תפוח אדמה מלח וערבות הדדית

לגדל ילד נאצי זו חוויה מורכבת וקשה, כמעט בלתי אפשרית. מה אני הייתי עושה במקומה? האם הייתי יכולה להיות מספיק חזקה למסור את נפשי? המחשבות לא הרפו ממני...

3 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 15.04.12

בשבת שמעתי דרשה בבית הכנסת על ערבות הדדית ומסירות נפש. הייתי עם הילדים והצלחתי לשמוע רק פרקי דברים, אבל מה ששמעתי נשאר חקוק במחשבותיי.
 
הרב הסביר, שכאשר אנחנו אומרים את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – עלינו להתכוון למסור את חיינו ונפשנו עבור האמונה שלנו, עבור יהדותנו.
 
הדבר השני שהצלחתי לשמוע היה חידוש נהדר בעניין ערבות הדדית. כשאנחנו שומעים את הקשיים והמצוקות של האחר, עלינו להיות מוכנים לעזור לו באמת. במקום רק לענות "השם יעזור", ובכך לחלץ את עצמנו באלגנטיות ממחויבות אישית. עלינו לקבל על עצמנו כל עזרה מעשית שנוכל לתרום, בין אם זה כסף, טרמפ או שמרטפות, או כל דבר אחר כפי העניין. צריך לנסות לערוב לו לא רק בהקשבה וחמלה, אלא לתת תחושה שאתה שם בשבילו באמת, עד כמה שניתן ועד כמה שתוכל לעזור.
 
בלילה הדברים המשיכו להדהד בראשי. ערבות הדדית, מסירות נפש – מה זה אומר לגביי? אני בהחלט אוהבת את המושגים הללו. הם חדשים על שפתיי ואני נהנית להשתמש בהם בכל הזדמנות. אבל האם באמת התעמקתי אי-פעם וחשבתי על עליהם לעומק, בכל הקשור אלי ולסביבתי הקרובה?
 
לפני השינה קראתי את 'קריאת שמע' שעל המיטה ואת הפסוק "שמע ישראל". התרכזתי והתכוונתי למסור את נפשי על יהדותי, אך לדאבוני ספקות הזדחלו לרצון האמיתי ולכוונה. האם באמת הייתי מוכנה למסור נפשי על אמונותיי? האם הייתי מצליחה לשרוד תקופה נוראה כמו מלחמת העולם השנייה, בשואה במחנה השמדה, בלי לוותר על עקרונותיי כדי להציל את עורי?
 
נזכרתי בסיפור של סבי, עליו השלום, שניצל מציפורני הנאצים ימ"ש, כאשר אביו שלח אותו לפני המלחמה מפולין. סבי היה מועמד להתגייס לצבא פולין שהיה אנטישמי מאוד, וכדי למנוע את החוויה המחרידה מבנו, שלח מהר סבא-רבא שלי את בנו בספינה לארגנטינה. כמובן שכל משפחתו של סבי שנשארה בפולין נרצחה בשואה. את סיפור השמדתם שמע סבי מאישה שהייתה חברתו לפני שהיגר. היא ניצלה ויצרה קשר עם סבי אחרי המלחמה. בפגישתם היא סיפרה לו את כל קורות משפחתו במחנות ההשמדה ואת סיפורה האישי בו היא ילדה ילד לחייל נאצי. לפגישתם הייתה מטרה נוספת מלבד העברת אינפורמציה. האישה ביקשה מסבי להמשיך את הקשר בניהם, להתחתן איתה ולאמץ את ילדה. סבי הזדעזע מהמחשבה לגדל ילד של נאצי, והיא עזבה את ארגנטינה ועלתה לישראל.
 
המחשבות ממשיכות להתגלגל, לגדל ילד נאצי זו באמת חוויה מורכבת וקשה, כמעט בלתי אפשרית. מה אני הייתי עושה במקומה? האם הייתי יכולה להיות מספיק חזקה, למסור נפשי ולא לעשות את המעשה הזה?
 
מאידך, אני נזכרת בסיפור נוסף ששמעתי על אדם בגטו שניגש לרבו ושאל אותו שאלה קשה מנשוא. הוא מספר לו שיש לו אפשרות לא לשלוח את בנו למחנות ההשמדה במשלוח הבא, אבל, אליה וקוץ בה, היהודי יודע שאם בנו לא יישלח ישלחו במקומו ילד של יהודי אחר. הוא שואל את הרב האם הוא יכול לעשות מעשה כזה? לחוס על חיי בנו 'על חשבון' חיים של מישהו אחר?
 
הרב לא ידע מה לענות. הוא התחבט קשות בשאלה ולבסוף התנצל ואמר שאינו מסוגל לתת תשובה.
 
בסופו של דבר מחליט אותו אדם את ההחלטה הקשה ביותר שיעשה במהלך חייו. הוא מחליט לשלוח את בנו ולא לסכן חיי יהודי אחר.
 
כשאני מדמיינת את הסיטואציה הזאת, ומנסה להזדהות, שוב עולה בי ספק. האם הייתי מחליטה את אותה החלטה? האם בכלל הייתה עולה במוחי המחשבה על מישהו אחר במצב האכזרי הזה?
 
סיפור נוסף על חסיד גור שגווע מרעב, עד כדי כך שהחליט לסכן נפשו ולרוץ לגנוב מהמטבח תפוח אדמה בתקווה להשביע קצת את רעבונו. במטבח עובדת אישה יהודייה, היא רואה אותו מגיע בקושי ונוזפת בו. "יכולת למות כמה פעמים עבור מעשה זה". ברחמיה הרבים היא נותנת לו שני תפוחי אדמה מעוכים, אבל לפני שהוא בורח חזרה היא אומרת לו, "חכה רגע" ומביאה לו פתק מקופל עם הנחייה "קח גם את זה". החסיד רץ בחזרה. בדרך הוא מאבד תפוח אדמה אחד אבל כבר לא אכפת לו כל כך, כי הוא סקרן לדעת מה יש בתוך הפתק שעבורו הסתכנה האישה כל כך? האם זה קמע? סגולה? חלק מספר תורה?
 
כשהוא מגיע בביטחון למחבואו הוא פותח את הפתק ומוצא בו… מעט מלח. החסיד מתרגש עד עומק ליבו ממעשה החסד של האישה. העובדה שגם בתוך הגיהינום היא לא איבדה צלם אנוש ולא את הרצון לתת טעם טוב, אפילו אם זה לתפוח אדמה קטן ומעוך.
 
הסיפור הזה בא ללמדנו על מסירות נפש וערבות הדדית. גם כשאנחנו מגישים עזרה יש דרך נאותה לעשות זאת. עזרה שמוגשת בחן, בחסד וברחמים, שבאה מעומק  הלב יכולה לעשות שינוי מהותי, לתת כוח, טעם והשראה, גם בזמנים הכי קשים בהם שרוי האדם.
 
מתוך הסיפורים מתחילה להתגבש הבנה. מסירות נפש וערבות הדדית הם ערכים עליונים. נכון, הם תמיד קשים לביצוע ודורשים מאיתנו ויתור. לפעמים הויתור הוא קטן ולפעמים הוא עצום. אבל כשעשינו את הדבר הנכון באמת, ערבנו לחבר או מסרנו נפשנו עבור אמונתנו, אזי התמורה היא התעלות רוחנית אדירה. מעין עולם הבא. שנזכה ב"ה למדרגה הרוחנית הזאת ושנקפוץ על כל הזדמנות שנקרית בדרכינו לקיימה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

Featured Products