁאָסְפוּ אֶת הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת וְהַמַּרְגָּלִיּוֹת הַשָּׁווֹת הוֹן עָתֵק, הָלַךְ לְאִבּוּד! וְהַכֹּל בְּשֶׁל טָעוּת טִפְּשִׁית שֶׁכָּזוֹ! מִי מַשְׁאִיר כָּךְ אוֹצָר כָּזֶה בְּלֹא שְׁמִירָה?! מִי בִּכְלָל נִכְנָס לְפֻנְדָּק דְּרָכִים מְפֻקְפָּק שֶׁכָּזֶה עִם אוֹצָר גָּדוֹל כָּל כָּךְ?! נַחוּם אִישׁ גַּמְזוֹ הָיָה צָרִיךְ לְכָל הַדֵּעוֹת, לְהָטִיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בַּכֹּתֶל, וּלְהַאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ, וּלְהִתְיָאֵשׁ, וּלְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּקוֹם הָרָחוֹק בְּיוֹתֵר שֶׁיֶּשְׁנוֹ לִבְרֹחַ אֵלָיו, מֵרֹב בּוּשָׁה וְעָגְמַת נֶפֶשׁ!

אֲבָל נַחוּם אִישׁ גַּמְזוֹ הָיָה בַּעַל אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, וְהוּא לֹא הֶאֱשִׁים אֶת עַצְמוֹ כְּלָל, וְגַם לֹא הִתְרַגֵּשׁ. הוּא הֶאֱמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁאִם הַשֵּׁם הֶחֱלִיף אֶת הָאוֹצָר בְּחוֹל וְקַשׁ, זֶה בְּוַדַּאי לְטוֹבָה, וְזֶה לֹא מְשַׁנֶּה אֵיךְ זֶה קָרָה: אִם בִּגְלַל טָעוּת שֶׁלּוֹ, אוֹ בִּגְלַל חֹסֶר אַחֲרָיוּת מְשַׁוֵּעַ שֶׁלּוֹ, אוֹ בִּגְלַל כָּל סִבָּה אַחֶרֶת. זֶה קָרָה? זוֹ הַמְּצִיאוּת שֶׁקָּרָה מַה שֶּׁקָּרָה – זֶה לְטוֹבָה! לָכֵן הוּא רַק אָמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה! לָקַח אֶת הָאַרְגָּז הַמָּלֵא בְּחוֹל וְקַשׁ, וְהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ לְרוֹמִי. בְּהַגִּיעוֹ לְרוֹמִי, הוּא נִגַּשׁ הַיְשֵׁר לְפֶתַח אַרְמוֹנוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר, וּבִקֵּשׁ מֵהַשּׁוֹמְרִים שֶׁיּוֹדִיעוּ לַקֵּיסָר, שֶׁהִגִּיעַ שָׁלִיחַ מֵהַיְּהוּדִים, לָתֵת תְּשׁוּרָה יְקָרָה לַקֵּיסָר.