עוד כלי מלחמה רוחניים
העולם הגשמי הוא מקום מאוד חשוך ומבלבל, אבל גיליתי שישנה דרך אחת, אבל רק אחת, כדי להתמודד עם הלחצים והמתחים הנוראיים איתם התמודדתי.
בתיה רוזן
העולם הגשמי הוא מקום מאוד חשוך ומבלבל, אבל גיליתי שישנה דרך אחת, אבל רק אחת, כדי להתמודד עם הלחצים והמתחים הנוראיים איתם התמודדתי.
עם ישראל באותה תקופה לא ידעו שהם חמש דקות לפני הזריחה. כל מה שהם ראו היה רק מתוך החשיכה. ולפני שהספיקו להבין מה קורה – השמש זרחה...
איננו יודעים לאן פנינו מועדות, מה אנחנו עושים, ואיך בכלל יוצאים מהמבוך. אפילו נס פך השמן מוסתר. הארת המנורה לא הייתה טריק או קסם של השם. יש הסתרה אבל עם המון השגחה...
לא, זה לא רק 'סמול טוק'. "עיני ה' בה" זאת מציאות של ממש. כאן בישראל אפשר להרגיש את ההשגחה הפרטית הכי קרוב שאפשר. לא פלא שהיא נקראת ארץ האמונה...
דחיקת השעה בהחלט יכולה להועיל, אבל זה קורה רק בפעמים נדירות מאוד. במקרה שלי, המקום היחיד אליו הגעתי היה זעם עצום. שום דבר לא זז...
המשמעות של שני אוטובוסים שחולפים אחד אחרי השני, ואני לא נמצאת על אף אחד מהם, היא המתנה כפולה עד שיגיע האוטובוס השלישי. ובשבילי, אין ארוחת ערב...
"מה? את אומרת תודה על שהושלכת לגיהינום וחזרת??? את לא רצינית, נכון? אנחנו כל כך מצטערים..." אבל אני אומרת – "לא! אל תצטערו!..."
אכלתי תרנגול הודו כשר בחג ההודיה וצפיתי במופע הזיקוקים של ה-4 ביולי עם וודקה סמירנוף כשרה. אבל החיים הכפולים האלה אף פעם לא הצליחו...
אני התפללתי, אני נתתי צדקה, אני עשיתי וקיימתי... אני, אני, אני. הכל היה אני ותלוי בי. כאילו הייתי מישהו, כאילו היה לי כוח לעשות או לשנות משהו... תובנות על תסמונת ה"אני"...
אנחנו חושבים שאנו יודעים מה הכי טוב בשבילנו. יש לנו דעות על העולם, דעות פוליטיות, דתיות, על אנשים. בקיצור, על ה-כ-ל!, אבל האם חשבנו פעם מה אנחנו באמת יודעים???
לפתע הוא הסתכל עלי ואמר: "את מוכנה להפסיק כבר להתפלל? מספיק עם זה!". ניסיתי לעצור את הדמעות שניסו לפרוץ החוצה ואמרתי לעצמי: "אף פעם לא מספיק, ולעולם לא אפסיק!"
הבנתי שאני בצרה עמוקה ושאני צריכה תכנית קרב. המלחמה בהחלט התחילה. לעמוד מנגד ולא לעשות כלום היה דבר לא מציאותי. הצומת קיימת. בכל דרך שאבחר לא אהיה אותה אישה שהייתי לפני כן...