ההבטחה שלא קוימה – סיפורה של ילדה בת שמונה

היא הייתה בסך הכל ילדה בת שמונה כשהוטלה עליה משימה גדולה פי כמה ממידותיה הקטנות: ההבטחה לשמור על אחיה ורצון עז לחיות. סיפורה של ילדה מהשואה וההבטחה שלא קוימה.

3 דק' קריאה

רוני תשובה מרק

פורסם בתאריך 28.04.19

גם הילדים ידעו שימיהם בכפר הפולני שפעם היה שליו, הינם ספורים. הם רק לא ידעו שהוריהם הכינו מבעוד מועד תכנית מילוט לילדים בתקווה שיצליחו בבוא היום הנורא לחלץ אותם מציפורני הנאצים הארורים.

 

כשהגיע היום הנורא מכל, מספר שניות לפני שהנאצים שברו את דלת הבית בבעיטה, אימה הצליחה להחביא אותה – ילדה בת שמונה ואחיה בן החמש. "תישארי כאן עד שמישהו מהשכנים יבוא לקרוא לך ותשמרי על אחיך. תבטיחי לי שתשמרי על אחיך…" אמרה האם בקול רועד לפני שסגרה את דלת הארון על פניה.

 

רועדים מאימה הם שמעו מבעד לארון הסגור את הקללות, הלמות הבעיטות האכזריות, את צעקות הכאב ורעש הגרירה. כשהשתרר לבסוף שקט הם הבינו בליבם שהוריהם הלכו מהם לבלי שוב.

 

הילדה לא ידעה כמה זמן הייתה בארון אך לבסוף אחת השכנות הגויות פתחה את הארון וזירזה אותם לעלות על עגלה של אחד הכפריים שהוביל קש ותבן לעיר הגדולה. "משם כבר תברחו לאן שהוא העיקר שתצאו מפה לפני שיחזרו לחפש אתכם. רק תהיו בשקט ואל תוציאו הגה. שלא ידעו שאתם על העגלה".

 

הילדה התחבאה בשקט אך הילד הקטן לא עמד באימה ובכאב הפרידה מהוריו ולא הפסיק למרר בבכי. לא עזרו כל תחנוניה ומחאותיה של אחותו. לבסוף הילדה הקטנה והמפוחדת בת השמונה שכל כך רצתה לחיות, לא עמדה בניסיון ולא עמדה בפחד החשיפה והיא דחפה את אחיה מהעגלה אל הארץ. היא עוד ראתה אותו בוכה ומביט בה המום, נבגד, נעלב ופגוע כשבראשה מהדהד קולה של אימה שדרשה ממנה לשמור על אחיה.

 

חייה ניצלו, אך נשמתה נידונה מאותו רגע על ידה ועד סוף חייה למדור השמיני של הגיהינום שכמו נוצר במיוחד עבורה. היא עברה את המלחמה ועלתה ארצה והתגוררה כל חייה בקיבוץ שהוקם על ידי ניצולי שואה בצפון הארץ. במשך עשרות שנים מגודל הבושה והחרטה סירבה לספר לאיש את סיפורה הטרגי.

 

מאמרים נוספים בנושא:

ביערות פולין

ניצחון אמיתי

הילדה עם התפוח

תפוח אדמה, מלח וערבות הדדית

עדיין בוער

כרית של סיכות

אושוויץ האחרת

הילדים של אירנה

סידקה מצילת חיי

נרות חנוכה בגטו וארשה

 

במשך כל השנים היא חייתה לצידו של בעלה, שסיפורו הפוך לחלוטין משלה. בעוד היא השליכה את אחיה כדי להינצל בעצמה, אימו דחפה את בנה מהרכבת אל מחנות המוות בידיעה שזה הסיכוי היחיד שלו להינצל ולהישאר בחיים. שנייה לפני שהרכבת יצאה אל הדרך ממנה לא שבים, הוא נדחף על ידה, שוטר נאצי ראה אותו וירה ברגלו אך הוא הצליח להימלט אל היערות. שם נמצא וניצל על ידי הפרטיזנים ונשאר להילחם איתם עד הסוף.

 

בעלה, שהיה גאה במסירותה והצלתה של אימו ובסיפור הגבורה והלחימה שלו עצמו, הרבה לספר את סיפורו בבית הספר בו לימד ובבתי ספר אחרים בסביבה. במשך עשרות שנים היה אחראי על המשלחת שיצאה לפולין מבית הספר ועשה הכל כדי לזכור ולא לשכוח, לספר ולא להסתיר.

 

כל אותן השנים היא חייתה בצילו, אכולת אשמה וייסורים, שונאת את עצמה ומנסה לרצות את האחרים ללא הרף ולגונן הגנה עודפת על ילדיהם.

 

רק כשהנכדים התחילו להתבגר ולשאול, הגיע אותו יום שואה שלא יישכח, בו קראה לבני משפחתה לספר את סיפורה. היא סיפרה אותו בצורת וידו על חטא. היא מיררה בבכי כאותה ילדה בת שמונה שלא שמרה על אחיה, ששלחה אותו ככל הנראה אל מותו במו ידיה. לשווא ניסתה משפחתה ההמומה לעטוף אותה בחמלה ואהבה ולהחדיר בה את ההכרה שהיא הייתה בסך הכל ילדה מפוחדת בת שמונה שרצתה לחיות. בתשובה, היא רק מיררה בבכי שוב ושוב שהיא הבטיחה לאמא, הבטיחה ולא קיימה….

 

עברו עוד שנים לא מעטות והיא הסכימה לצאת בהנחיית בעלה עם כל בני משפחתה למסע שורשים בפולין. הם הגיעו עד לכפר הולדתה, בדרך לא דרך הם מצאו את השכנה שהוציאה אותה מהארון שכבר הייתה קרובה לגיל מאה. רועדת מבכי וחוששת כולה היא העיזה לשאול אם ידוע מה עלה בגורלה של אחיה. השכנה אמרה ששמעה מהעגלון שמישהו מצא אותו ואסף אותו. היא לא זכרה מעבר לכך, אך התברר כי העגלון אף הוא בא בימים אך בין החיים וראשו צלול. השכנה נתנה להם את כתובתו כדי שיוכלו לברר אצלו פרטים על גורלו של אחיה הקטן.

 

 

הזיכרונות היו קשים. היא הייתה בסך הכל ילדה מפוחדת בת שמונה שרצתה לחיות, היא רק מיררה בבכי שהיא הבטיחה לאמא, הבטיחה ולא קיימה…

 

הם נסעו כשהיא כולה רועדת מבכי, אך כמה רגעים לפני שהגיעו הודיעה כי אינה מסוגלת להמשיך. לא עזרו כל שידולי ותחנוני המשפחה. היא הודיעה שאינה מסוגלת ודרשה לחזור אחורה.

 

האם פחדה לגלות כי הנורא מכל קרה?

 

או שאולי חששה אף יותר להתייצב מול האח שהשליכה מהעגלה אל מוות ודאי ולראות שוב את המבט הנעלב והנבגד?

 

ספק אם ידעה לענות לעצמה. זמן קצר אחרי החזרה מטיול השורשים מצבה הגופני החל להתדרדר. היא כמו התרפקה על הייסורים כמתחננת שימרקו את עוונה. לבסוף, הגוף המיוסר נכנע לרוח שכל כך התקשתה לזכור ולהכיל את אשר קרה והתגלתה אצלה מחלת האלצהיימר.

 

אחרי תקופת ייסורים ממושכת היא הגיעה אל עולם האמת בו הכל גלוי וידוע, חזרה אל האמא שמגיל שמונה חיה בצל הייסורים על ההבטחה שהפרה. הלוואי וזכתה במותה בנחמה שלא הייתה לה בחייה.

 

נשבענו כעם לזכור ולא לשכוח. עלינו לזכור בין כל הזוועות שמוח אנושי מתקשה כל כך לקלוט, גם את הבחירות הטרגיות הנוגדות את דרך הטבע שהציבו בפני אחינו בית ישראל, אותם נאצים ארורים ושלוחיהם, ואת הייסורים הקשים שעברו על הניצולים שנאלצו לחיות בצל הבחירות הללו.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

Featured Products