מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.
"אתם יודעים מה זה להיות בשואה?!" הוא צרח עליהם בצרחות אימה, ועוד הוסיף ואמר בתוקף, "אתם יודעים מה זה שדם יהודי נשפך ברחובות??!! לא! אתם לא יודעים וגם לא תדעו, כי לא הייתם בשואה".
מאחורי גדרות תיל בלי הורים וחברים, בתוך קרונות גדולים, מובלים יהודים הישר לתוך תאי גזים, משרפות ואל תוך יערות - אל מותם האכזרי... הולכים בדממה כצאן לטבח...
רק אבן בפינת המרתף ששם הוחבאו הילדים, ועץ התפוח אשר מתחתיו נקברו שמותיהם של הילדים – מהווים עדיין עדות אילמת למעשה הגבורה...
"מבוהל עד מוות גיליתי שאני תלוי על סולם. מתחתי עובדים להבי ענק, שרק לפני יומיים השחזתי אותם בעצמי, ומועכים טונות של תפוחי עץ. אם אני מרפה, ולו יד אחת..."
אבא חייך אליו וענה: "אני מודה לו שלא עשה אותי גוי, אני יודע בוודאות, שאם היה עלי לבחור בין להיות אסיר סובל, או אדון נאצי, ודאי שהייתי בוחר להיות בדיוק...
"שוייצ'קי!" (נרות), זרקתי לו בפרצופו קריאה נחרדת ומוזרה, מבלי שהוא יתפוס בדיוק, כי ברגע זה התחשק לו לעבד יהודי נבזה כמוני, להדליק נר חנוכה בריש-גלי ובפומביות יתירה...
"היינו חברים באירופה, מזמן, לפני המלחמה. הוא היה אדם נפלא, זה בהחלט לא מפתיע שיש לו נכד כמוך". השארתי את זה כך. עוד מכת מחץ אחת בפניו של היטלר...
מורה הדרך שהתלווה אליו כבר הרים ידיים והתייאש, כאשר החליט יוסף לנסוע לכיוון ז'טומיר, מכביש ישן ולא בדרך הראשית...
היכן אני? הנה העצים, הנה היער, רודפים אחרי ואני בורח, בורח והם מצמצמים מרחק ואני עייף ורעב וכבר שומע צרחות בגרמנית... ניצרה נדרכת... רובים מכוונים...
השאלה הגדולה שלנו הייתה במה נחגוג את "זמן חרותנו"? "מרור" היה לנו מספיק, ומצה אף לא "כזית". ו"ארבע כוסות" גם היה לנו, אבל לא של יין, רק של דם ודמעות...
לפתע הגיחו שני זוגות אופניים נוספים. ליבה החסיר פעימה. הרוכבים עליהם היו שוטרים הולנדיים. ידיה מוללו בעצבנות מספר עלים...
עם התחזקות הגוף, התחילו להבין את אשר אירע להם, והדאגה ליקיריהם שהופרדו מהם התחילה להציק במלוא עוזה. היכן אבא, אמא, האחים, האחיות?
כשעמדו בפתח תאי הגזים, נשמע קולו של אחד מהחבורה: "חברים יקרים, הערב ליל שמחת תורה! גם אם אין בידינו ספרי תורה, הרי ריבון כל העולמים נמצא עמנו. בואו נרקוד לפניו...
ליבי פעם בחוזקה. רגלי כבדו ועיניי יצאו מחוריהן. "זהו ספר התורה שראיתי בחלום!" לחשתי. הוא היה עטוף במעיל קטיפה שאותיות זהב היו רקומות עליו...
הוא סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו, וזרם הדמעות הפך לבכי בקול רם שפרץ מעומק הלב, כשהוא חוזר ואומר: "צריכים לרחם גם על הריבונו של עולם..."
"הגעתם בזמן נעים", אמרתי לאורחי, "בזמן החג היפה, חנוכה!" לא יכולתי לדעת שהמילים התמימות שלי, יחוללו במפקד דוד כזו סערת רגשות. "אכבה את נרות החנוכה...
"אחת מכן הבריחה את הירקות האלה לתוך שטח המפעל והחביאה אותם במכונות התפירה. המכונות נהרסו. מי מכן מנסה לחבל בהישגי המלחמה של העם הגרמני?"