ביערות פולין

"הנאצים לא היו מצליחים לעשות את זה לבד" אבא אמר לי, "הרשויות הפולניות והעם הפולני עזרו להם להגיע אל היהודים ולשלוח אותם אל מותם הנורא".

3 דק' קריאה

רחלי רקלס

פורסם בתאריך 11.04.18

זה הסיפור של אבא שלי, משה רובינשטיין, על תקופה כואבת וצורבת שחווה בילדותו, ילד בן שמונה שגדל ביערות פולין ביחד עם אביו צבי ז"ל בימי שואה הקשה כשהם ברחו מהנאצים ועוזריהם.

 

פולין מאז ומתמיד הייתה ידועה כמדינה אנטישמית. עשתה, ועדיין עושה, הכל כדי להעלים כל סממן יהודי שנותר על אדמותיה, מאיסור שחיטה כשרה ועד לרדיפה אחרי כל מי שיקשר את פולין עם הפשעים נגד האנושות שביצעו הנאצים, כך לפי החוק החדש וההזוי שאושר שם לא מזמן.

 

שתינו קפה, אבא ואני, כשדיברנו על אותם ימים כשהיה בן שמונה והוכרח לברוח ביחד עם אביו מהרשויות ולחיות ביער הפולני. למזלי (ובמיוחד למזלו של קינג דויד בעלי) הוא וסבא צבי שרדו את תקופת הגיהינום הזו והצליחו לעלות לישראל. סבתא פרומה, אמא של אבי, ושתי אחיותיו – שרה ומינדל הי"ד לא זכו. הן נלקחו למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו.

 

"הנאצים לא היו מצליחים לעשות את זה לבד" אמר לי אבא באותה שיחה, "היו אלו הרשויות הפולניות והעם הפולני שעזרו להם להגיע אל היהודים, להסגירם ולשלוח אותם אל מותם הנורא. אל הלא נודע".

 

הסתכלתי עליו כשהוא לגם את הקפה. "אבל לא כולם" הוא אמר לי, "היו כאלה, אם כי לא רבים, שעזרו לנו, היהודים".

 

כזה הוא הסיפור של אבא שלי וסבא צבי באותם ימים.

 

באותו יום, כשהם ברחו על נפשם מהנאצים שרדפו אחריהם, הם הצליחו להתחבא בתוך שדה חיטה של איכרים פולנים. צבי, איכשהו הצליח למצוא כמה אבנים גדולות ובנה מהן – מה שאבא מכנה מאז שהיה ילד קטן "ארמון" – מעין מערת מסתור בתוך שדה החיטה. הוא וסבא היו מסתתרים בה במשך ימים כשהם שוכבים על הבטן ולא זזים, בתקווה שכל רגע שעובר הוא עוד רגע בו הרוויחו את חייהם, עוד נשימה, עוד זמן של ביחד. הפחד שמישהו ימצא אותם ויסגיר אותם לידי הנאצים גרם להם לשכב שם ולא לעשות את התנועה הכי קטנה, ואולי הגורלית ביותר.

 

בלילה הם היו יוצאים מה"ארמון" והולכים לבתי איכרים שונים בסביבה ומתחננים שיתנו להם חתיכת לחם עבש או תפוח אדמה.

 

חשבתי קצת על מה שאבא סיפר לי… אתם מתארים לעצמכם מה זה לשכב 24 שעות באיזה שדה בלי אוכל, בלי מים, בלי יכולת להתפנות, למתוח את הגוף, ובלילה לעבור מדלת אל דלת ולהתחנן שמישהו ייתן לכם מעט אוכל מבלי לחטוף כדור בראש?!?

 

מאמרים נוספים בנושא:

ניצחון אמיתי

הילדה עם התפוח

תפוח אדמה, מלח וערבות הדדית

עדיין בוער

כרית של סיכות

אושוויץ האחרת

הילדים של אירנה

סידקה מצילת חיי

נרות חנוכה בגטו וארשה

 

נראה לי שהתלונות שלנו היום על כל מיני דברים הן כאלה אפסיות וחסרות משמעות, כשאני חושבת על מה שאבא וסבא ועוד הרבה מאוד יהודים עברו. זו הסיבה שהמסקנה המתבקשת ביותר היא – שאנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנחנו פותחים את הפה ומתלוננים על משהו. למה? כי הכל כאין וכאפס לעומת מה שאותם אנשים עברו ומעולם לא התלוננו!

 

לילה אחד הם דפקו על דלת ביתו של אחד האיכרים באזור. אותו איכר הכיר את סבא צבי והזמין את השניים פנימה. הוא הפנה את צבי לעוד שלושה יהודים שכבר החביא זמן קצר לפני וגם להם נתן משהו לאכול. הם הצטופפו ביחד, מתחבאים מהסכנה שארבה להם שם בחוץ.

 

אבא לא זוכר את כל הפרטים, אבל הוא כן זוכר שהם היו שם זמן קצר מאוד, ושאותו איכר נתן להם פרוסת לחם עבש והם מיד עזבו.

 

כשהם רצו אל ה"ארמון", שהיה כחצי קילומטר מביתו של האיכר, הם לפתע שמעו יריות ומהומה גדולה. הם המשיכו לרוץ אל מקום המסתור שסבא צבי בנה, שם הרגישו "בטוחים".

 

אחרי כמה ימים אבא וסבא הגיעו לביתו של איכר אחר. סבא התחנן שהאיכר ייתן להם קצת אוכל ואיכשהו הנושא של שלושת היהודים עלה.

 

"אה, שלושה יהודים" אמר האיכר, "הם נורו למוות על ידי כמה אנשים שארבו להם בחוץ".

 

לא נאצים. לא חיילים פולנים. אלא פולנים מהכפר!

 

איך אדם מתמודד עם הלחץ והפחד שבא בעקבות ידיעה שכזו? פחות מדקה אחרי שסבא ואבא עזבו את ביתו של האיכר באותו לילה השלושה יצאו ונורו למוות! מה היה קורה אם היו נשארים עוד דקה? מה היה קורה אם היו יוצאים ביחד עם אותם שלושה יהודים הי"ד?!?

 

ההשגחה הפרטית כיוונה כך. ואחרי הרבה מאוד ניסים שהם חוו באותו 'שדה-יער' פולני כשהם ניצלו מהחיילים, מהנאצים והאיכרים הפולנים, סבא ואבא הצליחו להגיע לישראל ולבנות את חייהם מחדש. והם לא שכחו את זה, את ההצלה השמימית הזו. אבא כל יום מניח תפילין, אוכל רק כשר, מתפלל בבוקר ושומר את השבת. הוא גידל אותנו כיהודים גאים עם זהות יהודית חזקה, שזה דבר לא קל בכלל בהתחשב במה שהוא עבר והאובדן שחווה.

 

אנשים כמו אבא מסתובבים בינינו עם כוחות אדירים ואמונה נפלאה. אבא מכיר אותם, הוא סיפר לי עליהם רבות. וכל פעם שאני שומעת את הסיפור שלהם אני נפעמת מחדש. הם מעוררי השראה, האנשים המיוחדים האלה.

 

זו הסיבה שאנחנו צריכים תמיד לזכור ולא לשכוח – את אותם שישה מיליון יהודים (ויש האומרים גם יותר) שנרצחו בדרכים שונות ואכזריות שרק החיות הנאציות יכלו לחשוב עליהן בימים הקשים של השואה הנורא. "ואת במיוחד" אמר לי פעם הרב אליעזר רפאל ברוידא, "צאצאית צעירה של ניצול שואה".

 

זו החובה של הדור שלנו – להעביר את הסיפורים מעוררי ההשראה והמחזקים הללו. למה? כי הסיפורים האלה מזכירים ליהודים, ובעיקר לאלה שהתבוללו שם בגולה או לאלה שמתכחשים ליהדותם, שאנחנו עם מיוחד. שאנחנו צריכים להיות גאים וחזקים במי שאנחנו ובמורשת שלנו.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

Featured Products